משה פראגר הוא אחד מגדולי חוקרי השואה, אבל גם אחת ההחמצות הגדולות של הציבור הישראלי. ההיסטוריון שהקדיש את חייו לעיצוב נרטיב השואה במגזר החרדי ואחראי לו במידה רבה; מי שהוציא עשרות מחקרים ופרסומים לאורך השנים – נדחה בידי הממסד שראה בו חרדי נטול השכלה רשמית, ונותר לא מוכר כלל לציבוריות הישראלית.
בשנות ה-60, כשהוא מאוכזב ומודר, ייסד פראגר את "גנזך קידוש השם" – המוזיאון והארכיון המרכזי במגזר החרדי לחקר השואה, בבני ברק. כעת מבקשת חוקרת השואה, ד"ר מלי איזנברג, לעשות תיקון דרך ספר שהוציאה, "בתוך מערבולת הימים" (הוצאת "יד ושם" ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות של אוניברסיטת בן-גוריון).
"הביטוי 'היסטוריון שואה' הוא אוקסימורון, לכאורה, בשפה החרדית, שלא מכירה בהיסטוריה כתחום דעת מחקרי ומדעי", איזנברג אומרת. "'היסטוריה' היא 'הסתר י-ה', כלומר ניסיון – לא תמיד מוצלח – לגלות ולהבין את מסתרי האל ואת התגלותו בעולם. באמצעות תחנות חייו של פראגר, התבטאויותיו, מחקריו ופרסומיו לאורך השנים, ניתן ללמוד ולהבין לא רק על דמותו של האיש ועל ההחמצה שלו אצלנו, הישראלים החילונים – אלא מהי השואה וכיצד היא נתפסת בעיניים חרדיות".
צאצא של האדמו"ר – וכתב "דבר"
משה פראגר נולד בשנת 1909 בפראגא – פרבר של העיר ורשה – כמשה מרק. בהמשך ינציח את עיר הולדתו כמרכיב זהות ראשוני שלו, בשמו. לצד היותו חסיד גור וצאצא של האדמו"ר הראשון של החסידות, היה פראגר גם אדם משכיל וכותב מחונן, עיתונאי שכתב על אנטישמיות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף לג'וינט והקים לשכה חשאית באחד הפרברים של ורשה, שאליה הגיעו פליטים שסיפרו על חוויותיהם.
אשתו, כמו גם שתי בנותיו, נרצחו בידי הנאצים, והוא עצמו הצליח להימלט ביוני 1940 לישראל, כשהוא מסייע לאדמו"ר מגור "האמרי אמת" ולרבים נוספים להיחלץ מגיא ההריגה. הוא תיעד את החוויות ההיסטוריות של הפליטים, וכך נולד לו, בשנת 1941, ספרו ההיסטורי הראשון – "יוון מצולה החדש" – המספר על המתרחש בשואה בעיצומה של המלחמה ממש.
פרופ' ישראל גוטמן, מגדולי חוקרי השואה במאה האחרונה, הודה כי על אף שפראגר לא היה היסטוריון פורמלי, אלא אוטו-דידקט מופלא, הוא "כתב הרבה לפנינו. בעקבות התבססות על מקורות ראשוניים הוא מגיע לתובנות שאליהן לקח לנו, חוקרי האקדמיה, שנים להגיע".
באחד הימים של תחילת שנות ה-50 מגיעה לפראגר תמונה: חסידי גור מסתתרים בבונקרים מתחת לאדמה, כשהם שומרים בקפדנות על חזותם הדתית. בתמונה מזהה פראגר את אחיו יעקב, שנספה בשואה
שנים ספורות לאחר מכן הוא מפרסם סדרת ספרים נוספת על "חורבן יהדות אירופה", ושוב מספר לראשונה לעולם מה באמת אירע שם. פרסומיו המרשימים הובילו את ראשי עיתון "דבר" לגייס אותו לשורותיהם, והוא מפרסם גם שם את זוועות הנאצים. פראגר, מקורב מאוד לבן-גוריון, מתכבד לכתוב את הערכים "אנטישמיות" ו"אושוויץ" באנציקלופדיה העברית, ואף נמנה עם מייסדי מוזיאון "יד ושם".
