אלף שנים של התנכרות ממסדית לא הצליחו לכבות את הפיוט, המוזיקה העברית העתיקה ביותר. המאבק של המוזיקה המזרחית היה דומה בקשיחותו, אבל מוכר הרבה יותר, אולי כי לא עירבב לתוכו גם את הדת ולכן זכה בנציגים שהצליחו לעשות את הרעש הנכון עד למהפך קיסריה לפני 16 שנה. ז'אנר הפיוט עבר מסע הפוך. הוא זה שהיה המיינסטרים היהודי מאות שנים. ודווקא בישראל, החופשית מאימת הגלות והאנטישמיות, נדחק בבוז מתחנות הרדיו והטלוויזיה. אלא שבסופו של דבר השטח ניצח, ואמנים כמו מאיר בנאי, אתי אנקרי וברי סחרוף, כמו גם ערן צור, החלו ב־2007 להקדיש אלבומים והופעות שלמות לפיוטים. חומות המיינסטרים הובקעו סוף־סוף.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו מגיע אחד הפרויקטים המושקעים ביותר שנראו בז'אנר בתולדות המוזיקה הישראלית, 'סיור סליחות'. פרויקט תרבותי שיזם וערך מישאל וקנין (בעברו איש תקשורת וכיום, בין השאר, יו"ר הדואר), הכולל מסע בין פיוטי הסליחות לאורך ההיסטוריה וצלילה למעמקי המילים והסיפורים שמאחוריהן. 'סיור סליחות' כולל ספר עם הסברים על פיוטי הסליחות, צילומים של כתבי יד עתיקים של הפיוטים - חלקם בני יותר מאלף שנה, ומאמרים אישיים של דמויות כמו יעל גידניאן, ג'קי לוי, הרב אילעאי עופרן, פרופ' שולמית אליצור, עיתונאית 'ידיעות אחרונות' חן ארצי סרור, לבנת בן חמו ועוד.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לספר נלווים שני אלבומי מוזיקה של הפיוטים. האלבום הראשון - 'סיור סליחות גרסת בית הכנסת' כולל את החוויה האותנטית המוכרת של הסליחות מבית הכנסת, עם חזן וקהל, המבוצעים על ידי אנסמבל הפיוט בראשות המנהל המוזיקלי יאיר הראל, יחד עם הרב חיים לוק.
האלבום השני - 'סיור סליחות גרסה עכשווית' כולל עיבודים ופרשנות מודרנית לתשעה פיוטי סליחות, בביצוע אנסמבל הפיוט המארחים את הרב חיים לוק, שי צברי ונטע אלקיים.
אחד מפורצי הדרך בז'אנר הסליחות היה אבי בללי, 60, שיחד עם להקת נקמת הטרקטור שילב באלבום הבכורה של הלהקה רצועה בשם 'אדון הסליחות', המבוססת כמובן על פיוט הסליחות המוכר כבר ב־1990. בללי מסביר במאמר בספר עד כמה המוזיקה שלו צמחה מפיוטים. "גדלתי כחילוני בגבעתיים", הוא מספר. "בבית לא היה קידוש. פעם בשנה, ביום כיפור, אבא היה אומר, 'בוא נלך לשמוע את השופר'. השופר ריגש אותי והמילה 'סליחות' תמיד הייתה שם בסביבה בבית. כילד בגיל שש, זו הייתה חוויה עצומה לשמוע את 'אל נורא עלילה' בבית כנסת 'רבי מאיר בעל הנס' בגבעתיים. בסופו של דבר ייתכן מאוד שהפיוט הוא דווקא מה שהביא אותי למוזיקה. ככה התגבשה אצלי האהבה לצליל. בבית הכנסת היינו אומרים, בוא'נה, 'אל נורא עלילה' מזכיר את 'קשמיר' של זפלין. בגיל 11 הרגשתי שבסליחות אני נכנס לטראנס של מחשבה וחשבון נפש".
