את יום הולדתה ה-101, דובה גוברגריץ ציינה בישראל. קרוב לשנה מאז עלייתה לארץ, הפליטה המבוגרת ביותר שעלתה לארץ מאוקראינה מעבירה את זמנה בבית האבות "בית יפה לגיל הזהב" בנתניה.
לפני שנה, כאשר ארגנו לה אמבולנס חילוץ, היו לה רק שעתיים להתארגן והיא עזבה את ביתה בקייב עם שני תיקים בלבד. למרות גילה המופלג, היא ממשיכה לתפור בגדים ולקרוא ספרות יפה, אבל מודאגת מאוד מהמלחמה המתמשכת באוקראינה ומתגעגעת למולדתה.
4 צפייה בגלריה
דובה גוברגריץ עם זר הפרחים שוולרי דיקשטיין נתנה לה. "אין לי כאן שום תקשורת ואני מספרת לעצמי כל היום את מה שהיה בחיי"
גוברגריץ עבדה במשך שנים ארוכות כמורה לרוסית, לאוקראינית ולספרות. היא לא בנתה משפחה והקדישה את חייה לתלמידים בבתי הספר שבהם לימדה ולנכד של אחותה הצעירה. התלמידים היו לחבריה הטובים ביותר, אבל רק מעטים מהם נותרו בחיים. מתוך 20 איש שהיו מגיעים לימי ההולדת שלה, ליום הולדת המאה שחגגה בקייב ב-2021 הגיעו ארבעה.
בני הזוג ולרי ונחמן דיקשטיין, שעבדו בקישניב מטעם זק"א וביצעו חילוצים נועזים ויוצאי דופן במהלך המלחמה, היו שותפים להבאתה ארצה. "היה לנו ממש רומן עם הגברת הזאת", מספר נחמן, "להביא אישה בת 100 מקייב המופגזת לישראל היה דבר מאתגר ומדהים. בעקבות התהודה התקשורתית, כאשר עלתה לארץ הייתה ממש תחרות מי יקלוט אותה. כל בית אבות רצה אותה. בהתחלה היא קיבלה דיור מוגן וי-איי-פי, אבל אחרי ארבעה חודשים, כשהבינו שהיא הולכת כנראה לחיות עוד הרבה זמן, העבירו אותה למקום צנוע יותר".
"כבר לא חלמתי שאפגוש אתכם אי פעם", מחבקת גוברגריץ את ולרי שנכנסה לחדרה עם זר פרחים ענק. "תיכנסי אליי, נשמה, אני חייבת אותך, הפכתי כאן לחצי משוגעת. הרי אין לי כאן שום תקשורת ואני מספרת כאן לעצמי כל היום את מה שהיה בחיי, היכן הייתי ואת מה ראיתי".
4 צפייה בגלריה
"בהתחלה היא קיבלה דיור מוגן וי-איי-פי, אבל אחרי ארבעה חודשים, כשהבינו שהיא הולכת כנראה לחיות עוד הרבה זמן, העבירו אותה למקום צנוע יותר"
גוברגריץ פונה אל נחמן ואומרת: "אני בת 100 שנה ואת כולם פגשתי באוקראינה. כאן בישראל ציינתי רק שנה אחת: 101. היום אני כבר בת 101 וחצי. אני חייבת להודות שאני מתגעגעת למולדת, לאוקראינה. בכל זאת חייתי שם 100 שנים, לא שנה אחת, ויש שם מלחמה וכל יום אני בוכה עליהם".
"אני מבקשת למות תוך כדי שינה, ובכלל, אני רוצה למות בתור בן אדם ולא בתור צמח. אני רואה כמה סובלים כאן אנשים חולים שאיש לא צריך אותם. קשה מאוד לחיות כאן"
"הזדקנתי כאן מאוד", היא אומרת בגילוי לב. "יש לי אופי כזה שאני בוכה כך שאיש לא יראה. אני לא אוהבת שירחמו עליי. כשבאתי לארץ, כל יום צילמו אותי לטלוויזיה וכל יום הייתי בחדשות". גלב, נכד של אחותה של גוברגריץ, צוחק ואומר: "את סבתא כוכבת אצלי".
"הוא ביקר אצלי ושמחתי כל כך ב-10 הימים שבהם הוא היה", היא מספרת. "היה לנו קורונה. הייתי חולה חודש וחצי אבל הצלחתי להחלים. גלב הכיר לי את נטאשה, שעובדת כאן במחלקה אחרת. איזה יום הולדת היא עשתה לי פה! בדרך כלל מגיעים אדם אחד או שניים ליום ההולדת, ונטאשה פתחה כאן שולחן לכל הקבוצה! זה היה משהו בלתי נשכח".