התנער לימים מ"כצאן לטבח"
בשנים אלו משנתו של פראגר זהה בחלקים ניכרים לתפיסה הכללית ששררה בארץ: הוא תומך במרד גטו ורשה, בניגוד לדעתם של חלק מהרבנים, אבל גם מבקר את היהודים שהלכו "כצאן לטבח" – אמירה שממנה הסתייג באופן רדיקלי בהמשך חייו.
7 צפייה בגלריה
הביקורת שלו על משפט אייכמן לא התקבלה. משה פראגר עם ידידו, דוד בן-גוריון
(באדיבות גנזך קידוש השם)
מה הוביל אותו לתפיסה הזו באותן שנים?
"הוא משתמש בביטוי 'התמוטטות מוסרית'. הוא סבור שהיהודים בשנות ה-40 כבר היו בפסיכוזה. עד ועידת ונזה הם עוד שמרו על נורמליזציה מסוימת, הייתה סולידריות, התקיימה עזרה הדדית, אפילו שלטון היודנרט פעל כתקנו, והיהודים חשבו שגרוע מכך לא יתרחש. ואז החלה ההשמדה ההמונית, והם נכנסו לסוג של פסיכוזה, של הלם, של כאוס".
החזרה בו מהטרמינולוגיה הזו, עד כדי התנערות מוחלטת, הייתה אחד התסמינים למה שעתיד להפוך לוויכוח עז, מרתק וחשוב מאין כמותו בינו ובין מה שאפשר לכנות, אולי, "התפיסה החילונית-ישראלית" הכללית.
התמונה שחוללה מפנה
באחד הימים של תחילת שנות ה-50 מגיעה לפראגר תמונה: חסידי גור מסתתרים בבונקרים מתחת לאדמה, כשהם שומרים בקפדנות על חזותם הדתית החיצונית. הם נזהרים מלהגיח החוצה וממשיכים לשמור על אמונתם בבורות המסתור. בתמונה מזהה פראגר את אחיו יעקב, שנספה בשואה, והוא גם מתוודע לסופם של החסידים: הם מובלים למחנות ההשמדה, עם כישלונו של מרד גטו ורשה וחשיפת הבונקרים שבהם הסתתרו.
7 צפייה בגלריה
חנוכת הבית לישיבת חכמי לובלין בפולין, 1930. פראגר סיקר את האירוע כעיתונאי
(באדיבות גנזך קידוש השם)
פראגר הבין שלפניו נרטיב אחר, חדש ולא מוכר: מלחמת הרוח, או כפי שהוא קורא לה – "המחתרת החסידית". ההיסטוריון החרדי חשף קבוצה לא קטנה של יהודים שבחרו לשמור על צלם האדם שלהם, במובנו הרוחני. הם ביקשו להתכחש למציאות ההיסטורית ולהוראות הנאצים, ושימרו את חזותם היהודית בתנאי מחתרת ובסיוע אנשים – יהודים אחרים שסיפקו להם מזון, על מנת שיוכלו להמשיך לחיות כיהודים שומרי מצוות.
ד"ר מלי איזנברגבהמשך יתגלה כי לחשיפה של פראגר עדויות מאששות נוספות ורבות, המתעדות אפילו סימנים וסיסמאות מוסכמים בכניסה לבונקרים החסידיים. כך, למשל, כותב הרב שמעון הוברבנד – סופר, היסטוריון וחבר הנהלת הארכיון המחתרתי "עונג שבת": ''רובם של הבחורים, להוציא בחורי גור, החליף בזמן המלחמה את הלבוש היהודי המסורתי בלבוש אירופי. אך בחורי גור ברובם המשיכו בלבושם המסורתי: כובעי משי, כיפות, זקן ופאות''.
ההיסטוריון החרדי חשף קבוצה לא קטנה של יהודים שבחרו לשמור על צלם האדם שלהם, במובנו הרוחני. הם ביקשו להתכחש למציאות ההיסטורית ולהוראות הנאצים, ושימרו את חזותם היהודית בתנאי מחתרת
איך מתמודד פראגר עם שינוי התפיסה?
