ריקודו של ג'ינגיס כהן – טריילר ההצגה
(עריכה: מלך הפקות)
קצין האס-אס שץ אולמן ניצב מול שורה של יהודים שהמתינו על שפת בור עמוק, וכיוון את אקדחו אל מוישה – ג'ינגיס – כהן, קומיקאי יהודי שעמד ביניהם. הוא דימה לראות את האימה בעיניו, אולי קיווה לבקשת רחמים אחרונה, אלא שג'ינגיס הפתיע: הוא הסתובב, הפשיל את מכנסיו, חשף את ישבנו בפני הנאצי וקרא בקול: "קיש מיר אין טוכעס!" – ובעברית קלה, "אתה יכול לנשק לי את התחת".
הסצנה הנהדרת הזו מופיעה במרכזו של המחזה "ריקודו של ג'ינגיס כהן" מאת מיכאל כהנא (על פי ספרו של רומן גארי), שזכה לעיבוד חדש של הבמאי הצעיר בן סיידוף בתיאטרון "הבימה". ספוילר: הקצין ירה במוישה-ג'ינגיס. "הוא מהסס, ואז מחליט ללחוץ על ההדק. ג'ינגיס מת, אבל מאותה שעה, דמותו של הקומיקאי היהודי רודפת את הקצין", מסביר הבמאי. "היא מחזיקה בידה סבון ומטריפה לו את הנשמה, הוא חווה פלאשבקים של רגע הירי וצעקת 'שק לי בתחת', ובין השניים מתפתח ריקוד הורה שבונה מערכת יחסים חדשה".
הסיפור של שץ אולמן וג'ינגיס כהן אולי לא התרחש לפרטיו במציאות, אבל עדויות על אירועים דומים במהלך השואה בהחלט קיימות. היו קומיקאים שצחקו למוות, כמו ג'ינגיס.
לעמוד מול המוות
בן סיידוף רק בן 28, אבל הוא דור שלישי לאנשי תיאטרון: סבו החורג היה בנימין צמח, מראשוני "הבימה", ואביו איציק סיידוף הוא מאנשי התיאטרון הוותיקים והמוערכים בישראל (אם גדלתם על "הדרדסים", תזהו את קולו כמדבב של גרגמל בגרסה העברית). האב שיחק בגרסה בימתית קודמת של המחזה "ריקודו של ג'ינגיס כהן" לפני כ-40 שנה – כך שיש בעיבוד המחודש סגירת מעגל מבחינת הבמאי הצעיר.
5 צפייה בגלריה
מתוך ההצגה "ריקודו של ג'ינגיס כהן". גם לרוצח הנאצי יש נפש שעשויה לסבול ולחוות פוסט-טראומה
(צילום: שלומי פרין)
העבודה על ההצגה, העוסקת בקומיקאי היהודי שלועג למוות ואז מענה את רוצחו, היא סוג של ריפוי, מספר סיידוף. לא במקרה הוא עסוק הרבה במוות, בחיילים, בשכול ובזיכרון, אחרי שנים של פוסט-טראומה משירותו הצבאי כחייל קרבי ב"צוק איתן" ו"שובו אחים". "כחייל קרבי אתה פוגש ללא הרף את המוות, רק שהמגע הזה לא ממש מקבל ביטוי חיצוני", הוא אומר. "לגברים אסור לדבר. הם בוכים בלילה, כמאמר השיר, בלי להשמיע קול".
5 צפייה בגלריה
בן סיידוף. "כחייל קרבי אתה פוגש ללא הרף את המוות, רק שהמגע הזה לא ממש מקבל ביטוי חיצוני. לגברים אסור לדבר"
(צילום: שלומי פרין)
את הפלאשבקים הראשונים שהחזירו אותו ללילות הקשים, חווה דווקא בקרנבל טעון זיקוקים בוהקים, בטיול למזרח אחרי הצבא. הרגעים הקשים הללו פתחו סדרה של אירועים פוסט-טראומטיים, והובילו אותו לשאלה הגדולה שלפניה ניצב חייל הלוחם למען מולדתו: האם הוא מוכן או ערוך לאפשרות שלמען ערך הגנת המשפחה, העם והארץ הוא ימסור לא רק את גופו – אלא גם את בריאותו הנפשית?
