אחת השאלות הראשונות שעלו לראשי אחרי שפרצה המלחמה היא – למה אני פה? מצד אחד היו לי תשובות. אני פה כי סבא וסבתא שלי הגיעו לכאן. אני פה כי אני אוהבת את השפה העברית, אוהבת ללמוד בה, לדבר בה, לצעוק בה על הילדים. אני פה כי הנופים בארץ הזו הם נופי ילדותי. אני פה כי בן הזוג שלי נמצא בשירות מילואים פעיל מאוד והמדים כבר הפכו להיות בגדי יום-יום. יש לי הרבה תשובות, ובכל זאת, השאלה קיננה בי והספק קינן בתוכה. אולי עדיף לי דווקא להתרחק? לברוח מהמזרח תיכון הבלתי אפשרי, מהמלחמה הבלתי נגמרת, מהפחד ומהכאב?
עם הספקות המקננים האלה חזרתי אל מגילת העצמאות. הפסקה שצדה בה את עיניי היא דווקא הפסקה השלישית. "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה", נכתב במגילה. מתברר שבארץ הזו צריך להיאחז, זו לא ארץ שמתמסרת בקלות.
אני מוצאת את עצמי נאחזת לא מעט בתקופה הזו, מחפשת עוגנים. תרה אחרי נקודות אחיזה חדשות. והמילים החלוציות משמשות כעוגן בתוך הסערה.
העיניים שלי ממשיכות לקרוא את הפסקה וננעצות במילים: "וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות". נשמות רבות שפרחו השנה חולפות בראשי. לוחמות ולוחמים, ילדים ומבוגרים, אנשים ונשים שרק רצו לחיות בשלום בארץ הזו ואיבדו את חייהם במלחמה הקשה הזו.
מתוך התבוננות בספר יחזקאל אפשר להבין שלמילה "נשמה" בעברית יש משמעות נוספת. נשמה היא גם מילה נרדפת למילה שממה. "וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר" (יחזקאל ל"ו, ל"ג-ל"ד).
2 צפייה בגלריה
כלניות פורחות בחודש ינואר ליד זירת הטבח בפסטיבל נובה. עם כל הקושי, נצליח להפריח את הארץ
(צילום: AP / Maya Alleruzzo)
אפילו לארץ יש נשמה. יש תקופות שבהן הארץ נראית חרבה, הגוף נחבל ונשבר. אבל הנשמה נשארה כאן, והנביא יחזקאל מבטיח – הארץ עוד תפרח. הארץ תיבנה מחדש.
כותבי מגילת העצמאות ניסחו את המילים המדויקות האלה בתוך מלחמה איומה. גולדה מאיר תיארה ביומנה איך אחרי ההכרזה על הקמת המדינה החביאו מיד את המגילה בכספת במרתף של בנק אנגלו-פלשתינה. הם לא ידעו אם המדינה תאריך ימים, הם לא ידעו אם הם עצמם יאריכו ימים, אבל הם רצו שלפחות המגילה תישמר ותגיע אל הדורות הבאים: "המגילה שעליה עמדנו לחתום אותו יום אחר הצהריים תוחש אחרי הטקס למרתף של בנק אנגלו-פלשתינה, כדי שתישמר לפחות לדור יבוא, גם אם המדינה ואנו עצמנו לא נאריך ימים ביותר".
החלוצה חיותה בוסל תיארה ביומנה שכאשר התקרבה ארצה, בשנת 1908, עגנה האונייה בביירות. שם, היא פגשה חלוצים שהיו בדרכם חזרה לאירופה והפצירו בה לשנות את כיוון הנסיעה ולחזור איתם. הארץ הזו קשה מדי, טענו בפניה. חיותה הקשיבה להם ואגרה את מילותיהם בתוכה, אבל למרות הכול, החליטה להמשיך הלאה במסע ולקחה על עצמה משימה – לעשות את כל מה שצריך לעשות כדי להפריח את הארץ החדשה.
גם כשהגיעה לארץ ישראל, הארץ לא האירה לה פנים. היא גילתה שהיא צריכה להילחם כדי שתוכל כאישה להיות פועלת חקלאית. היא גילתה שיש פערים בין האיכרים לפועלים, ונחשפה לעוני, בדידות ומחלות. היא גילתה שגם ארץ הגאולה מלאה בקשיים. אבל למרות הכול היא המשיכה להיאבק ולהתאמץ כדי לבנות את הארץ הזו.
אילה דקלצילום: מרטין חמיביומנה היא כתבה כך: "חשבתי כבר לכרוע תחת הסבל שלא יכולתי להכיל. וכוחותיי שבהם כה התגאיתי עזבוני מיום ליום. אך באמצע הצרה הבריק לי אור של תקווה. לא ידעתי את עצמי למה ואיך בא אליי בחשכת הליל הזה, והנה קרה הנס שהוא התפשט והפך ללהבה בליבי, ואנוכי התחלתי שוב לחיות".
מתוך הרגעים המטלטלים ההם, שולחות אליי חיותה בוסל וגולדה מאיר מסר בשם החלוצות שהקימו את המדינה. עם כל הקושי, וכל האתגרים שעוד נכונו לנו, אנחנו נצליח להפריח את הארץ. כמו שאז הן התגברו על המכשולים הבלתי אפשריים שעמדו בפניהן – כך גם אנחנו נעז להרים את הראש, לתקן את כל שדרוש ולבנות מחדש את הארץ הזו.
- אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת הספר "רסיסי לילה", המגולל את סיפורה של החלוצה חיותה בוסל
