"עצרו לי את הילדה!" היא צעקה. ואיזו צעקה זאת הייתה, אי אפשר היה לפספס אותה. סעודת ליל שבת. מאות חברים וחברות יושבים איתנו סביב לשולחנות ערוכים. בן רגע השתררה דממה בין כולם. "מה נעשה?" היא התמוטטה על הספה.
זו הייתה אמא של דניאל. אך לפני שבוע הגיעה לנפאל. שנה וחצי לא ראתה את בתה היחידה. נסעה הכי רחוק מהבית, להסתובב בכפרים של הודו ונפאל. מעניין היה להתבונן באם והבת יחד. דניאל, ברגליה היחפות ובגדיה המרושלים, שערה הקוצני צבוע בשלל צבעי הקשת – ולעומתה ליאורה, אמה, בלבושה המוקפד ושערה המסורק למשעי, עקביה נוקשים על סמטאות קטמנדו.
- בין השוטה של חז"ל לחולי הנפש של אולמרט: כשתיוג הופך לנשק/ פרופ' רוחמה וייס
"כמה שהתגעגעתי לילדה הזו שלי", סיפרה לי ליאורה רק אתמול. "היא כל כך השתנתה מאז שאבא שלה נפל. מחפשת את עצמה הכי רחוק שאפשר", נאנחה. "היית צריכה לראות אותה פעם, לפני שהתפרקנו. המצטיינת של היסודי היא הייתה. כזו שקולה ואחראית. משהו אחר לגמרי".
יכולתי להבין למה היא מתכוונת, אבל אהבתי את דניאל גם ככה. הלב שלי יצא אליה בכל פעם שראיתי איך היא מנסה להחליף את העצב שלה בשחוק ובקלות דעת – ואת המחשבות הרעות היא מנסה להשתיק בעוד נזם ועוד קעקוע.
"אמרתי לה לא להסתובב איתם!" בכתה ליאורה, כשחזקי ואני יצאנו איתה אל חצר בית חב"ד. "למה היא המשיכה?"
ידעתי על מה ליאורה מדברת, כי גם אני הזהרתי אותה על כך. דניאל נהגה להתחבר עם חבורה של צעירים נפאלים הידועים בסביבה כסוחרי סמים, ניגשים לתיירים ומציעים להם את מרכולתם. דניאל הבטיחה לי שהיא לא מתעסקת בשום דבר שקשור לסחר בסמים. "טוב לי עם החבורה הזו. הם מכבדים אותי וצוחקים מהבדיחות שלי", אמרה.
כל מאמציי לשכנע אותה שמדובר באנשים מסוכנים, עלו בתוהו. והנה, באותו יום שישי בערב החליטה המשטרה לפשוט על אזור הטאמל. דניאל נתפסה איתם, כאחת מן החבורה. בתיקים שלהם היה חומר רב, כזה שמספיק להכניס בן אדם לעשרות שנים בכלא. אל מול עיניה המבוהלות של אמה הוטחה דניאל אל הקרקע, ונלקחה אחר כבוד למעצר.
"בבקשה מכם", התחננה אלינו כעת. "תעשו משהו. תוציאו לי את הילדה שלי. היא כל מה שנשאר לי בעולם הזה". עיניה הפצועות נקבו את עיניי.
דניאל מיררה בבכי בתא
חזקי נשאר עם האורחים בבית חב"ד, ואני עשיתי את דרכי אל תחנת המעצר. ידעתי שזה עניין של זמן, שאני מוכרחה למהר. ברגע שיעבירו את התיק של דניאל לתחנת המשטרה הראשית של קטמנדו, נוכל רק לחלום על לשחרר אותה. גורמים בכירים יהיו מעורבים, והם ירצו להראות עד כמה הם חזקים על אותם פרחחים. כבר ראינו אנשים שישבו בכלא עשר שנים ואף יותר ללא משפט, נשכחו מהמערכת. כל הדרך התפללתי שאשא חן וחסד, ושבורא עולם ישים בפי את המילים הנכונות.
