פלייאוף ליגת העל בכדורסל, סדרת רבע הגמר, הפועל ירושלים נגד גלבוע/גליל, משחק מספר 1. הרבע הראשון מסתיים כשעל הלוח 24:21 לאורחים מהצפון. השחקנים יורדים אל הספסל, ובמקום להקת מעודדות או ילדי קט־סל שינעימו לקהל את שתי הדקות עד לחידוש המשחק, אל הפרקט בהיכל פיס ארנה בירושלים עולה נער צעיר עם כיפה לבנה לראשו וציציות המבצבצות ממכנסיו. "חברים וחברות, אנו נרגשים לארח הערב את אוהד הקבוצה הלל כהן, חתן חידון התנ"ך העולמי לשנת תשפ"ב", שואג כרוז האדומים. "קבלו אותו במחיאות כפיים. איזה אלוף. אוהבים אותך, הלל". חתן השמחה, בן בית בארנה ששולט בשמות השחקנים כמעט כמו בספר הספרים, קיבל מנציג ההנהלה במתנה גופיית משחק רשמית וכובע עם סמל המועדון – והרבע השני יצא לדרך. יאללה הפועל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כמה ימים לאחר מכן, קהילת שלם בשכונת גוננים בבירה, בה חברה משפחת כהן, ערכה קידוש לכבוד הלל בבית הכנסת אחרי התפילה בשבת. הרב ד"ר בני לאו, ראש מיזם לימוד התנ"ך 929, הגיע לברך ואיבחן: כל כך הרבה חוגגים איתך ‑ הפועל ירושלים, הקהילה, בית הספר ועוד־ועוד ‑ כי כולם מרגיש שייכים אליך, רוצים לקחת חלק בהישג. "הוא משלנו", מתגאה הרב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
פלייאוף הכדורסל המדובר יוכרע בקרוב ויסתיים באלופה אחת, אבל לחידון התנ"ך חוקים משלו ואת התואר חלק השנה הלל כהן עם חתן נוסף, דביר חיים מרצבך. כל אחד מהם צבר את מלוא הנקודות האפשריות בגמר, וגם הדו־קרב ראש בראש שנעל את התחרות, שלב מלחיץ ואכזרי בדרך כלל, לא הצליח לברור מתוכם זוכה יחיד. שניהם, התברר, יודעים לסרוק במוחם בעל פה את ספר הספרים, וכל הניסיונות להתקיל אותם בשידור חי עלו בתוהו. בצעד חריג הוכרזו שני חתנים, וברשתות החברתיות מיהרו להתבדח על סממנים להט"ביים שחדרו אל קודש הקודשים. ממש צלם בהיכל.
4 צפייה בגלריה
''עכשיו אסע ליותר משחקים''. הלל כהן מקבל כבוד מהפועל ירושלים
(צילום: דוד מיכאלי, הפועל ירושלים)
חיצונית, מרצבך וכהן נראו על הבמה בתיאטרון ירושלים כמו שכפול של אותו אדם ‑ דמיון שזכה לדאחקה גם ב"ארץ נהדרת". אלא שלעומת דביר, שעשוי מהחומר המוכר של חתני תנ"ך ‑ ציוניים־דתיים מרקע שמרני עד חרד"לי בדרך כלל, תלמידי ישיבה תיכונית וחניכי תנועת נוער בהתאם, "דוסים" ו"חנונים" אפילו ביחס לחבריהם במגזר ‑ הלל נמצא במקום אחר ומייצג קבוצה שעד עתה לא בלטה בנוכחותה בחידון ולא ראתה בו את מגרשה הביתי. "היו הרבה ממים מצחיקים על כך שדביר ואני נראים כמו תאומים זהים", אומר כהן (16.5) בראיון לרגל חג מתן תורה, "אבל האמת היא שיש בינינו הבדלי אופי מטורפים".
הוא נולד כבן בכור, אחד מארבעה ילדים, ליאיר, עו"ד, ולנחמה, יזמית חברתית ואשת חינוך. משפחה דתית־ליברלית ‑ מצד אחד אורתודוקסית מובהקת ותורנית מאוד, משם ינק את האהבה ללימוד ואת הצימאון לידע, ומצד שני כזו הדוגלת בערכי חופש ושוויון ומאתגרת את ההלכה בנושאים כמו מעמד האישה והיחס ללהט"בים. אם לא די בכך, הרי שהוא עצמו, "דוס־על־מלא", לומד בתיכון הרטמן, המזוהה על ידי רבים בציבור הדתי כקצה השמאלני־פרוגרסיבי, הרחק מהמיינסטרים.