אבי בללי: "גדלתי כחילוני. ביום כיפור, אבא היה אומר, 'בוא נלך לשמוע את השופר'. השופר ריגש אותי והמילה 'סליחות' תמיד הייתה שם בסביבה בבית. בסופו של דבר, ייתכן מאוד שהפיוט הוא דווקא מה שהביא אותי למוזיקה. בגיל 11 הרגשתי שבסליחות אני נכנס לטראנס של מחשבה וחשבון נפש"
"אני ירושלמי מבטן ולידה, נדדתי בכל מיני שכונות, משפחה דתית, כיפות סרוגות", מספר יאיר הראל, 52, העורך המוזיקלי של הפרויקט והמנהל המוזיקלי של אנסמבל הפיוט. "בעולם של הציונות הדתית. הזיכרונות הקדומים שלי מאוד חזקים. גיל שש־שבע, חודש אלול עם אבא שלי בכל בוקר בבית הכנסת הספרדי. קהילתית היינו מחוברים יותר לאשכנזים כי אמי אמריקאית שעלתה לפה ב־1966, אבל עובדה שהלכנו לנוסח הספרדי. החוויה הכי אינטימית עם אבא שלי הייתה בתקופה הזו, כי ברוב השנה לא ראיתי אותו הרבה, עבד קשה".
באיזשהו שלב התרחקת מהעולם הדתי.
"בתיכון הרגשתי שעולם הציונות הדתית חונק אותי. הורדתי את הכיפה והוגדרתי כסכנה חינוכית בישיבת 'אור עציון' של הרב דרוקמן, אחרי שלא הפסקתי להעלות שאלות. לא רציתי לברוח מהעול של היהדות ופשוט חיפשתי שפה אחרת, ומצאתי מרחב שהחזיק אותי בתוך השיח, בקיבוץ עין צורים, ישיבה יותר ליברלית. היום אני מסתובב עם כובע. זה מבלבל את השטן של ההגדרות, כי הרי ישר רוצים לקטלג אותך. אני שומר שבת וכשרות. הילדים שלי בתוך המרחב, כל אחד בדרכו, ואשתי לא דתייה בכלל. הפיוט היה בית ספר בשבילי. הרי מה זה בסוף הופעה של נקמת הטרקטור? עבורי היא גם תפילה. אתה מעתיק את בית הכנסת למרחבים אחרים. זה גם פירק את האשליה שיש לגבי מוזיקה יהודית עתיקה".
כלומר?
"הנטייה היא לחשוב שהמוזיקה הזו צריכה להיות נעימה ורכה ומתענגת על הבורא. והנה אתה קורא את הטקסטים של הפיוטים, וזה חריף וזה כואב וזועק וחשוף וכן מאוד. הפייטנים הגדולים כתבו שירת קודש ושירת חול ושירת חשק, גם שירה ארוטית".
נטע אלקיים, 40, הפכה את המנגינות האלה לקריירה בינלאומית שכוללת הופעות על הבמות החשובות בז׳אנר ברחבי העולם. "אצלי זה נרקם בבית הכנסת בנתיבות, שהייתי הולכת אליו קבוע עם אבא. עד השלב שבו העבירו אותי לעזרת נשים ומשם בהדרגה כבר איבדתי קשר. חלק מהעניין שאני אוהבת באירועים האלה, במיוחד עם אנסמבל הפיוט, הוא את העובדה שאני מרגישה בתוך בית כנסת".
לבנת בן חמו, 34, נחשבת לאחת משדרניות ועורכות המוזיקה שקידמו מאוד את ז'אנר הפיוט בעשורים האחרונים, באמצעות המשבצות שמילאה בגלגלצ וכתבה מאמר בספר. "אני מגיעה ממשפחה דתית מרוקאית מאשדוד, גדלנו לתוך עולם הפיוט. זה היה הקינוח בארוחות השבת לצד הקינוחים".
הז'אנר הזה, שביעבע כל השנים, נתקל בהתנשאות אשכנזית.
בללי: "כמובן. אני גדלתי בדרום גבעתיים, שם בכלל לא הרגשתי עדתיות. אבל כשאתה מסתכל על החברה הישראלית מפרספקטיבה היסטורית, ברור שאתה רואה שהייתה שליטה אשכנזית. כל הקטע שיש פסטיבל זמר של כולם כביכול אז צריך להנציח פסטיבל זמר מזרחי. כל הדבר הזה נראה ממסדי וזר לי".
