שמונים שנה של נדודים
כמעט שמונים שנה, שלושה דורות, כפליים משנות הנדודים במדבר, זה מניין השנים שהקדישו הסופרג'יסטיות בארצות הברית כדי להשיג את מה שנראה מובן מאליו – זכותן של נשים להשתתף בבחירות. שלושה דורות של מנהיגות הקדישו את חייהן כדי להסביר למקבלי ההחלטות שגם נשים נבראו בצלם אלוהים, שגם לנשים יש שאיפות, רצונות ותבונה. כמה מאמץ בשביל להוביל את החברה לקבל החלטה מוסרית פשוטה.
חלפו עוד מאה שנים – והמאבק לא תם. במדינת ישראל יתקיימו שוב בחירות שבהן ישתתפו מפלגות שמסרבות לתת לנשים להיבחר. הפוליטיקאים והרבנים החרדים מסגבירים לנו שמנהיגות פוליטית לא שייכת לחלק הנשי של צלם אלוהים, שלנשים יש אופי שלא מתאים למנהיגות. "זה יפגע בכן", הם אומרים – ויודעים שזה יפגע בעיקר בהם. הם מספרים לנשים למה לא כדאי להן לאכול מהעוגה שממנה הם לועסים בפה מלא.
עשר פעמים ח"י
המאבק הסופרג'יסטי בארצות הברית היה מנומס יותר מהמאבק בבריטניה, ועם זאת, בכל העולם המאבק של נשים על זכות ההצבעה, לא כלל פעולות טרור או לוחמה. אני מברכת בכל יום על הבחירה שלנו, הפמיניסטיות, לנהל מאבק לא אלים. יתר על כן, אני חושבת שאנחנו, הפמיניסטיות שמנהלות כבר 180 שנות מאבק לא אלים (עשר פעמים ח"י) ומגיעות להישגים לא מבוטלים, צריכות ללמד את המנהיגות הפוליטית, איך להתנהל בלי לשפוך דם.
הבחירה במסלול לא אלים
אחת הדרכים להסביר את אי-האלימות היא העובדה שהמאבק הפמיניסטי מתקיים בבתים. פמיניסטיות נדרשות להיאבק נגד הדעות והמעשים של בני הזוג, האבות והבנים שלהן. הפטריארכיה הצליחה לנהל דיכוי גאוני, שחוצה את כל שדרות הקהילה ומעמיק את אחיזתו בבית, במיטה הזוגית ובמטבח.
הפטריארכיה ייצרה מודל מוקטן שלה בכל משפחה. הדיכוי הביתי התנהל (ומתנהל) על ידי מי שהגיחו לעולם מהרחם של הנשים שאותן הם מדכאים. ילדים למדו לראות את האימהות שלהן מודרות משיחות משפחתיות ומזכויות כלכליות. בן למד מאביו לקבל את העובדה שאמא משרתת את אבא ואותו. לעיתים לא מבוטלות ילד ראה (ועדיין רואה) את אימו מוכה ומושפלת על ידי אביו. בנים חונכו לשתף פעולה עם הדיכוי של האישה שהם אוהבים יותר מכול, אמא. ומה יעשו האימהות, האם הן יצאו כנגד הילדים שהן הביאו לעולם? הדיכוי זורם בצינור שבו זורמת האהבה העמוקה בעולם, בחבל הטבור שקושר בין אם לבנה.
אחשוורוש ויועציו מעבירים קורס בפטריארכיה
את הקורס על אודות חשיבות העתקת המבנה הפטריארכלי למבנה המשפחתי, העבירו לנו אחשוורוש ויועציו. ההחלטה האמיצה של ושתי לסרב להופיע במסיבת השיכורים של בעלה, הובילה את יועצי המלך לדיון חירום. כיוון שהמבנה המלוכני משוכפל בכל בית, היה חשש שתעוזתה של המלכה תתפרש כהיתר לכל הנשים להמרות את פי בעליהן: "כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן".
חיזוק שלטון המלך במדינה נעשה בפעולה כפולה: בסילוק המלכה שביטאה רצון עצמאי – ובייצור השליטה הגברית בבתים: "לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ".
מפלגת ערכי המשפחה
הקשר בין מפלגות רבניות-פטריארכליות למאבק על מה שהן מכנות "ערכי המשפחה", איננו מקרי, וכך גם הירידה במספר הזוגות הנשואים בעולם הליברלי. המשפחה המסורתית נבנתה בצלמה של הפטריארכיה ולמען מטרותיה. הרבנים השמרנים, כמו הכוחות השמרנים בעולם הנוצרי, מבינים שהשינויים בתפיסת המשפחה הם סכנה לשלטונם: המאבקים נגד הקהילה הגאה, זכות ההפלה והפסקת הפגיעות המיניות, לא נובעים משיקולים דתיים אלא מתשוקה לשמר את הכוח. ההנהגה השמרנית מבינה שמי שישלוט על הגדרת המשפחה ישלוט על הקהילה. מול זה אנחנו נאבקות.
עכשיו קל יותר להבין
להבין – אם כי לא לעכל את התמיכה שהעניקו הרבנים המובילים של ישיבות החרד"ל: הרב צבי טאו, הרב אבינר ונוספים, לנשיא האנס קצב לאחר הרשעתו באונס. זכויות הפרט והענקת כוח מוסרי ומעשי לנשים, מערערים את המבנה ממנו הם יונקים את שליטתם. תמונת העולם שלהם היא של פירמידה גדולה המורכבת מפירמידות קטנות.