ירצה הלל או לא, זכייתו מסמלת את זקיפת הקומה של הקבוצה המכונה על ידי כמה סוציולוגים "דתיים ריבוניים" (להבדיל מה"רבניים"), אחרי עשרות שנים של רגשי נחיתות והרכנת ראש מול השמרנים, וכדי לסבר את האוזן (מבחינת הסגנון הדתי, לא פוליטית) ‑ הסמוטריצ'ים מול הבנטיסטים. לאמור: הנה, גם אנחנו, דתיי־רצף בסגנון מתן כהנא, טרופר והנדל, יודעים ללמוד תנ"ך ולהצטיין בו. זה לא שייך רק לכם, האדוקים. משהו חדש מתחיל.
תחילת הרומן של כהן עם ספר הספרים הוא למעשה זיכרון הילדות הראשון שלו. "הייתי הולך עם ההורים לבית הכנסת בעיקר כדי להיצמד אל ארון הקודש", הוא נזכר. "המבוגרים לא תמיד אהבו את ההתעסקות האובססיבית שלי עם ספרי התורה, אבל אותי זה לא עניין. הייתי פותח את הארון מתחת לאף של הגבאים, מתבונן בספרים בעיניים בורקות, מנסה לנחש איזה מהם ישמש הפעם לקריאה, מסניף את ריחות הפרוכת, רודף אחרי הספר הנבחר אחרי שהוצא מהמקום שלו, מנשק אותו ועומד בהתרגשות לצד הקורא בתורה. עד היום אני לא יודע לומר לעצמי מה משך אותי לשם. זה לא גיל שאתה חושב על הסבר רציונלי. אני מניח שכמו הרבה דברים טובים – גם את זה ספגתי מההורים". הסביבה של הלל קלטה מהר מאוד את ההובי החריג, והמתנות שקיבל כילד, בימי הולדת ובהזדמנויות אחרות, היו בהתאם. "אבא של דודה שלי, שגם הכין בהתנדבות תלמידים חילוניים לחידון התנ"ך, בנה לי ארון קודש שעליו לוחות הברית, ומישהו אחר הביא לי 'פעמונים' שמעטרים את הספרים", הוא מספר. "החדר שלי היה מלא בצעצועים שקשורים לתורה".
גם חודש אחרי הזכייה, וכשמאחוריו אלפי שעות שינון ולימוד, הלל נראה עדיין כמי שמאוהב בתנ"ך וחושב עליו כל היום. הוא אמנם מגלה כי "עכשיו אני מרגיש דחייה רק מלהתקרב למאות הפרקים שלמדתי לחידון", אבל מתברר שזה חזק ממנו. כשהצלם אלכס מבקש שיעיף מבט אל האופק, הוא ממהר להציע כותרת בהשראת חנן בן ארי ‑ "חולם כמו יוסף"; וכשאני מציע שנשב לשיחה על הספסל הוא מעיר ש"ספסל זה מילה לא תנ"כית".
4 צפייה בגלריה
''הגשמתי את החלום הכי גדול''. הלל כהן עם ראש הממשלה נפתלי בנט אחרי הזכייה בחידון התנ''ך
(צילום: מתוך כאן 11)
אלא שבניגוד להרבה חתנים אחרים, שגדלו עם התנ"ך ביד כחלק מההווי המשפחתי וקראו בו כבר מילדות, כהן הכיר את ספר התורה בעיקר מבעד לפרוכת, לשם שעשוע, ורק בגיל 13 התחיל גם לעיין בו ברצינות. "אחרי בר המצווה שלי אבא הציע שאקרא בבית הכנסת פרשה אחת מכל חומש, בסך הכל חמש בשנה, והחלטתי שאני הולך על זה", הוא מספר. "אז הגיעה הקורונה, לא היו מספיק קוראים לכל מנייני החצרות ולקחתי על עצמי יותר" – וכאן התאהב.
