אחרי חודשים ארוכים של דיונים סוערים בכנסת ומאבקים ציבוריים ומשפטיים רועשים מחוצה לה, נכנסה בימים האחרונים לתוקף, בשקט-יחסי, התוכנית לפתיחת שוק כשרות המזון לתחרות. המונופול שהיה עד עתה לכל רבנות מקומית על הנפקת תעודות כשרות לבתי העסק שבתחומה, ואף על הסמכות להעניק לעסקים אישור להשתמש במונח "כשר" – נגמר, ומתחילת 2022 יכולים רבני הערים השונות להתחרות ביניהם, ולספק שירותי השגחה לבתי אוכל ומפעלי מזון בלי קשר למקום מושבם. בעוד כשנה יושלם המהלך עם כניסתם של גופי כשרות פרטיים לתחרות, כאשר הרבנות הראשית תשמש כרגולטור בלבד.
מהי רפורמת הכשרות?
מהלך היסטורי להפרטה חלקית של מערך הכשרות הממלכתי, באופן שיפתח את השוק לתחרות בין הרבנים המקומיים – ובינם לבין גופי ההשגחה הפרטיים. תומכיו מקווים כי הוא יגרום לייעול ולשיפור השירות, ואילו מתנגדיו חוששים כי יביא דווקא לירידה ברמת הכשרות, עד כדי שיווק מאכלות אסורים ככשרים.
מה היה המצב עד היום?
עד היום בית עסק מתחום המזון היה רשאי להציג את המאכלים שהוא מייצר ככשרים רק באישור רשויות המדינה הרלוונטיות, קרי – הרבנות הראשית לישראל ושלוחותיה המקומיות. שיטת מתן ההיתרים הייתה אזורית, כאשר המועצות הדתיות ומחלקות הדת ברחבי הארץ הן שמספקות את שירותי ההשגחה ומנפיקות תעודות בהתאם – כל אחת בתחום שיפוטה. בעל עסק שביקש להציג את מרכולתו ככשרה היה רשאי לפנות לרשויות באזור מגוריו בלבד וחויב לעמוד בסטנדרטים ההלכתיים שקבע הרב המקומי כתנאי לקבלת תעודה.
חוק איסור הונאה בכשרות בגרסתו עד 2021, אסר על מסעדות המקפידות על הלכות הכשרות להציג עצמן ככשרות ללא תעודה מהרבנות. יחידת האכיפה ברבנות הראשית הטילה קנסות מנהליים על העבריינים, וליחידה המשפטית בה אף ניתנה סמכות להגיש כתבי אישום בעניין. אמנם, לפני כמה שנים קבע בג"ץ פרשנות מקלה יחסית לחוק, והתיר לבעלי עסקים שאינם מפוקחים על ידי הרבנות להציג ללקוחותיהם הצהרה עצמית בכתב על כללי ההלכה הנשמרים במקום, ואף לציין את שמו של גוף פרטי המשגיח על תהליך ייצור המזון – אך השורש כש"ר על הטיותיו השונות עדיין נאסר לשימוש, וכך גם מונחים אחרים המזוהים באופן מובהק עם הכשרות, כגון "תעודה" ו"מהדרין". בכל מקרה, ההצהרה הייתה יכולה להינתן על ידי בית העסק בלבד ולא מטעם הגוף המפקח.
אז איך פועלים ה"בד"צים" למיניהם במשך עשרות שנים?
בישראל אכן קיימים גופי כשרות פרטיים רבים, וברוב המקרים הסטנדרטים ההלכתיים ורמת ההשגחה בהם גבוהים מאלה של המערך הממלכתי ברבנות. למרות זאת, בתי עסק המפוקחים על ידם אינם רשאים להציג עצמם ככשרים אם אינם מחזיקים בתעודה בסיסית מהרבנות המקומית. זו הסיבה לכך שעל מוצרים רבים מופיעות כמה חותמות כשרות – האחת של הרבנות, שמטרתה להתיר את השימוש במונח "כשר", ואחרות של בד"צים למיניהם, כמעין קומה נוספת, כדי שכל צרכן יוכל להסתמך על הרב שנאמן עליו.
מה ההיגיון בכך?
הרציונל שבבסיס המצב הזה, שנראה כביכול אבסורדי, הוא הרצון למנוע את הטעיית הצרכנים, שכן אם לעסק היה מותר לפרסם עצמו ככשר על סמך אישור מגוף פרטי – כל אדם היה יכול להקים "בד"ץ" ולהנפיק תעודות בתשלום לכל דורש מבלי לפקח על ייצור המזון, ונמצא שהלקוחות צורכים לעיתים מאכלים שלא נבדקו וכלל אינם כשרים. חוק איסור ההונאה נועד להבטיח כי המדינה, באמצעות הרבנות הממלכתית, תדאג לכך שההצהרה "כשר" אכן משקפת הקפדה על כללי ההלכה, הגם שהיא בסיסית ביותר. מי שמבקש להחמיר בזה יותר – יבקש נוסף על כך גם השגחה של גוף פרטי המחויב לסטנדרטים גבוהים יותר.
איך נולדה רפורמת הכשרות ומה מטרתה?
חוק איסור ההונאה והשיטה האזורית יצרו מצב שבו לכל רבנות מקומית יש מעין מונופול על שוק הכשרות בתחומה, ובעלי העסקים הם "לקוחות שבויים" בידיה. בשנים האחרונות פורסמו דו"חות ותחקירים, פנימיים וחיצוניים, על ליקויים קשים בכשרות הממלכתית, ונחשפו כמה פרשיות פליליות של מעשי שחיתות – כולל מצד בכירים בה, ברמה הארצית והמקומית. הנחת היסוד של יוזמי הרפורמה היא שיש קשר ישיר בין אותו מונופול לסיאוב שנתגלע במערכת, והם סבורים כי פתיחת השוק לתחרות תבריא אותה ותביא לשיפור ולייעול הן באיכות השירות והן ברמת הכשרות.
