חודש אלול, המכונה "חודש הרחמים והסליחות", מביא איתו מנהגים ותוספות לתפילות שמטרתן הכנה רוחנית, חשבון נפש ותפילה לקראת השנה העברית החדשה, שמתחילה בראש השנה, והימים הנוראים. המנהג הבולט ביותר הוא אמירת סליחות, אוסף של קטעי תפילה, פיוטים ופסוקים המעוררים את הלב לתפילה ומבקשים להוסיף רחמים וחסד בעולם.
מנהג עדות המזרח והספרדים להתחיל באמירת הסליחות כבר יום לאחר ראש חודש אלול, בכל יום למעט שבת, ועיקר המנהג לומר את התפילה הייחודית אחרי חצות הלילה או לפנות בוקר. שעות אלה נחשבות ל"עת רצון", שעות שעל פי תורת הקבלה מידת הרחמים גוברת בשמיים. על פי הקבלה, הקדוש ברוך הוא שט לאורך הלילה בשמונה-עשר אלף עולמות, ובשלוש השעות האחרונות של הלילה שט בעולם הזה – ועל כן יש לקיים את הפסוק בספר ישעיהו: "קראוהו בהיותו קרוב". המנהג האשכנזי הוא להתחיל את אמירת הסליחות ממוצאי השבת הסמוכה לראש השנה.
ברחבת הכותל ייערכו כ-20 אירועי סליחות המוניים בהשתתפות רבנים בכירים וציבור גדול, האירוע הראשון שבהם יתקיים הלילה החל מ-00:15. בסליחות נוהגים לשפוך תחנונים לפני הבורא, בין השאר באמצעות אמירת פיוטים כמו "הנשמה לך", הפיוט המוכר הנאמר בכל יום בסליחות אצל הספרדים – "אדון הסליחות", או הפיוט הידוע "בן אדם מה לך נרדם".
פיוט אחד שנאמר בקהילות הספרדים מדי יום ובעדות אשכנז רק פעם אחת הוא "אם אפס רובע הקן", המבקש מהבורא שאם לא מצא בקרב עם ישראל זכויות – יפנה ליבו לאברהם אבינו. את הפיוט כתב רבי אפרים בר יצחק, שחי בגרמניה במאה ה-12, ואלה מילותיו:
אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן
אַל נָא נֹאבְדָה כִּי עַל כֵּן יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן
פָּנִים לוֹ תַכִּיר וְצִדְקוֹ לְפָנֶיךָ נַזְכִּיר
קַח נָא בֵּן יַקִּיר וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר
רָץ אֶל הַנַּעַר לְהַקְדִּישׁוֹ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ
עִטְּרוֹ בָעֵצִים וְאִשּׁוֹ נֵזֶר אֱלוֹהָיו עַל רֹאשוֹ
יָחִיד הוּקַל כַּצְּבִי עָנָה וְאָמַר אָבִי
הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים נָבִיא וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא
מִלִּים הֱשִׁיבוֹ מִלְּהַבְהִילוֹ וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לוֹ
בְּנִי, אֱלוֹהִים יִרְאֶה לּוֹ וְיוֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ
בְּמִצְוָתְךָ שְׁנֵיהֶם נִזְהָרִים וְאַחֲרֶיךָ לֹא מְהַרְהֵרִים
חָשׁוּ וְהָלְכוּ נִמְהָרִים עַל אַחַד הֶהָרִים
רָאוּ אֵד תְּלוּלָה מִהֲרוּ עֲצֵי עוֹלָה
יַחַד בְּאַהֲבָה כְּלוּלָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה
רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה נָאַם לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה
אָבִי אוֹתִי כַכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה
בִּי חָפֵץ וְנִכְסֹף לְבָבִי לוֹ לַחֲשׂף
אִם תִּמְנָעֵנִי סוֹף רוּחִי וְנִשְׁמָתִי אֵלָיו יֶאֱסֹף
יָדָיו וְרַגְלָיו עָקַד וְחַרְבּוֹ עָלָיו פָּקַד
לְשׂוּמוֹ עַל הָעֵצִים שָׁקַד וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד
צַוָּאר פָּשַׁט מֵאֵלָיו וְאָבִיו נִגַּשׁ אֵלָיו
לְשֹׁחֲטוֹ לְשֵׁם בְּעָלָיו וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו
חֲקֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה הָאָב עַל בְּנוֹ לֹא חָסָה
וְלִבּוֹ אֶל כַּפַּיִם נָשָׂא וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה
קָרָא מֵרֶחֶם מִשְׁחָר תְּמוּר בִּנְךָ הַנִּבְחָר
וְהִנֵּה אַיִל אַחַר וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר
חֲלִיפֵי אַזְכָּרָתוֹ תִּכּוֹן כְּהַקְטָרָתוֹ
וְתַעֲלֶה לְךָ תִּמְרָתוֹ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ
זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּׁחַק לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק
בְּרִית עוֹלָם בַּל יֻמְחַק אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק
קוֹרְאֶיךָ בָּאִים לָקוֹד בְּצָרָה עֲקֵדָה תִּשְׁקֹד
וְצֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקוֹד
עוֹרְרָה גְבוּרָתְךָ לְהָקִיץ נִרְדָּמִים לְמַעַנְךָ תִּפְדֶּה חֲרֵדִים נִדְהָמִים
לְהַמְשִׁיךְ רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ מִשְּׁמֵי מְרוֹמִים אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים.
(הפרשנות העכשווית של הזמרת אודיה לפיוט "בן אדם מה לך נרדם")
לסליחות נוסחים שונים ופיוטים המשתנים בין קהילה לקהילה. חלקם נכתבו בידי רבי שלמה אבן גבירול, רבנו גרשום ורש"י. בחלק מהקהילות, כמו באיטליה, בלוב, בגאורגיה, בפולין, בליטא, בעדות תימן ובפראג, התווספו פיוטים והנהגות שונות, כך שהתפילה בין בית כנסת למשנהו יכולה להיות שונה לגמרי. בקרב הספרדים נוסח הסליחות נותר כמעט ללא שינוי בין יום ליום, ואילו אצל האשכנזים נאמר סדר סליחות שונה בכל יום.
עיקר אמירת הסליחות – החלק המשותף לכל העדות – הוא י"ג מידות: אמירת 13 ביטויים המבטאים סוגים שונים של רחמים, שעל פי המסורת ירדו מפי בת קול למשה רבנו כשביקש סליחה בשם עם ישראל על חטא העגל – "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". מקובל שאמירת פסוקים אלה מותרת אך ורק במניין, או בקריאה כלימוד תורה במנגינה של קריאה בתורה.