בגיל 101, גוברגריץ לא יכולה לחמוק ממחשבות על המוות. "אני מבקשת למות תוך כדי שינה, ובכלל, אני רוצה למות בתור בן אדם ולא בתור צמח", היא אומרת. "אני רואה כמה סובלים כאן אנשים חולים שאיש לא צריך אותם. קשה מאוד לחיות כאן. כל יום אני מדברת עם אנשים שסובלים מאלצהיימר וכדומה".
הסוד לאריכות ימים
היא נולדה במחוז זפוריז'יה, ולמדה להיות מורה. מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיה, והיא נדדה לאוזבקיסטן. לאחר שחרור קייב היא המשיכה שם את לימודיה באוניברסיטה הפדגוגית. נצרב בזכרונה במיוחד איך בשנת 1944 כסטודנטית שנה ד' היא עבדה בפירוק חורבות חרשצ'אטיק, הרחוב הראשי של קייב, וגם גויסה לנסר עצים ביערות סמוכים לטובת הסקה.
"אפשר לעשות סרט מרתק שמראה איך בנות עירוניות התגברו על כריתת עצים", היא אומרת. "אני, עם הגובה הנמוך שלי, קיבלתי מסור ידני עם שתי ידיות, ועם עוד בחורה כמוני היינו מנסרות עצים גדולים. פעם ניסרנו כמה עצים שנתפסו בצמרות ולא נפלו. איזה איכר מקומי עבר שם וצעק לנו: 'בנות, תברחו, כי העצים יהרגו אתכם!' – אבל קיבלנו משימה להכין 20 מטר מעוקב של עצים, אחרת אמרו שיזרקו אותנו מהאוניברסיטה".
"היא נשארה בדירתה בקייב כמעט חודש תחת אזעקות והפגזות. היא בנתה לה סוג של בונקר מקרטונים בין הקירות הפנימיים"
לדבריה, "החזקנו שם מעמד כ-20 יום. אחרי זה ברחנו הביתה לאימהות. עברנו דרך שדות, קפצנו על איזו רכבת משא... בסוף הגענו הביתה, התרחצנו, התלבשנו והלכנו להנהלת האוניברסיטה – וקיבלו אותנו בחזרה ללימודים".
מה הסוד שלה לאריכות ימים? "עזרתי לצעירים רבים להתקבל ללימודים, לא הייתי רעה כלפיהם וככל הנראה בגלל זה זכיתי להגיע לגילי", היא אומרת. תהיו טובים – והחיים יחייכו אליכם בחזרה.
מדי פעם תלמידים שלה מהעבר שנותרו בחיים עוד מצליחים ליצור איתה קשר. "לפני יומיים התקשרה למוסד שלי תלמידה מגרמניה", היא מעידה. "היא לא הצליחה ליצור קשר איתי דרך הנייד, כי אני לא שומעת טוב. יש לי גם סמארטפון אבל אני לא רואה טוב ולא יכולה לטלפן, רק לקבל שיחות כשאני רואה שהטלפון מצלצל".
גלב מירונוב, נכד של אחותה של גוברגריץ שחי היום בקנדה, מספר שהיא הייתה כמו סבתא בשבילו. "היא נשארה בדירתה בקייב כמעט חודש תחת אזעקות והפגזות. היא בנתה לה סוג של בונקר מקרטונים בין הקירות הפנימיים. היה לה שם מזרן שהיא ישנה עליו. בבוקר היא קמה והתקשרה לתלמידות שלה, גם הן בגיל מתקדם, ושאלה איך הן עברו את הלילה. ביקשתי מחבר טוב לחלץ אותה מקייב ב-22 במרץ בשנה שעברה, וב-27 במרץ היא כבר הייתה בארץ".
נחמן דיקשטיין דאג להזמין עובדת סוציאלית שהבטיחה לטפל במכשיר השמיעה ולדאוג למשקפיים חדשים עבור דובה. "הייתה לי שותפה לחדר שהכתה אותי", היא צוחקת, "ואז העבירו אותה חדר. בינתיים אני לבד. קשה לי להסביר את הגעגועים שלי לאוקראינה".
בתום הביקור, גוברגריץ מראה לנו ז'קט יפה שהיא תיקנה במו ידיה. "אני כל הזמן אומרת לנטאשה שהייתי פותחת מתפרה", היא אומרת. "יש כאן גם ספרייה מצוינת שאני מצליחה לקרוא בה. טוב לי בישראל, אני מעריכה את העזרה, אבל אם מישהו היה נכנס אליי לחדר ואומר לי: 'אני נוסע עכשיו לקייב', הייתי מצטרפת אליו בשמחה באותו רגע".
