בתו של הרב דרוקמן נפרדת: "אבא חי 90 שנה מלאות"
(צילום: משי בן עמי)
כשהיה ילד בן 12, אוד מוצל מאש, הגיע הילד חיים מאיר דרוקמן לארץ ישראל. לימים אמר שחשב אז שהוא יהיה הדור האחרון של מתפללי "קריאת שמע" ומניחי תפילין אחרי השואה. היום מונה "שבט דרוקמן" שהקים למעלה ממאתיים בני משפחה – ילדים, נכדים ונינים.
"לפני יותר מ-27 שנים הייתה לנו ברית ביום השואה", מספרת בתו, הרבנית נאוה הכהן, בריאיון ל-ynet radio, "ואז הוא אמר, בפרפרזה על יעקב אבינו, 'כי במקלי עברתי את הירדן הזה. עתה הייתי לא לשני מחנות – אלא לאלפי מחנות. באתי לבד, ילד יחיד מהשואה, ותראו למה זכיתי'. זה היה אחד הדברים שהכי שימחו אותו".
בתו, הרבנית ברוריה ביננפלד, מספרת על אבא הפרטי שלה, שהיה גם סבא מסור, ולמרות עיסוקיו הרבים השתדל שלא להחמיץ אפילו מסיבה בגן. "הנכד שלי בן ה-4 בכה שהסבא הגדול שלנו לא יהיה בבר מצווה שלו", היא מספרת, בריאיון לאולפן ynet. "בכל השבועיים המשוגעים שבהם היינו סביב מיטתו, הרגשנו עד כמה הוא משמעותי ונוכח בחיינו, ממש עטרת ראשינו. הוא היה אבא מאוד חם, אוהב, היה לו אור מדהים בעיניים. בכל פעם כשרציתי להתייעץ איתו, הוא מצא את הזמן לדבר איתי – גם אם זה היה בחצות הלילה. היה ממתין בסבלנות ומקשיב לי, גם אם היה עסוק, וכך גם לנכדיו ולניניו".
"כולם היו בניו"
תשעה ילדים גידלו הרב חיים וד"ר שרה דרוקמן – אחת מהם מאומצת – אבל בהלוויה ההמונית שהתקיימה אתמול (יום ב') אמרו שוב ושוב רבים מהמלווים, כי חשו כבניו. "הייתה לו מסירות נפש אמיתית", אומרת הרבנית הכהן. "הוא יכול היה להיות בשלושה אירועים בערב, כי הוא היה מרגיש מחויב. מסירות הנפש שלו התבטאה בכל מקום שהיה צריך אותו. אחרי מלחמת יום כיפור היו לו חוגים לחוזרים בתשובה אצלו בבית, והחבר'ה האלה היו נשארים לשבתות. לא כולם חזרו בתשובה, אבל אנשים נשארו בקשרים אישיים עד היום, וחלקם ביקשו ממני אתמול לבוא ולשבת יחד שבעה.
"היו אנשים שהוא גייר אותם, חיתן אותם ואחר כך הם נכנסו אלינו הביתה. היו אנשים שביקשו בית חם, והגיעו לישון אצלנו ולהתארח – ולכולם הוא היה מרגיש מחויבות ומסירות. כולם היו בניו, לכולם הייתה לו אוזן קשבת – בין אם זה ראש הממשלה ובין אם מדריכה בבני עקיבא. לכולם הוא חזר. היה יכול להרים טלפון גם ב-11 בלילה, ולהגיד 'שלום, כאן חיים דרוקמן, חיפשתם אותי?'"
האהבה שזוכה לה המשפחה מאז נודע דבר פטירתו ביום א' של "זקן רבני הציונות הדתית", לאחר מאבק במחלת הקורונה – עוטפת ומנחמת. "היה מרגש מאוד לראות שהיו גוונים שונים מאוד בהלוויה, ושכולם ראו את האור הגדול הזה", אומרת הרבנית ביננפלד. "מנחם לדעת שהאמת והגודל שלו, והשאיפה לעשות טוב בעולם, יש לה השפעה גדולה. זה חלק ממה שלמדנו מאבא. בבני עקיבא השיר שלו תמיד היה 'אני ואתה נשנה את העולם', והמסר היה שיש לבן אדם כוח.
"אבא עשה כל כך הרבה בחייו, גם בגיל 90. ניהל עמותות. לפני שלושה שבועות הגענו הביתה, ומצאנו 30 רבנים שהקשיבו לדבריו ולעצותיו. הוא חי 90 שנים מלאות וזה מדהים. לפני שבועיים הוא זכה לתת ארבעה שיעורים לפני שנפל למשכב. הוא כבר לא היה במיטבו, אבל מצא את שארית כוחותיו כדי לעשות טוב למדינת ישראל עד תום. מצד אחד, היה איש של אמת ושלום, ידע מה חשוב לו ועל מה הוא נלחם. מצד שני, הוא עשה את זה בשלום ובסובלנות".
אמרת שהוא גם היה אב המשפחה אבל גם היה שייך לכלל ישראל. כמה חיית לאורך השנים את המתח הזה?
הרבנית הכהן: "חיינו את זה לאורך כל השנים – אבל לא כמתח. אבא חיבר אותנו לכלל ישראל בדוגמה אישית, בפשטות, היה טבעי לנו שמגיעים אנשים מכל מיני סוגים – כאלה שרוצים להתגייר, אנשים שחזרו בתשובה, סתם אנשים שרוצים בית חם, והם נמצאים בשבתות, נשארים לפעמים ימים, ואנחנו דואגים לארח אותם, למצוא להם מקומות לינה לפעמים במיטות שלנו. הם פשוט היו חלק מאיתנו, ויש כאלה שעד היום נשארו חלק מאיתנו.
"אתמול בהלוויה ניגשה אליי מישהי שאמרה, 'אני ממש מבקשת לשבת איתכם שבעה. מקווה שתסלחו לי שאני אשב איתכם כמה דקות'. אנשים שהיו בני בית אצלנו מרגישים שהם איבדו אבא, ואבא בדוגמה האישית חיבר אותנו לכל העשייה שלו".
