איך יודעים שאדם חי את חייו במלואם, בקצב מסחרר ומעבר לשנים שהוקצבו לו? כאשר כמעט שבע שנים לאחר פטירתו עוד יוצאים ספרים חדשים שכתב. אורי אורבך – עיתונאי, סופר ופוליטיקאי מוערך, בכל התחומים שבהם נגע ועסק – נפטר בחורף 2015, אך כעת יוצא ספרו "מה מברכים על גלידה? מושגים ביהדות לילדים וגם להורים" (הוצאת "ידיעות ספרים"), חלקו השני של ספר שיצא עוד בחייו, ושהמתין בסבלנות 11 שנים. זה, אגב, הספר השלישי שנולד לו מאז שהלך לעולמו.
"נגע לליבי מה שאורי כתב בספר על אהבת איש לאשתו", מגלה מיכל אורבך, אלמנתו והעורכת הראשית של הספר. "כשקראתי את זה שנה אחרי מותו, היה בכך משום ד"ש של אהבה ממנו". אורבך ניגשה למשימה קשה מכל בחינה כמעט. "אני עורכת לשון במקצועי, אבל קיצוץ טקסטים של אורי היה עבורי אז משימה בלתי אפשרית. היה חבל לי על כל מילה", היא מספרת. "כשעבדנו על החומרים, דמיינתי את אורי אומר לי, 'חליק, מיכל, הגזמת עם הזהירות'. אז כן, פניתי אליו בדיבור והתנצלתי אם יש דברים שלא נעשו לטעמו".
קראו עוד בערוץ היהדות:
"הספר שיצא עכשיו הוא פשוט כמחצית מכל החומר שאורי כתב", היא מוסיפה. "כשהוכן הספר הראשון, לפני 11 שנה, ראו שאם הכול יודפס בכרך אחד הוא יהיה כבד וגדול מדי, והחליטו להוציא אותו בשני חלקים. אפילו בכריכה האחורית כתבו ש'בקרוב יראה אור הכרך השני של הספר'".
הוצאת הכרך השני התעכבה מסיבות שונות, גם מצד ההוצאה, אבל בין השאר משום שאורי הפך לשר בממשלה ה-33 – תפקיד שלא איפשר לו לעסוק בעניינים אחרים. "החומר חיכה במחשב כל השנים, מאז 2010. בשנת 2016, כשנה אחרי שאורי נפטר, חידשתי קשר עם שרי גוטמן, העורכת הראשית והמו"לית של 'אחוזת בית'".
כשהכאב הופך לכרוני
בריאיון מחויך וגדוש באנרגיות אופטימיות ממעטת מיכל אורבך (57) לספר על עצמה, ומפנה את הזרקור בעיקר לעבר האיש שהייתה נשואה לו - אורי אורבך, עיתונאי, סטיריקן, סופר והשר לאזרחים ותיקים מטעם הבית היהודי. "התחתנו כשאני הייתי בת 22 ואורי היה בן 26. זה היה בחנוכה לפני 35 שנה", היא נזכרת. "אורי היה אז בתחילת דרכו בעולם העיתונות, ואני למדתי הוראת מוזיקה ויהדות במכללה בירושלים.
"כשפנו לאורי שיערוך את עיתון הילדים 'אותיות', הצטרפתי כמגיהה ונתתי לו את שמו. די סמוך להקמת העיתון נולד בננו הבכור, רוני (34), ומאוחר יותר נולדו גם תמר (26), שירה (23) ודניאל (18). כשיצא עיתון 'אותיות', אמרה אמי, עליה השלום, 'בשביל אורי זה כמו ילד שנולד', ובאמת יש משהו ביציאה לאור שמזכיר לידה, רק מסוג אחר לגמרי של קשיים. זה קצת פחות כואב".