"הוא אומר בגלוי כי הוא ניגש לחומרים שאותם הכיר בראייה אחרת, חדשה. הוא אומר כי את מה שהגדיר בשנות ה-40 כ'צאן לטבח' או כ'התמוטטות מוסרית', הוא רואה כעת כהליכה אילמת מתוך התכווננות לקידוש השם. זה שינוי מדהים שמתרחש אצלו בשנות ה-50".
"משפט אייכמן שינה הכול"
אבל לא כולם אהבו את החידוש. ד"ר איזנברג מספרת כי ההיסטוריון נתן עק, למשל, כעס על השימוש של פראגר במונח "מחתרת" ביחס לחסידים. "טרמינולוגיה מחתרתית, על שום מה?" שאל עק בזלזול. לוחמי מחתרת, סברו עק ונוספים, הם אנשים שנלחמו פיזית בגרמנים. לא מי ששמרו על מצוות היהדות בזמנים קשים. אבל פראגר, מטעימה החוקרת, התעקש להשתמש בשפה הזו: "חשוב היה לו לקרוא להם 'לוחמי מחתרת', למרות היותה של המילה מזוהה עם הלוחמים הפיזיים, שכן דרכה הוא יצר קישור לשיח הישראלי על אודות גיבורי השואה".
פראגר ניסה לייצר שיח ישראלי-חרדי משותף, לכלול בזיכרון הקולקטיבי את הלוחמים הפיזיים ואלה הרוחניים, החילונים והחסידים, אלא שאז מגיע משפט אייכמן – והכול השתנה. לכידתו של אייכמן והעמדתו למשפט בשנת 1961, מצאו את פראגר בשיא פעילותו. דעתו של ההיסטוריון הבכיר חשובה ונדרשת, ובן-גוריון, ידידו, נועץ בו לקראת הכנת הראיות.
אלא שפראגר מיהר להבהיר לו כי לשכת 06 המפורסמת, יחידת המשטרה שהכינה את תיק הראיות נגד הצורר, לא ממש מבצעת עבודה נאמנה. ביקורתו של פראגר לא מתקבלת, ואופיו ההיסטורי של המשפט מנחיל לו אכזבה מרה – אכזבה שהובילה לנקודת מפנה בעבודתו.
7 צפייה בגלריה
משה פראגר נכנס בשליחות ההגנה למחנה העקורים ברגן-בלזן בליווי הצבא הבריטי, כדי לעזור לניצולים ולעודד אותם
(באדיבות גנזך קידוש השם)
"משפט פלילי עשוי להיות כלי המעצב זהות קולקטיבית", מסבירה איזנברג. "באמצעות המשפט אנחנו מנגידים את הערכים שלנו, של המדינה מול זה של הנאשם. פראגר ביקש להציב במשפט את הערכים החשובים בעיניו – גבורת הרוח היהודית, אומץ ליבם של החסידים והרבנים ושמירת זהותם הרוחנית מול הנאצים, אבל המדינה 'לקחה' את המשפט למקום אחר, והנכיחה באמצעותו את הגבורה הפיזית, את הכוח, את הלחימה".
"הוא אומר כי את מה שהגדיר בשנות ה-40 כ'צאן לטבח' או כ'התמוטטות מוסרית', הוא רואה כעת כהליכה אילמת מתוך התכווננות לקידוש השם. זה שינוי מדהים שמתרחש אצלו"
פראגר מבין שמשפט אייכמן מותיר את הגיבורים החרדים בצד. התפיסה – שהתבררה לימים כשגויה היסטורית – ולפיה הלוחמים הגדולים במרד גטו ורשה היו חילונים, ואילו החרדים הלכו "כצאן לטבח", החלה לחלחל, וההיסטוריון החרדי נוכח בכאב כי עבודתו לא מתקבלת.
