צדק מאוחר: בית המשפט האדמינסטרטיבי הפדרלי בלייפציג, גרמניה, קבע כי אישה בת 84 ובנה יצטרכו להחזיר את הבית שבו התגוררו קרוביהם מאז 1939 בוונדליץ ליהודים. הבית היה שייך לשתי נשים יהודיות, שגורשו מהבית ונאלצו למכור אותו במחיר נמוך בהרבה ממחיר השוק באותם ימים. בית המשפט, שדחה את ערעור האישה ובנה, קבע כי המקרה נכנס תחת קטגוריית "מכירה כפויה".
הסכסוך נמשך כמעט עשור, לאחר שוועדה מיוחדת הודיעה למשפחה, במעטפה ממשלתית חומה שבה הונחו 16 דפי ההחלטה ב-2015, כי הבית – הנמצא כ-25 ק"מ צפונית לברלין – יוחזר לבעליו המקוריים. המשפחה ערערה על ההחלטה, אבל כעת התקבלה החלטה סופית בעניין והבית יועבר לוועדת התביעות, שתובעת במקרים שבהם אין יורשים מיידיים ומשתמשת בפיצויים כדי לסייע לניצולי שואה.
מדובר כנראה באחד הסכסוכים האחרונים במדינת ברנדנבורג, בכל האמור להחזרת רכוש ופיצויים כתוצאה מהעוולות הכלכליים שקרו במהלך רדיפות הנאצים. החוק הקובע על פיצויים כספים ויישוב סכסוכי קרקע, שהיו שייכים בעבר ליהודים, הועבר על ידי הממשל האחרון של מזרח גרמניה ואושר ב-1990 לאחר איחוד הגרמניות (במערב גרמניה, החוק והוועדה היו קיימות מיד עם תום המלחמה).
הבית נקנה במקור על ידי משפחה יהודית ב-1932, ושימש כבית קייט לילדים יהודים. ב-1939 הכריחו הנאצים את אליס דונאט והלנה לינדנבאום למכור את הנכס במחיר עלוב, ומשפחה גרמנית, שצאצאיה חיים עד היום בבית, קנתה אותו.
כעת, מפני ששתי הנשים שהיו בעלות הבית במקור נרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ, ועדת התביעות הביאה את המקרה לבית המשפט כבר ב-1992 כדי שיקבע מי הבעלים המוכר של הבית. רק עכשיו הגיע לקיצו המעבר של הבית, וחוסר הצדק שנשא איתו, מדור לדור של קונים לא חוקיים.
"אני מרגישה שהעולם חרב עליי", אמרה גבריאל ליסקה בת ה-84 שסבה, יצרן הטקסטיל פליקס מוגלין, קנה את הבית ואת חלקות האדמה הצמודות 158, 163 ו-164 הסמוכות לאגם מהנשים היהודיות, לאחר פסיקת בית המשפט. "ביליתי בבית הזה את כל חיי, טיפלתי בהוריי ובילדיי".
"נשארנו בלי כלום", הוסיף בנה תומאס בן ה-61, "אין לנו לאן ללכת, אני אצטרך להסתייע ברווחה ואמא שלי לא תשרוד את המעבר".
"סבא שלי שקנה את הבית מת באותה שנה, אני הייתי בת שלוש. הנושא הזה מעולם לא עלה לשיחה בבית", הוסיפה גבריאל ליסקה. "אני מרגיש שאנחנו מפסידים בפעם השלישית במלחמה", הוסיף תומאס באמירה מקוממת. "פעם בסוף המלחמה, פעם עם קץ מזרח גרמניה, ועכשיו, כשאנחנו מפסידים את הבית שלנו. אנחנו משלמים את המחיר של שתי דיקטטורות".
במהלך המשפט, אמרה גבריאל לעורך דינה כי היא "מרגישה כאילו אני רצחתי את היהודים". כשמישהו מהוועדה לפיצויי רכוש של יהודים אמר לה שהוא רק עושה את העבודה שלו, היא ענתה ש"זה מה שנאמר גם אז".
הבית עצמו הוערך על ידי סוכנת נדל"ן מקומית שפגשתי במקום לפני כמה חודשים במיליון וחצי אירו. השופט הציע לבעלי הבית הנוכחיים פשרה, לפיה הם ירכשו רק את הבית שבו הם גרים ב-400 אלף אירו, אבל היו להם רק 50 אלף וההצעה נפלה. חוזה הקנייה מ-1939 נושא על דפיו הצהרות של המוכרות כי הן יהודיות כפי שנקבע בחוקי נירנברג, ואילו הקונה מצהיר כי הוא בן לגזע הארי. העמוד הראשון נושא את צלב הקרס וסופו של החוזה מגיע עם המילים "הייל היטלר".
הבית ושיוכו ליהודים התגלה במקרה, לאחר שעמנואל ברגר, ילד שאומץ על ידי דונאט לאחר עליית הנאצים, כתב עליו לאחר השואה בספרו "זיכרונות ילדות מזמן השואה". הבית עצמו נמצא קילומטרים ספורים מבית הנופש של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס.
בעיתונות הגרמנית הוצג המקרה בעיוות מוחלט: כאילו היהודים החמדנים מגרשים מהבית משפחה גרמנית אומללה. אף אחד לא מספר שם על בעלה של לינדנבאום, קרל, שנלחם עבור גרמניה במלחמת העולם הראשונה וקיבל את צלב הברזל על שירותו, ומת חסר כול יחד עם אשתו במחנה ריכוז.
לפי הערכות שמאים, סך הרכוש שנלקח מיהודים במזרח גרמניה היה קרוב לשווי של 20 מיליארד אירו. ועדת התביעות תבעה 16,800 תביעות רכוש במזרח גרמניה. 4,600 נכסים הוחזרו למשפחות הבעלים. ועדת התביעות הצליחה לגייס מהתביעות 2.4 מיליארד דולר.
ועדת התביעות כבר רמזה שהיא לא תזרוק אישה בת 84 לרחוב. גם קצת בגלל הרחמים וגם בשל עובדה שהתגלתה במהלך המשפט: לפליקס מוגלין, שקנה את הבית, היה אח בשם וילהלם. וילהלם היה נשוי לאישה יהודייה בשם אמה ארנסון שנרצחה ב-1942. לאורך כמעט כל המלחמה, בתוך הבית החדש שרכש משתי הנשים היהודיות במחיר כפייה, החביא פליקס מוגלין את מרגרט, בתם של וילהלם ואמה, ואת בתם איירין.