"אני עורכת לשון במקצועי, אבל קיצוץ טקסטים של אורי היה עבורי בהתחלה משימה בלתי אפשרית. היה חבל לי על כל מילה. דמיינתי את אורי אומר לי, 'חליק, מיכל, הגזמת עם הזהירות'. אז כן, פניתי אליו בדיבור והתנצלתי אם יש דברים שלא נעשו לטעמו"
לאורך השנים היא הייתה שותפה במידה משתנה ביצירותיו של אורי. לפעמים זה היה בחלק מהכתיבה, לעיתים בהתייעצות. בטוריו תמיד קרא לה ל"פינישים" - שיפורים אחרונים לפני הפרסום. כשפנה לפוליטיקה, היא כבר עבדה כעורכת לשון במוסף "מוצש" של מקור ראשון: "מטבע הדברים שם לא התערבתי, אבל אורי כן הביא הביתה בהתלהבות את החוויות והתוכניות. למשל, פעם בארוחת שבת, כשחיפשנו שם למיזם של בילוי מוזל לאזרחים ותיקים בימי שלישי, בתנו תמר הציעה את השם שגם התקבל – 'שלישי בשלייקס'".
כיום, היא משתפת, זוכרים בבית את אורי בחיוך ובאהבה. "פרט ליום השנה, אין לי צורך לעלות לבית העלמין ולפקוד את קברו. אורי נוכח וקיים איתנו כל הזמן. גם הכאב הוא כבר לא פיזי ממש, כמו שהיה בתחילת האבל. זה לא הכאב שמביא לדאגה שאולי צריך ללכת לטרם. הדמעות כבר לא עולות כשאני אומרת 'אני אלמנתו של'. אנחנו מעלים זיכרונות באופן טבעי, ומשתפים דברים בדף הפייסבוק 'מספרים על אורי אורבך' שהוקם ביום פטירתו.
"ברוך ה' יש לנו קהילה חמה וחברים טובים, חלקם גם עבדו לצידו של אורי. מחזק אותי במיוחד שחברים, גם בכירים מהעיתונות, נזכרים ומשתפים בדברים שאורי נהג לומר להם. משמח אותי להיווכח עד כמה הוא עדיין משמעותי ורלוונטי לחיים של אנשים רבים כל כך, מכל גיל ומגזר".
בספר עשרה פרקים, וכל פרק בנוי מקטעים קצרים שכותרותיהם הן שאלות, בדומה לליל הסדר שהשאלות במהלכו ("מה נשתנה") מניעות את הלימוד. "לאורי היה חשוב שהספר יהיה קליל יחסית לנושאיו, והוא שזר בדיחות, פתגמים, הסברים קצרים על ביטויים עבריים - וכמובן סיפורים, שהם אומנם מוכרים, כמו על חוני ועץ החרוב, אבל נוסחו באופן שיש בו תמיד משהו מההומור המיוחד שלו", אומרת מיכל. איוריה של יערה בוכמן-נוטה מתכתבים עם הרוח הזו. "הוא כתב בהקדמה לספר הראשון שהוא קליל בצורה רצינית ורציני בצורה קלילה, וזה די מאפיין את אורי ואת כתיבתו – ההומור שלו לא היה ליצנות ולא פגע ברצינות".
לדבר גם לחילונים
אורבך מספרת כי בתחילה היה לה קשה עד מאוד לגשת לחומר. "הייתי שותפה בכתיבה של אורי בספרים אחרים דווקא – לדוגמה, בסדרת הספרים 'ילדים כמונו', 'מתקן החלומות' ועוד – אבל ב'גלידה' אורי עבד די לבד, או מול שרי גוטמן מ'אחוזת בית', שיזמה את כתיבת הספר כשביקשה מאורי לכתוב מעין לקסיקון על יהדות, שיתאים גם לילדים חילונים".
איך הצלחת בכל זאת להתקדם עם החומר שחיכה במחשב?