בראש נמצא אלוהים, בראש הפירמידה השנייה בגודלה נמצאים הרבנים, ובראש הפירמידות הקטנות נמצא כל גבר ה"שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ". לפי תמונת עולם רוחנית זו, אונס פחות חמור מפגיעה במבנה הרוחני והחברתי. זו הדרך להסביר את האיתרוג לרב זאב קופולוביץ ולרב מוטי אלון ואת התמיכה הפומבית והכתובה באנס המורשע משה קצב.
חברותיי וחבריי לאקטיביזם, מול זה אנחנו מתמודדות.
יועצות פמיניסטיות במועצה לביטחון לאומי
עניין יסודי ומכאיב בתרבות שלנו עולה בפרשת עקב: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ... וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי... וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ. וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ... וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ".
הפרשה נפתחת בברכות יפות, ברכות פריון לעבדי ה' – ומיד היא עוברת לקלל את הגויים. כאילו שיש חוק שימור האסונות. אלוהים ייקח את המחלות שהוא הסיר מאתנו, וישים אותן על השונאים שלנו. אלוהים ייתן לנו אדמה, אבל ידרוש מאתנו להרוג את העמים האחרים היושבים עליה, וכמובן להשמיד את אלוהיהם.
אם אלוהים יודע לנהל את תנועת המחלות בעולם, מדוע הוא לא יכול להעלים אותן? מדוע אני אמורה לשמוח מהמחשבה שאמא של ילד עמוני רואה את בנה גוסס לנגד עיניה – ומדוע אני צריכה להרוג מואבים שעובדים את אלוהיהם?
אפשר למצוא מספיק מקום לכולנו ומספיק אהבה לכל האמונות הדתיות. המצוקה האמיתית העולה מפרשת עקב היא מצוקת "אחד אלוהינו". בעולם של פירמידות, בעולם של שליט אחד כול-יכול, אף פעם אין מספיק מקום.
את התרבות הזו נחל גם העולם החילוני
שממשיך לנהל מלחמות כאילו שאין דרך אחרת לפתור בעיות. כאילו שהתבונה האנושית יוצאת לחופשת מחלה בכל פעם שהשליט מרגיש מאוים.
בדיוק במקום הזה יכולות הפמיניסטיות להציע את השראתן ותבונתן המעשית, ובדיוק משום כך צריך נציגות פמיניסטית בכל מטה צבאי ובכל דיון ציבורי בענייני צבא. על בשרנו למדנו שגם המאבקים החריפים והצודקים ביותר חייבים להתנהל בלי שפיכות דמים. למדנו שאם נשתמש בנשק, נהרוג בו את ילדינו, ועל כן יש לגייס למאבק תבונה, נחישות וסבלנות. עשר פעמים ח"י הובילו אותנו להישגים לא מבוטלים, ועדיין הדרך ארוכה – וגם היא תעבור ללא אלימות מצידנו.
רוצים לדעת איך לנהל מאבק לא אלים? רוצים לכתוב את הגרסה הלא-אלימה של פרשת עקב? את הפתרונות כתבנו בדמעות (ובדם שלנו). הגיע הזמן לתת לפמיניסטיות להוביל את המאבקים הלאומיים. אפשר לחיות בלי מלחמות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה חברה אנונימית מבית המדרש, שהיא מצפה לתגובתי. אז יקרה, אני שמחה להיענות ולהגיב. ראשית, תמצית דברייך:
"הדאגה הפטרונית שלך לציבור הנשים שומרות התורה והמצוות – מיותרת. אני אישה שומרת תורה ומצוות, נשואה באושר מספר שנים לבעלי היקר... אני מרגישה שווה ומוערכת... אני יודעת מהם חובותיי. איני מנסה להשתמט מהן, ואיני מנסה להיכנס תחת חובותיו של הגבר. את יודעת למה? כי טוב לי במעמד שלי... כמוני ישנן מאות-אלפי נשים מרוצות. בשם מי את זועקת את זעקתך השבועית? לא בשמנו.
"כשאת מפרשת מדי שבוע את התורה... עלייך לציין... כי פרשנויותייך מתבססות על שלושה עקרונות: 1. השיטה הרפורמית. 2. ניסיונותיך להתעלות על הטראומות שעברת בחייך (תוך אמונה שהיותך במעמד תוקפת נותן לך כוח [מדומה]). 3. אמונתך כי המין הנשי נעלה על המין הגברי..."
פרופ' רוחמה וייסצילום: אלבום פרטייקרה, תודה על הדברים היוצאים מהלב. קראתי אותם ברצינות רבה. אני לא זועקת בשמך, אני זועקת בשמי ואוהבת בשמי וצוחקת וכועסת ונהנית בשמי. היחסים שלי עם המסורת שלי וגם עם הממסד הרבני שמנסה להשתלט עליה, הם שלי. אני משתפת במחשבות וברגשות שלי, ואני שמחה לשמוע מחשבות ודעות אחרות.
שימי לב לכך שאת בוחרת לדבר בשם אחרות ("כמוני ישנן מאות-אלפי נשים מרוצות"). מדוע את זקוקה לגיבוי של מאות-אלפי נשים אחרות? ואם את לבד בדעתך, זה מחליש אותה? לדעתי לא.
ובקשר לדעות שלי: אני לא מכירה "שיטה רפורמית" ולכן גם לא מפרשת לפיה. ואני בוודאי לא חושבת שנשים נעלות על גברים. אני לא מאמינה בקבוצות או בתחרות. ובקשר לטראומה שלי – את צודקת (חלקית), היא שלי ואני משתמשת בה כדי להבין את העולם וגם כדי לפרש את המקורות.
מה המשקפיים הפרשניים שלך?
שבת שלום!
