זכרתם לאכול דבש בשבועות?
כל ילד יודע שבשבועות אוכלים מאכלי חלב, אבל כמעט אף אחד לא יודע שהמנהג המקורי היה לאכול בחג מאכלי חלב ודבש. בספר קדום שמצטט את רבי מאיר מרוטנבורג (המהר"ם מרוטנבורג) שחי באירופה במאה ה-13, נכתב: "נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב, משום 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' ונדרש על מתן תורה". עם השנים הפך הדבש למאכל המזוהה עם ראש השנה, והחכמים מצאו שלל סיבות מדוע כדאי לאכול מאכלי חלב בשבועות.
חג החלב? לא אצל החרדים
דווקא חרדים כמעט ולא אוכלים מאכלי חלב בשבועות. הסיבה לכך נעוצה בציטוט ממסכת פסחים שבתלמוד הבבלי – "אין שמחה אלא בבשר ויין". לכן בחגים כמו שבועות, שבהם התורה מצווה עלינו לשמוח, יש המאמינים כי קיימת למעשה חובה הלכתית לאכול בשר. אי לכך, ברבות מהמשפחות החרדיות, מקובל לקיים את המנהג של אכילת מוצרי חלב באמצעות אכילת פרוסה של עוגת גבינה, ולאחר הפסקה קצרה לשבת לארוחת החג האמיתית שכוללת אכילת בשר, עם עדיפות לבקר על פני עוף.
ביכורים – לאו דווקא בשבועות
כמעט כל קיבוץ שמכבד את עצמו מקיים עד היום בשבועות טקס ביכורים חגיגי. האירוע כולל דברי ברכה, ריקודים, הצגות ותהלוכה שבה מציגים כלים חקלאיים, טנא עם פירות העונה וילדים שנולדו באותה שנה. טקס הביכורים בגרסתו הקיבוצית נועד להציג חיבור למנהג הבאת הביכורים שמוזכר בתורה.
אז נכון שבשבועות נפתחת באופן רשמי העונה של העלאת פירות הביכורים אל הכהנים שבירושלים – אבל חז"ל קבעו שאין שום חובה להביא ביכורים בחג, ואפשר לקיים את המצווה בזמן שנוח לכם, עד סיום חג הסוכות, ובמקרי חירום אפילו עד חנוכה.
שבועות הוא לא חג המים
לשבועות יש במקורות לא פחות משבעה כינויים: חג הקציר, יום הביכורים, שבועות, חג מתן תורה, עצרת, יום הקהל ויום ה-50. החג נקרא שבועות וגם "יום ה-50" בגלל התקופה של ספירת העומר, בין פסח לשבועות, שאורכת 49 יום שהם שבעה שבועות. הכינוי "עצרת" נולד כי שבועות עוצר ומסיים את התקופה שהחלה בפסח.
"חג הקציר" הוא כמובן תזכורת לעובדה שבתקופה זו מתבצע קציר החיטים. התואר "חג מתן תורה" הוא בזכות התורה שניתנה בשבועות, ובה מתואר המעמד במילים "אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל". מכאן גם השם השביעי של החג – יום הַקָּהָל, מאחר שזה היום שבו משה הקהיל את העם למרגלות הר סיני כדי לקבל את התורה. "חג המים" הוא שם עממי פופולרי של שבועות, אך אינו מופיע במקורות.
אז מאיפה צצו מלחמות המים?
במאה ה-16 חי במרוקו המקובל רבי משה בן מימון אלבז, שכתב בספרו "היכל הקודש": "נהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות". הרב פרופ' דניאל שפרבר, שחקר את הנושא, משוכנע כי יהודי מרוקו פשוט "שאלו" את מנהג התזת המים משכניהם הגויים.
בספרו "מנהגי ישראל" כתב: "מצינו חגיגה שהייתה נפוצה בצפון אפריקה באמצע הקיץ הנקראת אנסארה, שבה היו מלחמות מים, והיו שופכים מים זה על זה… נראה בעליל שמנהג זה מושפע בדרך זו או אחרת ממנהגי האזור. לא מצאנו אותו בקהילות ישראל שבארצות אחרות".
בשורה התחתונה, עם השנים איבד המנהג החביב הזה פרופורציות, ולכן הרב יוסף משאש, מחשובי רבני מרוקו במאה שעברה, יצא נגדו בנחרצות. הוא תיאר את אלה המתיזים מים "אנשים ריקים", וטען שמעשה הקונדס הזה גורם לצער וגם מלווה באיסור הלכתי של סחיטת הבגדים הרטובים בחג.
ירוק בעיניים
במאה ה-14 החלו קהילות אשכנז לקשט בשבועות את בתי הכנסת בענפים ופרחים. היו שטענו כי הדבר מהווה מחווה למדרש שלפיו בזמן מתן תורה, הר סיני לבלב ופרח, אף על פי שהוא שוכן באזור מדברי. היו שטענו כי על פי המסורת היהודית, בחג השבועות נגזר דינם של העצים, כפי שבני אדם עומדים לדין בראש השנה. רבי יעקב הלוי בן משה מולין ("מהרי"ל"), שנולד בגרמניה במאה ה-ה-14, כתב: "נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים, ובשושנים, לשמחת הרגל".