"ביקשתי מאריאל שנבל, עיתונאי ועורך ב'מקור ראשון' שאני מכירה ומעריכה, ושהכיר את אורי היטב, לעשות את אותה עריכה שלא הייתי מסוגלת לעשות אז; להתאים את אורך הטקסטים לאלה שבכרך הראשון, לתת כותרות היכן שחסר וכדומה. זה היה שלב חשוב, שנתן בסיס להמשך.
"כשעברתי שוב על הספר, עלתה תהייה מסוימת וביקשתי מאחייניתי, ד"ר רעות ברוש, שהיא עורכת וכותבת, לעזור ביישובה. משאלה אחת שהפניתי אליה היא נכנסה להרפתקה של המשך עריכת הספר. צללנו לעומק ובחנו כל ניסוח מחדש, קרצפנו עוד יותר את הדברים, ובעקבות הערה חשובה של שרי גוטמן גם בחנו אותו בעיניים חילוניות ושמנו לב לעוד פרטים".
עברו לך מחשבות בראש – מה הוא היה אומר בכל שלב, במהלך העריכה ובכלל?
"כן, הייתה למשל בדיחה שהתלבטנו לגביה ובסוף החלטנו שהיא לא מתאימה לילדים. רעות אחייניתי העירה לי שבדיחה כזאת על מלחמה היא רגישה מדי לילדים קטנים, אז בחרנו במעשייה מחויכת אחרת, תמימה, והיא התאימה לאותו רעיון שאורי רצה להדגים".
בכרך הזה יש דגש על דמויות נשיות.
"שואלים כל הזמן מה אורי היה אומר או חושב, אז בעניין הזה אני בטוחה שהוא היה חותם בשתי ידיו על כפולת העמודים שהוספנו על לימוד התורה של נשים במשך הדורות, ועל השינויים שחלו בתחום בעשרות השנים האחרונות.
"אורי חשב שמהפכת לימוד התורה הנשי חשובה ביותר, ואפילו העלה רעיון חצי מחויך - אך שהיה בו גם מן הרצינות - להקים 'מועצת חכמות התורה'. כשבאיור על כריכת הספר מופיעה נחמה ליבוביץ מחויכת על אותה ספרייה עם הרמב"ם, זה נראה לי ראוי ונאה. היה לנו חשוב לתת מקום לסיפור המיוחד של הנשים שבעבר אפילו לא למדו קרוא וכתוב, ולא היה מובן מאליו שלמדו תורה, ולספר על המהפכה בתחום לימוד התורה הנשי שקרתה לאורך שנים, ובמיוחד בתקופה האחרונה".
לא מתעניינת בפוליטיקה
נאמנה עד הסוף למלאכה שהחל בעלה, מבהירה אורבך כי לא יהיה חלק נוסף – פשוט משום שאורי לא כתב כזה. "אני גם לא מנסה להתחרות בכתיבה של אורי, היא ייחודית, אין לי סיכוי. עדיף שאתמקד במה שאני כן יודעת. ברוך ה' אני עוסקת בעריכת לשון מעל ל-30 שנה ומבינה באיור ובעיצוב, אז זו מתנת שמיים שמאפשרת לי לקדם את כתביו של אורי".
במקביל מעבירה אורבך הרצאות על אורי ועל יצירתו. "מה שאני שואפת לעשות, זה לבנות אתר שירכז כמה שיותר דברים של אורי – מנאומיו בכנסת, מתוכניות 'המילה האחרונה', מטקסטים שכתב בעיתונים לילדים ולמבוגרים. זה החלום הגדול הבא בעיניי בהקשר של אורי. יש עוד הרבה מה לעשות".
מתוך הפוליטיקה תוכלי אולי להשפיע יותר. חשבת על כניסה לתחום?
"פוליטיקה לא מעניינת אותי".
7 צפייה בגלריה
"לא יהיה כרך שלישי. אני לא מנסה להתחרות בכתיבה של אורי". מיכל אורבך עם שני הכרכים של "מה מברכים על גלידה?"