ביקש להנכיח את שימור הזהות היהודית
גם האקדמיה שעסקה בזיכרון השואה ופרחה אז, לא קיבלה את הסופר נעדר ההשכלה הפורמלית, ופראגר המאוכזב עבר לכתיבה פנים-חרדית באמצעות סדרת ספרים שהפכו למיתיים ברחוב החרדי, ובאמצעות עריכת כתב העת החרדי "בית יעקב". אבל הוא לא הסתפק בכתיבה ובפרסום אינטנסיבי, ומעט אחרי סיום המשפט הקים פראגר מוזיאון ומכון גדול לתיעוד השואה, בשם "גנזך קידוש השם".
7 צפייה בגלריה
פראגר נכנס בשליחות ההגנה למחנה העקורים ברגן-בלזן בליווי הצבא הבריטי
(באדיבות גנזך קידוש השם)
הארכיון שאסף ותיעד מאות-אלפי מסמכים, עדויות, ספרים, הקלטות ותמונות, מהווה אתר הנצחה לאותה גבורה יהודית רוחנית שלא נכנעה לנאצים. תוכניות הלימודים, התערוכות, הספרים והסיורים הרבים במוזיאון, עשויים ללמד אותנו כי לשואה יש גם זיכרון אחר, זיכרון של גבורה יהודית. למעשה, מסבירה החוקרת, באמצעות ספריו, כתב העת "בית יעקב" ובעיקר המוזיאון הפנומנלי, עיצב פראגר זיכרון שואה שהונחל לדורותיה הרבים של החברה החרדית.
"'היסטוריה' מדברת על העבר, 'זיכרון' עוסק בהווה", אומרת ד"ר איזנברג. "פראגר ביקש להנכיח זיכרון של המשכיות, של שימור הזהות היהודית, כך שגם אם 'עשיו שונא ליעקב', ומנסה שוב ושוב לכלותו ולפגוע בדתו ובזהותו – העם היהודי יכול לו. גילויים של גבורה יהודית, של קיום מצוות למרות הכאוס, פעילותה המפעימה והלא-מוכרת של 'המחתרת החסידית' בלב הגיהינום – כל אלה מלמדים אותנו מהו נרטיב השואה שאנחנו זוכרים.
התפיסה – שהתבררה לימים כשגויה היסטורית – ולפיה הלוחמים הגדולים במרד גטו ורשה היו חילונים, ואילו החרדים הלכו "כצאן לטבח", החלה לחלחל, וההיסטוריון החרדי נוכח בכאב כי עבודתו לא מתקבלת
"מבחינת פראגר, התשובה האולטימטיבית לנרטיב הזה הייתה שימור הזהות הרוחנית, הצלת הרבנים ושיקום עולם הישיבות. החברה החרדית של ההווה, מבחינתו, היא למעשה המשכה הישיר של החברה היהודית-רוחנית של לפני המבול. זהו זיכרון של המשכיות".
האיש שלא הטיל ספק באלוהים
אחרי השואה נישא משה פראגר בשנית לניצולת שואה, אך ילדים לא נולדו להם. ב-1984, בחודש תשרי, הלך לעולמו כשהוא מעורב עדיין בזיכרון השואה החילוני, כחבר הנהלת "יד ושם" – ומאידך גיסא יוצר ומבנה את הזיכרון הקולקטיבי החרדי לדורות של הורים, נערים וילדים.
איך פראגר עצמו התמודד עם שאלת "איפה היה אלוהים בשואה"?
"הוא כמעט ולא עסק בשאלות של אמונה. להפך, הוא הוכיח שיכולה להיות היסטוריוגרפיה אמונית על השואה שאיננה עוסקת בשאלות תיאולוגיות. במעט שבו הוא כן התייחס לכך, אמר פעם: 'אם שואלים אותי למה השואה התרחשה, אני משיב כי אני קיבלתי מכתב מאלוקים, איך אינני מבין אותו'. הוא לא העלה אף פעם ספקות, אבל בהחלט נגע בשאלה שאותה ביקש להדר, לשבח וחשוב מכול, להנציח – כיצד הצליחו יהודים מאמינים לשמור על זהותם הדתית והרוחנית, למרות מאורעות השואה".
