התלמוד הבבלי נפתח בשאלה פשוטה – מה זמנה של תפילת ערבית. במקום לתת תשובה פשוטה, מתחיל בין החכמים ויכוח ארוך שכולל שלל תשובות אפשריות ואפילו אזכור של סיפור אגדה ולפיו בורא העולם מתאבל מדי לילה על חורבן בית המקדש. אגב, גם אחרי שתשקיעו שעות בלימוד הסוגיה, תגלו שהוויכוח הזה, אשר החל לפני קרוב ל-2,000 שנים, טרם הוכרע סופית.
אם תשאלו את ד"ר שמואל פאוסט, מחבר הספר "תהיו חכמים – חשיבה תלמודית למאה ה-21" (הוצאת דביר), צורת החשיבה התלמודית, כפי שהיא באה לידי ביטוי במקרה הנ"ל ובמקרים רבים נוספים, היא באופן מפתיע הדרך המתאימה ביותר להתמודדות עם האתגרים של המאה הנוכחית.
"צריך להכיר את דפוסי החשיבה של חז"ל, שמתאפיינים בגמישות מחשבתית, ביצירתיות, בשימוש בדמיון, בביקורתיות, בריבוי דעות ושאלות – כדי להבין שאלו בדיוק הכלים שכל כך דרושים לנו היום כדי להתמודד עם שינויים ולהצליח לפתור בעיות", הוא טוען. "חז"ל פעלו בתוך מציאות משתנה, מציאות שאחרי חורבן, ונדרשו לספק מענה לבעיות בעידן של אי-ודאות. זה גם המאפיין המרכזי של התקופה הנוכחית – תקופה של האצה טכנולוגית, קורונה, מלחמה באירופה או קריסה כלכלית באמריקה".
"בספר אני מנסה לברר איך חכמים חשבו ותפקדו", הוא מסביר. "אני מזהה את המקומות שקשה לנו איתם – מדרשים שנשמעים חסרי מובן, אגדות פנטסטיות, העובדה שהדיון התלמודי נראה אסוציאטיבי, חסר סדר, עם מחלוקות על פרטי פרטים שנראים חסרי חשיבות, סוגיות שנעצרות באמצע הדיון ולא מגיעות למסקנה. חלק מזה – גם אם לא תמיד נודה בקול – נראה לנו חסר פשר, תמוה, ילדותי, קטנוני. אבל הסיבה שקשה לנו עם זה היא שאנחנו חניכי התרבות המערבית, הרציונליסטית. אם נהיה קשובים לרוח החופשית, ליכולות הסטוריטלינג של החכמים, לתפיסה הססגונית שלהם את המציאות, לחתירה שלהם אל האמת – נוכל לזהות כלים, שאותם אנחנו יכולים לקחת איתנו, גם בלי ההקשר שבו נוצרו, לחיים הנוכחיים שלנו".
"אם נתבונן באופן שבו חז"ל חשבו וקיימו 'קבוצות חשיבה' על נושאים שונים, נוכל להפיק מהם תועלת לאופן שבו אנחנו, כיחידים ובעיקר כארגונים וחברות, מתנהלים"
"בשורה אמיתית"
ד"ר פאוסט (55), נשוי ואב לארבעה, מתגורר במזכרת בתיה ומכהן כיום כראש התוכנית לתואר שני באגדה במכללת אפרתה. הוא גם עורך משנה במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון" ומגיש הפודקאסט "סטארט-עם", שעוסק בחדשנות וב"ראש היהודי". מקריאת הספר וגם מהשיחה איתו, אפשר להרגיש את ההערצה שלו לחכמי התלמוד ולצורה שבה הם חשבו, יצרו והתווכחו.
5 צפייה בגלריה
שמואל פאוסט. "בישיבה התיכונית לא נהניתי ללמוד גמרא ולא הייתי תלמיד טוב במיוחד"
(צילום: מאיר אליפור)
אחת השאלות המתבקשות היא עד כמה הוא אהב ללמוד גמרא כתלמיד. "כתלמיד בישיבת 'נתיב מאיר' לא נהניתי ללמוד גמרא ולא הייתי תלמיד טוב במיוחד", הוא מודה בחיוך, "אבל זה לגמרי באחריותי, אני לא מאשים אף אחד. רק בהמשך, בשיעוריו של הרב חיים סבתו בישיבת ההסדר 'ברכת משה' במעלה אדומים, למדתי להבין טוב יותר את הגמרא. ב'בית מורשה בירושלים', אצל הרב שג"ר ז"ל (הרב שמעון גרשון רוזנברג, י"ט), למדתי שהגמרא יכולה להיות בעלת משמעות קיומית בשבילי, ובעבודת הדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן כבר שקעתי בעולם הרעיוני והאסתטי המסעיר של סיפורי החכמים.
"אבל המטרה של הספר היא לא להאהיב את הגמרא על לומדיה. הספר לא עוסק בתכנים, הוא עוסק בדרכי חשיבה. המטרה היא להציע לאנשים מכל תחום עיסוק ומכל רקע שהוא – גם לא יהודים – את הכלים שאפשר לאמץ מהמדרש ומהתלמוד כדי להתמודד ולהצליח בעולם היום. יש פה בשורה אמיתית".
"במאות השנים האחרונות בתי המדרש עסוקים הרבה יותר בשימור, בגלל איומי ההשכלה, הרפורמה והחילון. גם כאשר לומדים בדרך של חידוש והברקה, זה נותר בתחומי הלימוד התאורטי, ולא גולש להשקפה, להלכה או לפעולה בעולם"
מה הבשורה בדיון הלכתי על גבר שנופל מגג ישר על אישה?