בהמשך היו רבנים שהתנגדו למנהג הזה – במאה ה-18, רבי אליהו בן שלמה זלמן, הידוע יותר בכינויו "הגאון מווילנה", טען שיש לבטל את המנהג, בשל הדמיון הגדול למנהג של הנוצרים לקשט את הבית בעץ אשוח ירוק, לקראת חג המולד.
חג בלי תאריך
שבועות הוא החג היחיד בתורה שאין לו תאריך קבוע. התורה מציינת את התאריך שבו חוגגים את ראש השנה, יום כיפור, פסח וסוכות, אבל לגבי שבועות אין ציון של תאריך. מה שנכתב בתורה הוא שביום שאחרי הפסח (ט"ו ניסן) מתחילים לספור 49 ימים, וביום ה-50 חוגגים את שבועות.
בעבר נקבע ראש חודש רק לאחר שראו את "מולד הירח", ולכן כשבחודש אייר היו 29 ימים, שבועות נחגג ב-ו' בסיוון – וכשהיו בחודש אייר 30 ימים, שבועות חל בתאריך ה' בסיוון. כיום לוח השנה קבוע, וחודש אייר מונה תמיד 29 ימים – לכן שבועות תמיד יחול ביום השישי של חודש סיוון.
"לא גה"ז קצירה"
שבועות אף פעם לא יחול בימים שלישי, חמישי או שבת (ג', ה' או ז'). הסיבה לכך היא שבשנת 359 לספירה, החליט הלל הנשיא לקבע את לוח השנה העברי המבוסס על התאמה של מחזור הירח למחזור השמש. הלל קבע שאסור ליום הכיפורים לחול ביום שישי או ראשון, כדי למנוע מצב שבו יש שני ימי שבתון רצופים שבהם אסור לבשל מזון.
כפועל יוצא מכך, בלוח שיצר נקבע הכלל "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח" – כלומר, ראש השנה לא יחול בימים א', ד' או ו', והיום הראשון של פסח לא יחול בימים ב', ד' או ו'. מתברר שעל פי אותו לוח, שבועות לעולם לא יהיה בימים שלישי, חמישי או שבת, או בלשון חז"ל – "לא גה"ז קצירה".
פשרה מקורית
בתלמוד הבבלי יש ויכוח האם צריך להקדיש את חג השבועות ללימוד תורה, או לאכילה ושתייה. הסיבה היא שבתורה יש שני אזכורים לחג הזה. בספר במדבר (כ"ט, ל"ה) כתוב "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם", והמשמעות היא שעל האדם להשקיע בעצמו. מאידך, בספר דברים (ט"ז, ח') כתוב "עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹהֶיךָ", ולכן החכמים הבינו שהדבר מחייב להתמקד כל החג בלימוד התורה.
את הפתרון לבעיה מצא לבסוף רבי יהושע, שהחליט על פשרה: "חציו לה' וחציו לכם" – כלומר, יש להקדיש חצי מהחג ללימוד תורה, ואת החצי השני לסעודות החג המשפחתיות.
לילה לבן
שני המנהגים של שבועות שהם באמת חשובים מבחינה דתית, ולגביהם אין מחלוקת, הם קריאת מגילת רות ולימוד תורה בערב החג. המנהג לקרוא על רות הגיורת אוזכר לראשונה ב"מסכת סופרים" שחוברה בארץ ישראל במאה השמינית לספירה. למנהג זה טעמים רבים, בין השאר בשל העובדה שבמגילה מתואר קציר חיטים שמתבצע בזמן חג השבועות. כמו כן, המגילה מסתיימת בציון העובדה שרות הייתה סבתא רבתא של דוד המלך, שעל פי המסורת נולד ונפטר בשבועות.
אבל לאורך הדורות פורסמו עוד שלל נימוקים נוספים לקריאת המגילה על האישה שעזבה את עמה, כדי להתגייר ולעלות לארץ ישראל.
7 צפייה בגלריה
על פי המדרש, בני ישראל איחרו להתעורר למעמד הר סיני שבו קיבלו את התורה. אנחנו מכפרים על הפשלה
(איור: Shutterstock)
המנהג המשמעותי השני של החג הוא "תיקון ליל שבועות". על פי המדרש, בבוקר שבו בורא העולם העניק את התורה, בני ישראל איחרו להתעורר לאירוע ההיסטורי. לכן חכמים קבעו כי כדי לכפר על הפשלה ההיא, בכל שנה, עם ישראל מבצע "תיקון ליל שבועות". המשמעות היא שבכל רחבי העולם היהודי, מיד אחרי הסעודה של ערב החג, מתכנסים בבתי הכנסת, ומשתדלים ללמוד תורה לאורך כל הלילה.
בעשור האחרון הפכו אירועי "תיקון ליל שבועות" לממוסדים, וכוללים הזדמנויות לסלבס דתיים וחילונים להרצות בפני הציבור על נושאים שונים, שלהם קשר בינוני עד קטן ללימוד התורה. עם זאת, כל אירוע שגורם לאנשים לנטוש את הבית כדי ללמוד משהו, הוא כמובן מבורך.