על החידון עצמו התחיל לחשוב רק לפני שנתיים, לקראת כיתה ט'. "זה היה שם, איפשהו ברקע, כבר בכיתה ו', ובהמשך זכיתי בתחרות השכבתית. אבל רק בתיכון העניין הפך באמת לחלום הגדול שלי", הוא מספר. "היה לי קצת ידע בתנ"ך, בזכות התפקיד בבית הכנסת ושיעורי הנביא בכיתה, אבל לספרים כמו ירמיהו וישעיהו לא הגעתי. החלטתי להתחיל ללמוד יותר – וסימנתי לעצמי את היעד".
את השלב הראשון, המבחן הבית ספרי, עבר בקלות, כי "היינו רק שלושה מתמודדים וגם עם ציון אפס הייתי עולה", אבל בחידון המחוזי נכשל. "אבא שלי בירר מה היה הציון שלי וכשהתברר שדווקא הייתי קרוב לשלב הבא, זה דירבן אותי להתחרות שוב והפעם ללכת עם זה עד הסוף". בניסיון השני, בכיתה י', כבר התקדם שלב אחד נוסף, והשנה, בי"א, כבש את הפסגה העולמית. בדרך לשם נרשמה תקרית לא נעימה כאשר בתחילה הוכרז בטעות זוכה אחר כעולה לחידון הבינלאומי לצד דביר מרצבך, בגלל חישוב שגוי של הנקודות; בהמשך פרש המתמודד השני מרצונו, אחרי שכבר חגג את ההעפלה לגמר, ומנע מבוכה מהמארגנים.
אז כמה זמן צריך להשקיע בלימוד ספר הספרים כדי להיות חתן תנ"ך? הלל מספר כי כבר בשלבים המוקדמים החליט להיכנס לעניין בכל הכוח – וזה רק הלך והתגבר. "מהרגע שעליתי לָאַרְצִי, בחג שבועות לפני שנה בדיוק, התייחסתי לעניין כאילו בעוד חודש החידון", הוא משחזר. "מאז הייתי חוזר הביתה מהלימודים והדבר היחיד שעשיתי חוץ מללמוד היה לצפות במהדורת החדשות הראשונה בטלוויזיה עם עופר חדד. אני מאוד אוהב את ההגשה שלו, כשפגשתי אותו כמנחה החידון ביקשתי סלפי. הייתה תקופה שנסעתי כמה פעמים בשבוע לקורס שופטי כדורגל מחוץ לעיר, וגם שם הייתי תמיד עם התנ"ך פתוח. במחנה למתמודדי הגמר עלינו למצדה ומצאתי את עצמי לומד תוך כדי צעידה. במשחקים של הפועל הייתי עם הראש בספר במקום במגרש ו'חזרתי' רק לרבע האחרון כדי לראות את הסוף וכמה־כמה נגמר.
"אני לא הדמות הקלאסית של גאון בתנ"ך. אין לי זיכרון מיוחד, פשוט קרעתי את עצמי ושיננתי מאות פעמים את החומר. זה הדבר הראשון שהתחלתי וסיימתי כמו שצריך"
"לפני השלב הארצי למדתי בסך הכל שבע־שמונה שעות ביום, ולקראת העולמי תשע־עשר. הייתי בדרייב מטורף. בחצי השנה האחרונה לפני הגמר לא הלכתי בכלל לבית הספר וויתרתי לחלוטין על חיי חברה. לשמחתי, המורים שלי בתיכון איפשרו את זה ותמכו בי, הרבה בזכות המנהל שאול דוד, שהיה במשך עשרות שנים העורך והמפיק של חידוני התנ"ך לנוער. הם בנו לי לו"ז השלמות מסודר ולקראת הבגרויות גם העלו לי את ציוני המגן כדי להקל עליי".