יאיר הראל: "הייתה התנשאות כלפי המזרחי. וכשהייתה התייחסות, זה היה בצמצום או שיוחס לפולקלור. אני שופט את זה היום ממבט של אקטיביסט במאבק, אבל לא רוצה להיתקע בכאב הזה כי אני יכול להבין שלא הייתה מודעות. גם היום לא תמיד יש"
הראל: "הייתה התנשאות כלפי המזרחי. וכשהייתה התייחסות, זה היה בצמצום או שיוחס לפולקלור. אני שופט את זה היום ממבט של אקטיביסט במאבק, אבל לא רוצה להיתקע בכאב הזה כי אני יכול להבין שלא הייתה מודעות. גם היום לא תמיד יש. עובדה שלא תמיד יש אפשרות בקונסרבטוריון בכל עיר ללמוד לנגן בעוד, בקאנון, בקמנצ'ה, בסנטור, או בנאי. כל העושר הזה, שנתפס במעין חבילה כללית שנקראת מוזיקה מזרחית, לא מוצע גם היום. ואם הוא קורה, זה בזכות פעילות של בודדים".
עובדה שהמוזיקה המזרחית קיבלה מקום בסופו של דבר.
"הפופ הים־תיכוני קיבל מקום, וזה סבבה. אבל לא העושר התרבותי שבא מכלי הנגינה והמסורת. הפיוט והסליחות הם כמו צומת שחשף את זה כי שם אתה פוגש את הכול. למדתי ב'אור עציון', ישיבה תיכונית שבה רוב התלמידים היו ספרדים, ולמרות זאת לא הייתה נוכחות לנוסחי התפילות המתאימות לספרדים. הציונות הדתית פיספסה בענק את המזרחים".
בן חמו: "התגייסתי בשנת 2007, שחשובה מאוד בפיוט בישראל. אמנים מאוד משמעותיים, שמקובלים על הציבור הרחב, החליטו לעשות פנייה בקריירה ולחקור את נושא הפיוטים. בראש ובראשונה מאיר בנאי עם 'שמע קולי', אלבום פיוטים מצליח, ובמקביל יש את אתי אנקרי עם שירי רבי יהודה הלוי ושנתיים אחרי גם את ברי סחרוף שעשה עם רע מוכיח את 'אדומי השפתות' משירי אבן גבירול. כשנכנסתי לגלגלצ, כבר הייתה קרקע נוחה לשלב את זה בפלייליסט".
שנה לפני, הפך אלמוני בשם עובדיה חממה את הפיוט 'אנא בכוח' ללהיט מדינה.
"זה היה מדע בדיוני ששיר כזה ישודר בגלגלצ, אבל עובדה שהוא הפך שם להצלחה. קרה משהו משמעותי שהתפתח בעצם עד חנן בן ארי וישי ריבו של היום, דתיים שמביאים פיוטים לפריים־טיים. באותה תקופה היה עומר בן רובי בכיר בגלי צה"ל ובכל שבוע הביא ל'המילה האחרונה' פיוט אחר, ביוזמה שלו עם אורי אורבך ז"ל".
הצלחת לשלב את זה בלב המיינ־סטרים החילוני.
"הבאתי בכל שבוע פיוט אחר במסגרת התוכנית האישית שלי ביום שישי. לקחתי את זה כפרויקט שלי לא בקטע של אגנ'דה, פשוט אהבתי את זה נורא".
אחד האתגרים של פרויקט 'סיור סליחות' הוא להנגיש לקהל הפחות־מסורתי את הפיוטים, או כפי שאומר המנהל המוזיקלי הראל, "הסיפור של היצירתיות בתוך העולמות האלה הוא בעיניי קריטי להתפתחות. באלבום הראשון שבפרויקט שר הרב חיים לוק, בן 83. הוא וירטואוז, מגה־סלב במרוקו. לצד זה, באלבום השני יש כלים עדכניים לפיוט. האנסמבל מורכב משלושה דורות, מגילי 24 עד 84".
בללי: "שאלתי את עצמי איך אני כמוזיקאי הייתי רוצה לשמוע פיוטי סליחות, מה זה בעצם מלכות דוד דיגיטל. אין לי דגל של ספרד־אשכנז ומסכנים וחלשים. לא רציתי להתאים לאף אחד. עשיתי כי סיקרן אותי, ולמזלי זה מתועד כבר ב־1989, כשעשינו טראנס פיוטים, ולא היו בארץ לא פיוטים וגם לא טראנס. אותי הנחתה הפעימה, חרדת הקודש. גם התקף חרדה".