"כולנו בקלחת של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו לאחר השתתפותו ב'צוק איתן'", אומר סיידוף. "אני חושב שגם האנשים הרגילים בבית יכולים להזדהות עם זה, אבל עדיין חוד החנית – האנשים שמתמודדים עם משבר הזהות הגדול ביותר של ערכי הגנת מולדת, מול עיסוק יומיומי במוות – הם החיילים".
הזיכרון נשמר דרך הנאצי
אז איך משיקה חוויית המוות והטראומה, למחזה המבריק על ריקודם של הנאצי והיהודי? בסופו של דבר, מנתח סיידוף, גי'נגיס צריך את אולמן ואולמן צריך אותו. הפלאשבקים של שץ לאחר המלחמה, שבהם מופיעה דמותו הלועגת של ג'ינגיס ומענה אותו, מייצרים מערכת יחסים כמעט סוריאליסטית שבה תפקידים מחליפים ידיים, משתנים ומסתובבים. לעיתים שץ הנאצי הוא המענה ולעיתים הוא הנרדף.
5 צפייה בגלריה
מתוך ההצגה. גם ג'ינגיס מבין שהוא חייב לשמור את שץ בחיים, שכן באמצעותו הזיכרון שלו עצמו עדיין חי
(צילום: שלומי פרין)
מחד גיסא, שץ מנסה לשכוח את אימי המלחמה וג'ינגיס לא חדל להזכיר לו אותם. מאידך גיסא, גם ג'ינגיס מבין שהוא חייב לשמור את שץ בחיים, שכן באמצעותו הזיכרון שלו עצמו עדיין חי. אם הנאצי ימות – גם הזיכרון של מוישה יחדל. באופן מפחיד אבל מרתק, סיידוף מספר לנו שגם אולמן הוא בן אדם, גם לו יש רגשות, וגם הוא מתמודד.
אחד העדים במשפט אייכמן, אומר סיידוף, היה אחראי על פינוי הגופות מתאי הגזים. הוא הצליח לספר את שעבר עליו עד לרגע שבו היה מתעלף. "זה תמיד התרחש כשהוא נזכר בגרמני אוכל תפוח. למה? כי אז הוא הבין שהגרמני הוא גם בן אדם"
אני מניח שיצוצו טענות על התייחסות אנושית למפלצת נאצית.
"אבל לצד היותו 'מפלצת נאצית', הוא גם בן אדם. עם משפחה, עם אישה, ילדים וילדות שצחקו בבית והלכו לבית הספר. העולם שלנו הוא לא רק שחור ולבן, הוא שדה ענק בצבע אפור".
אחד העדים במשפט אייכמן, אומר סיידוף, היה אחראי על פינוי הגופות מתאי הגזים. הוא הצליח לספר את שעבר עליו עד לרגע שבו היה מתעלף. "זה תמיד התרחש כשהוא היה נזכר בגרמני אוכל תפוח. למה? כי אז הוא הבין שהגרמני הוא גם בן אדם. מול מכונה של רוע קל להתמודד, מול בני אדם זו כבר אופרה אחרת".
אלו שאלות שעלו בך גם כחייל קרבי מול האויב?
"אחת האמירות הרווחות בהקשר לכך היא שלעולם לא נוכל 'לפתור' את הסכסוך, אלא רק 'לנהל' אותו. אנו נמצאים בקשר דמים עם הערבים ועם הפלסטינים, והשאלה הדומה איננה חדלה מלנסר: האם לנצח נהיה חיילים? אולי מענים? ואולי בכלל קורבנות של המציאות המורכבת הזו?"