"אני לא הדמות הקלאסית של הגאונים בתנ"ך", מחדד הלל את המסר. "אין לי זיכרון מיוחד, פשוט קרעתי את עצמי ושיננתי מאות פעמים את החומר. אני מקווה שהדבר הזה יעודד את המתמודדים הצעירים של השנים הבאות ויראה להם שזה אפשרי. היום אני גם יכול לגלות שלא את כל החומר ידעתי. יש פינות שנשארו אצלי לא סגורות, שוויתרתי עליהן מראש ולמזלי לא נשאלתי עליהן". החתן הטרי מספר כי הצליח להפתיע אפילו את עצמו בנחישות וביכולת ההתמדה, שלדבריו לא אפיינו אותו בעבר בשום תחום אחר. "עד היום תמיד נשברתי מהר, בדרך כלל משיעמום", הוא אומר. "כך היה כשלמדתי חליל ואורגנית והפסקתי, כך כששיחקתי בקבוצת הנערים של הפועל ירושלים אותה עזבתי כדי להשתתף בחידון, וכך בדברים אחרים. למעשה התנ"ך הוא הדבר הראשון שהתחלתי וסיימתי כמו שצריך, ולא היה אפילו רגע אחד שבו חשבתי לוותר".
במסגרת המסע לתואר נפגש הלל עם חתני תנ"ך בעבר וקיבל מהם טיפים לסריקה יעילה בראש של ספר הספרים. השיטה שהכי סייעה לו הייתה ניגון של כל הפרקים על פי טעמי המקרא, כך שייקלטו במוחו כשירים שאותם יכיר בעל פה. "ההלבשה של המנגינה למילים עזרה לי מאוד", הוא אומר. "בזכותה ידעתי להמשיך כל פסוק שהוצג בפניי לפחות עד סוף הפרק ויכולתי להיזכר בקלות בהקשר שלו ובפרטים אחרים. למרות שהיו שאלות של מתמודדים אחרים שלא ידעתי, על הבמה הצלחתי להיכנס ל'מוד' וידעתי שכלום לא יכול להכשיל אותי. מה שלא יהיה – אני לא טועה".
הלל עצמו אמנם שומר על הוריו הליברלים מימין, ולא מצטרף אליהם, למשל, למנייני תפילה שוויוניים, מעורבים לגברים ולנשים, שבהם הם משתתפים מדי פעם מחוץ לקהילתם הקבועה ("כף רגלי לא תדרוך שם"), אבל גם הוא נע בדרכו על הרצף הדתי־ליברלי. כך בחר לו, כאמור, את התיכון התורני־ניסויי הרטמן בירושלים, מוסד יוקרתי הדוגל בלימודי יהדות בפרספקטיבה עכשווית ומודרנית, ובין היתר מקיים שיעורי בית מדרש ייחודיים שכל עניינם הוא השילוב בין יהדות למגדר. בהרטמן לא שואפים בהכרח למצוינות דתית־הלכתית, אלא שמים דגש גם על מנהיגות ומעורבות חברתית ומקיימים פעילות עם מגזרי שוליים, כמו אסירים בשיקום, נוער פלסטיני ומקלטים לנפגעות אלימות מינית, מה שלא תמיד היה קל לעיכול מבחינת התלמיד כהן.
"כשנרשמתי לשם, לקראת כיתה ז', הייתי פחות דוס ולא נתתי משקל גדול לרמה הדתית", הוא מסביר את הבחירה, "לקראת בר־המצווה, כשקיבלתי את התפילין, התחלתי להתחזק יותר, להשתתף בתפילות, להקפיד ללכת עם ציצית, והפערים האלה גרמו לי לנקודת שבר. בסוף מצאתי פתרונות ‑ למשל להצטרף למניין של המורים על חשבון חצי מהפסקת הצהריים".
באשר לערכים שבהם דוגל בית הספר הוא אומר: "אני בהחלט קצת חריג בנוף של הרטמן ולפעמים נאמרים דברים, לדוגמה בענייני מגדר, שקשה לי לשמוע, אבל אתה לומד להתאים את עצמך. בסופו של דבר המסרים מגוונים. למשל, המחנך הקודם שלי ‑ הדבר שהכי חשוב לו בעולם זה שישראל לא תמכור נשק למדינות שעלולות להשתמש בו נגד אזרחים".