כבר בכניסה שמעתי את דניאל מייבבת בבכי מהתא. זועקת לשוטרים שהיא לא קשורה לזה ושרק יוציאו אותה משם. קולה הלך ונשבר.
ביקשתי לדבר עם ראג'ו, המפקד הבכיר ביותר. הוא זיהה אותי ממקרים קודמים עם ישראלים. בפנים זועמות הוא סיפר לי עד כמה הם עובדים קשה כדי לנקות את האזור מסמים, וכיצד לדבריו הבחורה החצופה הזו יחד עם החברים שלה הורסים להם את כל המאמצים. "אני אישית אדאג לכך שהם לא יראו אור יום בשנים הקרובות", הוסיף.
החלטתי שלא להתווכח איתו. השנים הרבות בנפאל לימדו אותי לכבד את בעלי השררה. הנהנתי בראשי והסכמתי עם כל מילה שלו. עם זאת, סיפרתי לו על דניאל. על אבא שלה שנפל מהמסוק בלילה אפל והשאיר משפחה מרוסקת, ועל דניאל המנסה מאז לשרוד בעולם.
ראיתי איך אט-אט העיניים שלו מתרככות. "רק בגלל שאני סומך עליכם, אני מוכן לשחרר את דניאל לבית שלך ל-24 שעות, ומיד לאחר מכן נמשיך את התהליך", הוא הושיט לי נייר מצהיב. "אני סומך עלייך שתביאי אותה הנה חזרה מחר בערב. תחתמי לי על הדף הזה".
הבטתי אל תוך עיניו ואמרתי לו שאני לא יכולה אפילו להחזיק את העט ביום כזה. הסברתי לו על המתנה הגדולה ושמה שבת, היום השביעי שבורא עולם נתן לנו. אנחנו שובתים בו לגמרי ולכן אפילו לראג'ו, שהוא חשוב ומכובד עד מאוד בעיניי, אני לא חותמת. כי יש לי את הקדוש ברוך-הוא שהוא גם מעליי וגם מעליו. למעשה הוא מעל כולם, והוא גם שומר על כולם.
חשבתי שאני מדמיינת כשראיתי את העיניים שלו נוצצות. חיוך קל ריחף על פניו הקשות.
"תוציאו את הישראלית מהתא!" הוא קרא לשוטרים סביבו. "אל תחזרו לפה אף פעם", אמר, "ותתפללי לבורא שלך שייתן לי כוח לנהל פה את העניינים כמו שצריך", הוסיף בשקט. "ואם את אומרת שהוא שומר ויש לך כזה קשר חזק איתו, דברי איתו על כלה לבן שלי. שיקים סוף-סוף בית, הילד העצלן הזה".
"את עם היום השביעי שלך"
שעה לאחר מכן ישבנו שוב כולנו יחד סביב שולחן השבת: ליאורה, דניאל ועוד כל כך הרבה אנשים יפים וטובים. "כי אשמרה שבת קל ישמרני... אות היא לעולמי עד בינו וביני", שרנו אל פסגות ההרים המושלגים שממול.
חודשיים אחרי המקרה נכנס ראג'ו מפקד המשטרה לבית חב"ד, וביקש לדבר איתי. "לא יודע מה עשית, אבל סורוג' שלי מתחתן. כבר לא חשבנו שזה יקרה. אמרתי מיד לאשתי שזאת את עם היום השביעי שלך. היא מיד ביקשה שנשלח לך הזמנה לחתונה. שלא ילך לנו המזל, חלילה, והוא יתחרט פתאום. תבואי עם הרביי. כן?"
לחתונה הגענו, חזקי ואני. תוך כדי השמחה שלחנו תמונות של הכלה והחתן לליאורה ולדניאל, שרק יום לפני כן כתבה לי שנרשמה לשנת הלימודים הקרובה, והיא מרגישה הרבה יותר טוב. מוכנה לגמרי לצאת לדרך חדשה.