"זאת דוגמה להבאת מקרים מומצאים עד לקצה, תוך שימוש רב בדמיון, אולי גם בהומור, כדי לחדד את ההבנה העקרונית של הדין. הבשורה היא שאם נתבונן באופן שבו הם חשבו וקיימו 'קבוצות חשיבה' על נושאים שונים, נוכל להפיק מהם תועלת לאופן שבו אנחנו, כיחידים ובעיקר כארגונים וחברות, מתנהלים.
"אתן לך דוגמה עכשווית מאוד, שלא מופיעה בספר: בינה מלאכותית. השימוש הפתוח בבינה מלאכותית פרץ לאחרונה לחיינו, ויש בו עושר גדול וגם איוּם. בעולם מבינים היום שהדבר הכי חשוב הוא לדעת איך לשאול את המכונה שאלות מדויקות כדי לקבל את התוצר המבוקש. התפתח מקצוע שנקרא 'פרומפט אנג'יניר', כלומר זה שיודע לשאול. הכלי המרכזי בגמרא הוא שאילת שאלות מסוגים רבים שמבקשות לדייק עד היסוד. זה בדיוק מה שנחוץ היום. בימים אלה אני עמל על פיתוח בכיוון הזה".
בספרו הוא מציע שיטה שפיתח על בסיס הכלים הללו – לא שיטת לימוד, אלא שיטת חשיבה להתמודדות עם אתגרים: "השיטה הזו משתמשת בכלי הסיפור התלמודי, היצירתיות המדרשית והדיון התלמודי כדי להגיע לפתרונות ולפריצות דרך, בכל תחום שהוא. אני מכנה אותה איפו"ד (אגדה יצירתית פורצת דרך). זו גישה שמתאימה בעיקר לעבודה בצוותי חשיבה, אבל משמשת גם כייעוץ וליווי למנהלים".
למה בוגרי פוניבז' לא זכו בנובל?
בתחילת הספר מצטט פאוסט ספרים ומחקרים קודמים שהצביעו על קשר בין התלמוד ומסורת הלימוד היהודית ובין ההצלחה הפנומנלית של יהודים במדע ב-150 השנים האחרונות, וההישגים האדירים של ישראל בתחום ההייטק והסטארטאפ.
סליחה, אז למה בין בוגרי ישיבת פוניבז' אין זוכי פרס נובל?
"המתח הגדול שאפיין את היצירה של חז"ל ותרם לפרץ היצירתי שלהם הוא זה שבין מסורת לחידוש, בין השימור לפריצת הדרך. במאות השנים האחרונות בתי המדרש עסוקים הרבה יותר בקוטב של השימור, בגלל איומי ההשכלה, הרפורמה והחילון. גם כאשר לומדים בדרך של חידוש והברקה – וזה בוודאי קיים בפוניבז' למשל – זה נותר בתחומי הלימוד התאורטי, ולא גולש להשקפה, להלכה או לפעולה בעולם. כאשר נוצר שילוב בין אופן הלימוד היצירתי והחותר לחדשנות ובין השכלה מדעית או חוויה אנושית אחרת – אז יכול להיווצר הפיצוץ הזה של פריצות דרך נועזות בתחומים שונים".
רוב היהודים שכן זכו בפרס נובל לא למדו מעולם דף גמרא.
"הטענה שלי, וגם של אחרים, היא שיש כאן סוג של גנטיקה תרבותית. לא ביולוגית. מין די-אן-איי שעובר משיחות, מאמירות משפחתיות, מקריאה, מאופני התנהגות. גם כשכבר לא יודעים מה המקור שלהם. יהודים שואלים שאלות. הם מתחנכים לזה מגיל קטן כבר בליל הסדר, וזה מתבטא גם כשהם מדענים או מנכ"לים של חברות. יהודים מעזים לערער על סמכות. ה'חוצפה' שלהם היא 'לא הביישן למד' מימי הלל הזקן. יהודים מוסללים לחדשנות".
לדבריו, "כשילד חזר מלימודים שאלו אותו תמיד מה התחדש לך, או מה חידשת היום. בהמשך זה יתבטא בחממת הסטארטאפ שלו. זאת כמובן לא קביעה על גאונות יהודית ובורות של הגויים, יש דוגמאות הפוכות בשני הצדדים. אבל יהודים גדלו בתוך תרבות שמעודדת סקרנות, העזה, ויכוח ועוד מאפיינים של יזמות מוצלחת, ואכן הגיעו להישגים חסרי פרופורציה".
"אגדתא", ספרו הקודם של פאוסט, עסק בסיפורי הדרמה בתלמוד וכלל כמעט 500 עמודים. לכן היה מפתיע שהספר החדש שלו כולל כ-200 עמודים בלבד, שכתובים גם הם בשפה בהירה שמובנת גם למי שרחוקים מדיונים אקדמיים או מעולם הישיבות.
כשהוא נשאל אם זה קשור לעבודתו ארוכת השנים כעורך בעיתון, הוא פורץ בצחוק ומספר בכנות: "העבודה שלי כעורך היא בעצם תיווך והנגשה של ידע להמון. למרות זאת, בעבודה על הספר היו כמה התגוששויות ביני ובין עורך הספר, שמואל רוזנר. אחת ההערות שהעיר לי בתקיפות חביבה על כתב היד הייתה: 'הנטייה שלך למילים לועזיות גובלת בהפרעה נפשית'. מכיוון שאני מכיר אותו, לא נבהלתי. אבל קיבלתי על עצמי את עריכתו, להקפיד על הנגשה ופשטות ככל האפשר, וגם גנזתי קטעים ארוכים שהיו כנראה הופכים את הספר לארוך יותר".