אם מה שמרחיק ישראלים רבים, ואת הנוער בפרט, מהתנ"ך זה החיבור האוטומטי שלו עם הדת, שעימה יש לו יחסים מורכבים, אז להלל כהן יש את כל הנתונים להיות הפרזנטור שימתג אותו מחדש. כמו כוכב "המרדף", איתי הרמן, שהפך את הידע ואת הזיכרון מנחלתם של חנונים לטרנד עממי, כך גם כהן, הצ'ייסר של ספר הספרים, מביא איתו בשורה דומה הגדולה בהרבה מעצם השליטה הבלתי נתפסת שלו בתנ"ך: הגילוי שהחידון אינו מיועד עוד לתלמידי ישיבות אדוקים ומסוגרים בלבד.
זה לא רק המינוי למשחקים של הפועל והבילוי בגמר גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ב"ש למכבי חיפה, שלא עומדים בסתירה לגדלותו בתורה ("עכשיו שאין לי את החידון על הראש אסע ליותר משחקים, בעזרת השם"), אלא גם האהבה לקולנוע, העובדה שהוא לא מחמיץ פרק של "טהרן", הצפייה בריאליטי ("איכותי בלבד!") כמו "הכרישים", הקריאה בספרי הפוליטיקה וההיסטוריה, ועוד שלל עיסוקים, תחביבים ואהבות שהוא מעדיף שלא לשתף; מצד שני, ברשתות החברתיות הוא ויתר על טיקטוק ואינסטגרם והתמסר רק לטוויטר, וכמגמה לבגרות בחר בערבית. בכל זאת קצת חנון.
ואכן, בתוך כמה שבועות הפך כהן לסלב לא רק בקרב חובבי תנ"ך, אלא גם בחוגים אחרים שלכאורה רחוקים מהעניין. איתן, אחיו הצעיר, מתפרץ לשיחה ומשלים את מה שהלל לא יספר: "אנחנו הולכים ברחוב וכל היום עוצרים אותנו בגללו. לא מזמן יצאתי מסרט ובאו אליי תלמידים מליד"ה (התיכון היוקרתי שליד האוניברסיטה העברית – ק"נ), חבר'ה הכי חילונים שיש, אנשים שבחיים לא היית חושב שמתעניינים בחידון". הלל עצמו מסמיק ומכחיש: "זה לא בדיוק מה שקרה. מה שכן, שמעתי ממנהל בית הספר שלי שקולגות שלו, ערבים, באו לברך אותו, ויש חבר נוצרי של אבא ששלח לי פרחים. הייתה לזה תהודה מאוד גדולה. אני רואה הזדמנות לחבר אוכלוסיות חדשות ומגוונות לתנ"ך".
כך, למשל, בשאלה שמפלגת את הציבור הדתי אם מותר ללמוד את ספר הספרים "בגובה העיניים", כלומר לפי פשוטו של מקרא, כשהמשמעות היא הכרה בחטאי גדולי האומה כמו דוד המלך ‑ או שיש להיצמד לפלפולים דתיים מקילים כגון "כל האומר דוד חטא (בפרשת בת שבע – ק"נ) אינו אלא טועה", מגלה הלל כי בבית הספר הוא לומד "גם בצורה ביקורתית". לדעתו, תלמידי ישראל כולם צריכים להיחשף לשתי הגישות, והוא מאמין שהחופש הפרשני הזה יגרום לחיבור של כמה שיותר אנשים לתנ"ך.
דילמה דומה קיימת אצל דתיים רבים בשאלה האם יש לעודד לימוד תורה של חילונים כיצירה ספרותית ותרבותית במנותק מהאמונה במקור האלוהי שלה. "אני מבין את החששות ואת ההתנגדות של החרד"לים לעניין הזה, אבל לדעתי, בסופו של דבר, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה", משוכנע הלל. "מי שמכיר את התנ"ך ייגש גם לביקורת המקרא מתוך כבוד, ומי שלא מכיר לא יכבד גם אם התפיסה תהיה אמונית. עדיף שיהיו אפיקורסים ולא עמי ארצות".