(צילום: אלבום פרטי)
אפרופו פוליטיקה, היה זה אורי אורבך שהכניס את נפתלי בנט לזירה הפוליטית, לפני כשמונה שנים. לשאלה מה היה אומר על ההתפתחויות הפוליטיות שהציבו אותו בראשות הממשלה, מסרבת מיכל להתייחס.
"אני לא יודעת מה אורי היה חושב או אומר, אבל בהחלט אשמח מאוד אם הספר על שני כרכיו ייכנס לתוכניות הלימודים בבתי הספר מהזרמים השונים. זה ספר שאומנם מספר על עיקרי היהדות, אבל אין בו מה שמכונה הדתה. אין משפטים כמו 'צריך לעשות כך וכך', אלא 'לפי ההלכה היהודית', או 'יהודים דתיים נוהגים'. בבית הספר 'קשת' שבמזכרת בתיה, שבו נכדי יואב לומד, הספר נמצא בתוכנית הלימודים של כיתות ג', לצד מגילת אסתר".
היא משתהה לרגע, ואז אומרת: "עכשיו אני שמה לב לקשר סמלי מבחינתנו – הפסוק שבחרנו למצבה של אורי הוא מסיומה של מגילת אסתר: 'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו'".
מבחינתך, הוצאת הספר הוא בבחינת קיום צוואתו הבלתי כתובה - או הדרך שלך להנציח אותו?
"אורי הפקיד בידיי את יצירתו, ביקש ממני שנוציא את ספר כתביו, וגם בחר לו את השם 'דתי נורמלי'. הוא ידע שאני מכירה את כתביו ושארצה שייצאו לאור. לשמחתי, דובי איכנולד, העורך הראשי והמו"ל של 'ידיעות ספרים', אהב את אורי והעריך אותו, ונתן בית חם להוצאת ספריו. כבר יצאו שלושה ספרים בהוצאה מאז לכתו של אורי, ובקרוב אמור לצאת ב'ספריית בית אל' ספר האוסף מתוך חמשת ספרי הסדרה 'ילדים כמונו'. אבל מכל אלה, צאתו של 'גלידה 2' הכי מרגשת אותי, כי זו השלמה של דבר שנעצר ונתקע 11 שנה, וסוף-סוף שני הכרכים שנכתבו יחד ניצבים זה לצד זה על המדף".
"אשמח מאוד אם הספר ייכנס לתוכניות הלימודים בבתי הספר מהזרמים השונים. זה ספר שאומנם מספר על עיקרי היהדות, אבל אין בו מה שמכונה 'הדתה'. אין משפטים כמו 'צריך לעשות כך וכך', אלא 'לפי ההלכה היהודית', או 'יהודים דתיים נוהגים'"
"בעיניי ההנצחה היפה ביותר היא להמשיך את מה שהתחיל, את מה שקיווה שיקרה", היא מציינת. "אני חשה כמו במרוץ שליחים, תפסתי את המקל ואני ממשיכה במסלול. כך גם המשכתי להפיץ את הרעיון של מיזם שבת 'והדרת', שאורי ייסד כשנכנס לתפקידו כשר לאזרחים ותיקים. השנה פניתי לשרה מירב כהן (השרה לשוויון חברתי וגמלאים, נ"י), שהתגייסה לעניין עם משרדה, ואני פונה גם לגופים שפועלים ביהדות התפוצות כדי לציין בארץ ובעולם את שבת פרשת 'קדושים', שבה קוראים את הפסוק 'והדרת פני זקן', ולהקדיש אותה למתן דגש על זקני הקהילה.
"יש מי שאומרים שהמיזם הוא לזכרו של אורי. אבל בעיניי לא נחוצה כותרת באותיות זהב עם שמו, אלא רק שיימשך מה שהתחיל. לאורי היו שלל רעיונות מקוריים שלא דורשים הון כדי לבצע אותם אלא רצון טוב, יצירתיות ומחשבה".