מה קובעת הרפורמה?
בשלב הראשון – שיצא לדרך החודש, תחילת 2022 – הפכה ישראל כולה לאזור כשרות אחד, ומאז המועצות הדתיות ומחלקות הדת ברשויות המקומיות רשאיות לספק שירותי השגחה ולהנפיק תעודות כשרות לבתי עסק בכל רחבי הארץ.
בפעימה השנייה, שתיכנס לתוקף ב-2023, יורשו גם גופים פרטיים להתחרות בשוק זה, וכך לראשונה יוכלו העסקים להציג עצמם ככשרים על סמך תעודה שאיננה מטעם רבנות מקומית. במצב החדש, הרבנות הראשית תשמש כרגולטור שיקבע סטנדרטים אחידים עבור התאגידים, ויהיה זה שמאשר אותם ומפקח על עבודתם. במקרה שיתגלו על ידה ליקויי כשרות, היא תהיה רשאית לשלול את התעודה וגם לפסול את הרישיון המתיר לגוף ההשגחה הפרטי להמשיך לפעול.
מדוע הרבנות הראשית מתנגדת לרפורמה?
באופן טבעי, הרבנות לא אוהבת את ביטול המונופול הפוגע בכוח ובשליטה שלה בתחום, אך יש גם נימוקים ענייניים ומהותיים להתנגדות שלה למהלך. החשש העיקרי מהפעימה הראשונה של הרפורמה היא שהיא תגרום לכך שרבנים מקומיים מסוימים, המקלים מאוד בהלכה – עד כדי אימוץ פסיקות גבוליות ומפוקפקות בסוגיות של כשרות – יציעו מעתה לעסקים בכל הארץ תעודות השגחה, ואלה, שהיו מחויבים עד היום לרב המכהן בעיר או ביישוב שלהם, יתפתו להתקשר עימם. לשיטת הרבנות, התוצאה תהיה ייצור מזון שכשרותו מוטלת בספק ושיווקו ככשר, תוך הכשלת הציבור.
הפעימה השנייה מסוכנת עוד יותר בעיני הרבנות, משום שהיא מעמידה את התאגידים הפרטיים שיצטרפו אז לתחרות, בחשש לניגוד עניינים, שעלול לבוא על חשבון רמת הכשרות. בניגוד למועצות הדתיות, המתוקצבות על ידי המדינה על מנת לספק שירותי דת לאזרחים, ואינן פועלות למטרות רווח – לאותם גופי השגחה יש אינטרסים כלכליים, ולכל החלטה שלהם מול בית העסק המפוקח על ידם עשויה להיות השלכה בעניין. למשל: משגיח שימצא במסעדה שבאחריותו ליקויי כשרות חמורים המחייבים את שלילת התעודה עלול לחשוב פעמיים לפני שיפעל כמצופה ממנו, מחשש שהדבר יגרום לפגיעה בהכנסה של גוף הכשרות המעסיק אותו ולאיבוד מקור פרנסתו.
הרפורמה תשפיע על מחירי המזון הכשר?
משרד האוצר, התומך ברפורמה, העריך בתחילה כי המהלך עשוי לחסוך למשק מאות מיליוני שקלים בשנה, בעיקר בגלל ייתור הצורך בכשרות הכפולה (ולעיתים אף המשולשת) שהוזכרה, שכן מעתה יצרני מזון המקבלים שירותי השגחה "למהדרין" מהבד"צים יוכלו להציג את מוצריהם ככשרים, ולא יזדקקו לשם כך לשלם על שירות מהרבנות שהם אינם זקוקים לו.
מצד שני, מעבר לתאגידים פרטיים עלול לייקר את עלויות הפיקוח, שהרי אותם גופים – בניגוד לרבנות הממלכתית – צריכים לממן את מנגנון התפעול שלהם ולהרוויח, ומן הסתם העלות תתגלגל אל הצרכנים.
ההערכה הרווחת כעת היא שבסופו של דבר, בשקלול הרווח וההפסד, לא תהיה לרפורמת הכשרות השפעה של ממש על מחירי המזון הכשר.
איך הרפורמה תיושם אם הרבנות מתנגדת לה?
לרבנות הראשית יש תפקיד חשוב ביישום השלב הבא של הרפורמה, משום שהיא אמורה לגבש את הקריטריונים שלפיהם יפעלו נותני הכשרות, לאשר את התאגידים הפרטיים ולפקח עליהם. כחלק ממאבקה ברפורמה, החליטה הרבנות שלא לשתף פעולה עם המהלך – גם אם החוק יחייב זאת.
כדי שהפעימה השנייה תצא לפועל כמתוכנן מבלי שהדבר יהיה תלוי בה, נכלל במתווה מסלול נוסף, עוקף רבנות, להכרה בגופי הכשרות, שבו כל שלושה רבני עיר יוכלו להתאגד לניסוח קריטריונים הלכתיים חלופיים, ותאגידי הכשרות שיעמדו בהם יורשו לפעול בלי צורך באישור מהרבנות הראשית. מתנגדי הרפורמה סבורים שמדובר בפרצה מסוכנת שתשמש ציר עוקף רבנות לא רק אם זו לא תשתף פעולה, אלא גם ציר מקביל לה שיוריד את רמת הכשרות. חששם הוא שגופי השגחה פרטיים המבקשים להקל מאוד בהלכה ולהוזיל עלויות ללקוחותיהם, ימצאו רבנים מתירניים שיגבשו עבורם קריטריונים בהתאם, ושוב נמצא שהציבור נכשל במאכלות אסורים.