"האם מישהו יפתח תנ"ך בגלל תוכנית כמו 'היהודים באים'? אם כן, זה היה אולי שווה את הלעג לדמויות, אבל אנחנו יודעים שזה לא מה שקורה"
ומה לגבי סאטירה על כתבי הקודש, כמו שמציעים יוצרי "היהודים באים"? כעיקרון, כהן מסתייג מהתכנים הבוטים בסדרה הפופולרית, שחלקם כבר הוכנסו לכיתות על ידי מורים במערכת החינוך הממלכתית. "מי שבא לתנ"ך ממקום כזה – אני לא יודע כמה זה באמת שווה, זו היכרות מאוד שטחית", אמר. "אני לא אגיד לך שאיני רואה בה כלום, אבל האם מישהו יפתח תנ"ך בזכותה? אם כן, זה היה אולי שווה את הלעג לדמויות, אבל אנחנו יודעים שזה לא מה שקורה".
הלל מבכה את מצב לימודי התנ"ך בבתי הספר ולצערו לא מוצא מקום לאופטימיות. "המצב שלנו לא טוב. הדור החילוני של קום המדינה עוד היה בסדר מהבחינה הזו, ובן־גוריון אמר שזהו הקושאן שלנו על ארץ ישראל, אבל אתה רואה את הפער בין אז לנוער של היום ומבין שעוד דור או שניים המצב יהיה קשה עוד יותר. האמת היא שאני די מיואש ‑ אבל לא מרים ידיים. הנה, אזרוק כפפה למי שקורא אותנו. חג שבועות הוא היום שבו קיבלנו את התורה. אין זמן מתאים ממנו למי שרוצה להתחיל ללמוד את התנ"ך, קדימה!"
לדבריו, כדי לחבב את ספר הספרים על התלמידים, חילונים ודתיים, צריך להנחיל להם אותו בצורה חווייתית. "כשאתה מלמד על מעמד הכרמל – קח לשם את הילדים. חבר אותם לסיפור דרך העיניים והרגליים. אני לא כזה מקורי, זה קיים כבר היום, אבל בשוליים ולא מספיק. וכמובן, כמו בכל דבר בחינוך, גם החיבור לתנ"ך תלוי בעיקר במורה. צריך לבוא לספר הזה עם הרבה אהבה פנימית".
לחידון העולמי לנוער יש בעיניו חשיבות גדולה לעניין הרלוונטיות של התנ"ך לדור הצעיר, אבל הוא רואה בכך רק את דחיית הקץ ולא דבר שבכוחו להפוך את המגמה. "עצם זה שהנשיא וראש הממשלה מפנים מזמנם, לפני החידון ובמהלכו, ומוסדות המדינה מטיסים לכאן במיוחד 38 מתמודדים מחו"ל ומשקיעים בזה הרבה כסף – יש לזה ערך. אתה גם רואה שאנשים מדליקים את הטלוויזיה ומתעניינים. אבל בסופו של דבר זה יום אחד בשנה. החידון רק גורם שהתנ"ך יישכח פחות מהר. זה בסך הכל בולם זעזועים".
על אף שאיפתו לתעל את ההצלחה והפרסום להנחלת התנ"ך לציבור הרחב, המסר העיקרי של כהן לילדי ישראל בעקבות הזכייה אוניברסלי: "אני עצמי לא הספקתי לחלום הרבה, רק שלוש שנים, וכבר הגשמתי את החלום הכי גדול שלי. עכשיו תורכם. לכו אחרי החלומות שלכם, גם אם זה להיות אסטרונאוט או כדורגלן. תתאמצו, תתאמנו ותהיו. באנו לעולם כדי להגשים את עצמנו ולא כדי לשרת אג'נדה של מישהו אחר. אי־אפשר לעצור אדם מלממש את השאיפות שלו, וכשהוא עושה את זה ‑ צלם האלוהים שלו הרבה יותר גדול".
ומה החלום הבא של כהן עצמו? קודם כל ללמוד גם את החצי השני של התנ"ך. "לא רבים יודעים שבחומר לחידון יש רק 400 ומשהו מתוך 929 פרקים", הוא מסביר. "המשימה שלי כעת היא גם להשלים החסר, ואני ממש לא בקיא בו, וגם לחזור להיות מסוגל לקרוא שוב את מה שכבר למדתי". ואחר כך? פעם רצה להיות מאמן כדורסל ב־NBA. היום היעד שלו הרבה יותר גבוה: להשלים את לימוד התלמוד הבבלי כולו, 2,711 דפים של פלפולים ואגדות מפי חז"לנו. "לסיים את הש"ס".
פורסם לראשונה: 08:48, 03.06.22