אולי כתשובה חלקית לתהייה הקיומית הזו, אחד השחקנים הראשיים בהצגה הוא לא אחר מאשר ליר עיסא – בנם של זוג אנשי הבמה, גדעונה רז היהודייה ונורמן עיסא הערבי-נוצרי, שאת היידיש להצגה למד בכלל מסבתו האשכנזייה. עיסא ויהל פפו מגלמים לסירוגין את דמותו של ג'ינגיס כהן, בעוד דיוויד לוינסקי משחק בתפקיד שץ אולמן.
"אלוהים יודע את קסם התיאטרון"
סיידוף אינו נצר לשורדי שואה, אלא ליוצאי בוכרה, ועם זאת, השואה מהווה חלק מרכזי בזהותו הישראלית, היהודית והדתית. הוריו אינם דתיים, אך סבו כן, והוא גדל עם אמונה ושמירת מצוות. למסע לפולין יצא בגיל 17, וכששב יום לפני שמחת תורה מצא את עצמו בעיצומו של החג קורא שוב ושוב: "עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו", ושואל: היכן הם? איפה הרחמים של האל שאפשרו לשואה להתרחש?
"אני זוכר אותי עומד שם, במרכז בית הכנסת, ובוכה בכי ניהיליסטי מוחלט שמפרק אותי", הוא מספר. "כשיצאתי מכותלי בית הכנסת, אלוהים נותר ישוב שם ליד הכיסא שבו ישבתי. מאז לא ראיתי אותו ולא הייתי מסוגל לשוחח איתו".
הכעס על אלוהים מלמד על אינטראקציה איתו שעדיין קיימת – והוא עולה ללא הרף בהצגה, ומתכתב כמו בעריכה צולבת עם ההיסטוריה היהודית. הזיכרון הקולקטיבי מחייה את הרדיפות שעבר העם היהודי באמצעות אזכור בלתי פוסק של יציאת מצרים, גזרות המן בשושן הבירה, חורבן הבית והגולה – ולבסוף השואה ותקומת המדינה.
בדרך נערמות שאלות שאינן קלות לעיכול: האם במהלך הריקוד המפחיד הזה הופך הרודף לנרדף – ומיהם בכלל? כלומר, האם לגרמנים בני הדור השני והשלישי יש זכות לחיים רגילים, או שהעבר הנאצי של הוריהם וסביהם מוכרח לרדוף אותם עד סוף ימיהם? מי צריך להחזיק על הגב את הזיכרון העקוב מדם, היהודי בן הדור השלישי או בן גילו הגרמני?
"אני זוכר אותי עומד במרכז בית הכנסת ובוכה בכי ניהיליסטי מוחלט שמפרק אותי. כשיצאתי מכותלי בית הכנסת, אלוהים נותר ישוב שם ליד הכיסא שבו ישבתי. מאז לא ראיתי אותו ולא הייתי מסוגל לשוחח איתו"
ואולי כמו דמות מרתקת אחרת שמופיעה בהצגה – קצין נאצי נוסף שאנס אישה יהודייה ואז רצח אותה, ולאחר המלחמה פוצח בחיים חדשים ומפתח קריירה שבשיאה הוא הופך לראש עיר – הגיע הזמן להמשיך הלאה, כי "כמה אפשר לדבר עוד על רכבות, על טרבלינקה ועל מוות"?
נדמה כי "ריקודו של ג'ינגיס כהן", שתעלה מחר (יום ו', 12:00) באולם 4 בתיאטרון הבימה, מעלה בעיקר שאלות, תהיות, מחשבות והתחבטויות – והתשובות נתונות לפרשנות של הצופה. בן סיידוף עצמו מצא נחמה, אולי תרפיה לפוסט-טראומה, באמצעות ההצגה – שאותה הוא זוכר בעל-פה. "אלוהים יודע את קסם התיאטרון", הוא אומר. "כשראיתי את השחקנים חווים את התהליך וחיים את המחזה על הבמה, הסיוטים שלי שככו אט-אט עד שפסקו לגמרי".