למה חרדה?
"ב־1986 הייתי בעולמות הניו־ווייב, חייתי בברלין, שמעתי במועדונים היי ביט שהכניס אותי להתקף חרדה, כמו קצב לב מואץ. בלהיאסף בבית כנסת כקהילה יש משהו של חיל ורעדה, וכילד דמיינתי את שערי שמיים באמת נפתחים. אתה נמצא במעמד חברתי, רוחני, בסצנה של סרט בעצם. לכן המילה חרדה קשורה לי לתוצאה הסופית של מה שעשינו בנקמת הטרקטור אז. מפליא אותי שמישאל, אדם דתי, הגיע אליי לצורך הפרויקט. הרי לא הכרנו".
אלקיים: "אני בכלל לא רואה בפיוטים הקשר דתי בהכרח. יש פה לפני הכול את המוזיקליות, והטקסט, כניסה לחוויה רוחנית ללא קשר לאמונה בכלל. לי זה מזכיר את הגוספל והסול, וכששרים את זה יחד, מגיעים להתעלות".
ניכר שקיים מאמץ אמיתי ב'סיור סליחות' לשלב נשים כקול שוויוני, גם בכתיבה וגם בשירה. "זו בחירה דתית", מדגיש מישאל וקנין. "יש מקום לנשים פייטניות ובטח ליהדות של נשים. זה אחד הדברים שאני הכי שמח עליהם. יש סצנה מטורפת של עשרות אלפי אנשים ששרים פיוטים בכל הארץ מדי שבוע. במרחב הדתי שלי יש מקום הולך וגובר לנוכחות של נשים. אצלי בבית הכנסת ברחובות נשים אומרות דבר תורה בפני כל הקהל וזה דבר התורה הכי מעניין שיש".
אתה עובר במודע על אחד מחוקי ההלכה.
"לא מסכים. הרב עובדיה יוסף אהב לשמוע את אום כולתום. אנשים שמפרשים את ההלכה בצורה מחמירה עושים לעצמם את החיים קלים. להחמיר ולהפריד זה הכי קל, להתמודד עם זה - פחות".
אלקיים: "ההלכה נקראה בכל מקום בצורה אחרת ורוב פסקי ההלכה שקשורים לשירת נשים מעלים כל מיני סברות. אנשים שרוצים להדיר עצמם מהופעות או לא לשמוע, שלא ישמעו. אנחנו לא נפסיק לעשות את זה. עשיתי אזכרה פעם לסבתא שלי והיו כאלה שלא רצו לבוא כי פחדו שאשיר. לא יכולה להיכנס לאנשים לחיים ולהחליט בשבילם".
בן חמו: "גדלתי לתוך זה וכשהופעתי בתור ילדה, המשפחה הדתית שלי באה להופעות. אם אני שרה בשביל להתחבר לקדוש ברוך הוא או לחבר אנשים לחוויה רוחנית יותר, אני לא רואה בזה שום בעיה".
'סיור סליחות', שכולו ניסיון לאיחוד ולגישור, יוצא על רקע הקרע העצום המתחולל בישראל בין מגזרים שונים, לרבות החילוני והדתי. "הפרויקט הזה הוא בעצם הגשר שעוד לא התמוטט", מסביר וקנין. "סליחות הן הגשר התרבותי שבאמת יכול לחבר את כל סוגי האוכלוסייה. בסוף, כשבן אדם שומע פיוט סליחות, זה נוגע בו עמוק, מנטרל כעסים והמון מקומות לא טובים שהידרדרנו אליהם בשנה האחרונה".
הראל: "כשאתה לוקח את זה להקשר הפוליטי פתאום זה נהיה הדתה, כביכול, ואולי מצד שני זה בכלל לא מספיק דתי. אבל הפערים האלה לא קיימים באמת בשטח".
בן חמו: "אני מרגישה שהתקווה שלנו תבוא אך ורק מהמוזיקה ומהתרבות. תראה איך אנשים הולכים לטונה וגם לחנן בן ארי ולקרן פלס. החיבור הוא בשירים, ואין כוח יותר חזק מהמוזיקה. אם יש לנו תקווה, זה רק דרך הדבר הזה שנקרא פיוטי הסליחות".
פורסם לראשונה: 07:15, 14.07.23
