במשך שנים, סולי גנור לא דיבר על השואה. הוא נשאר בקשר עם חבריו מתקופת המלחמה, וחלק איתם מה שחלק, אבל עם משפחתו וסביבתו הוא לא שיתף את סיפורו ואת זיכרונותיו. הוא העדיף לשים אותם במקום נעול בליבו, ולחיות את חייו בישראל, בלי לפתוח את העבר.
עד שהגיע הטלפון.
"באפריל 1992, טלפן אליי אֵריק סול לישראל. באותו ערב ישבתי במרפסת ביתי בהרצליה והקשבתי לאוושת הגלים הרוחשים על החוף החולי שלמרגלות הבית. זו הייתה הרגשת אי־נוחות המבשרת על דבר מה העומד להתרחש, וכאשר צלצל הטלפון, לא רציתי לענות. הטלפון חזר וצלצל עד שלבסוף הרמתי את השפופרת: 'האם אוכל לדבר עם סולי גנור?' שאל קול אמריקני נעים. היססתי לפני שהזדהיתי. 'אני כאן עם קבוצת ותיקי מלחמה יפנים אמריקנים שנמנו עם משחררי דכאו ב־1945', אמר האיש. 'נאמר לי שהיית מניצולי צעדת המוות מדכאו'.
האינסטינקט שלי לא הטעה אותי. אדם זה בעל הקול הנעים עמד לעורר מחדש זיכרונות ששמרתי נעולים היטב בתוכי הרחק משאר היבטי החיים שלי במשך קרוב לחמישים שנה. 'האם זכור לך שם המקום ששוחררת בו?', שאל. הוא דיבר בשקט וברגישות. רגעים ארוכים שתקתי, אך ליבי הלם בחזי. הוא חיכה לתשובה. 'שוחררתי בכפר קטן בבווריה ושמו וָקירכֶן', עניתי לבסוף. 'האם זכור לך אם ראית חיילים יפנים אמריקנים בעת שחרורך?'
האם זכרתי? האם זכרתי? איך יכולתי לשכוח את הפנים הראשונות שראיתי, ממש ברגע שיצאתי מן הגיהינום? אך משהו בתוכי המשיך להתקומם נגד החדירה הזאת מן העבר.
'כן, אני זוכר את היפנים האמריקנים', אמרתי לבסוף למר סול. 'אני זוכר אותם היטב. למען האמת, הם היו החיילים האמריקנים הראשונים שראיתי. הם היו המשחררים שלי', התרגשותו של אֵריק ניכרה היטב בקולו. 'אחרי כל השנים הללו למצוא אותך כאן. זהו נס! נס!' אכן, זהו נס, חשבתי, עדיין נזהר בדברי. ניסיתי להיאחז באמצעים להתנער, למצוא תירוצים כדי לא לפתח את השיח. אֵריק חש ברתיעתי. 'בבקשה', אמר. 'הם באו ממרחקים, אחרי שנים כה רבות. הם עשו את כל הדרך מקליפורניה ומהוואי. האם תסכים לבוא לפגוש אותם?'"
זהו קטע מתוך ספרו של גנור, ספר שנכתב בעקבות אותה שיחת טלפון שאפשרה לו לשחרר לעולם את סיפורו ולתת במה לא רק לגבורה שלו ושל משפחתו, אלא גם כבוד לאלה ששחררו את המחנה.
בנו דני, וכלתו, נעמי, מספרים כי "הוא התחיל לדבר איתנו על זה רק אחרי שאריק סול העיר את הזיכרונות, ואז הכול נפתח בו והוא התחיל לכתוב את הספר. עד אז הוא לא דיבר ממש. ברגע שהוא נפתח הוא סיפר את הסיפור וכתב בעצמו את הספר, שיצא קודם באנגלית ואחר כך ביפנית ובגרמנית, ועכשיו סוגרים מעגל כשהוא יוצא לאור בעברית. זה היה חלום של סולי, לראות את הסיפור שלו מתפרסם בעברית, ולצערנו הוא לא זכה לראות את זה ממש כי הוא נפטר לפני שזה יצא לאור".
שרדו את צעדת המוות
שיחת הטלפון של אריק סול הייתה חלק ממאמצי הלוחמים האמריקנים ממוצא יפני שיצאו למסע חיפושים כדי למצוא את אלה ששוחררו מהמחנה.
כריכת הספר של סולי גנורצילום: הוצאת יד ושםכיצד הגיע בכלל סולי למחנה? גנור נולד בליטא ב-18 במאי 1928 בשם סולי גֶנקינד, ילד שלישי למשפחה יהודית מבוססת. מלחמת העולם השנייה קטעה את ילדותו המאושרת, והוא ומשפחתו נכלאו בגטו קובנה. סולי ובני משפחתו גילו תושייה רבה בהברחת אוכל לגטו ואף עלה בידיו ובידי חבריו להסתיר ספרים, לקרוא וללמוד בזמן של רעב, עבודת כפייה, אקציות אכזריות ומעשי טבח. לאחר חיסול הגטו נשלח לעבודות כפייה במחנה שטוטהוף ובלאגר 10, מחנה משנה של דכאו.
בספרו כתב גנור: "אלה היו הפנים האנושיות הראשונות שזכיתי לראות אחרי שחיילי הס"ס הגרמנים השאירוני בערמת שלג בחושבם שאני מת"
כדי לשרוד, גייס סולי את מלוא תושייתו ואומץ ליבו. אביו של סולי, חיים גֶנקינד, נודע בלאגר 10 כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים ביותר. אלה עברו בין הצריפים לאחר כיבוי האורות ובתמורה לסיפוריהם זכו בתוספת מזון צנועה. לבסוף אולצו הנער ואביו לצאת לצעדת המוות, ורק בקושי שרדו. לאחר מכן, הגיעו החיילים האמריקנים, שחררו את המחנה והאסירים ששרדו יצאו לחופשי.
"לא הייתי ניצול. הייתי מישהו אחר"
בספרו ("נר במחשכים: הישרדות בגטו קובנה ובדכאו", הוצאת יד ושם) כתב סולי: "אחרי שעליתי לישראל מאירופה ב־1948 אימצתי לעצמי זהות אחרת. רק לעיתים נדירות נחשפתי והודיתי שאני ניצול שואה. לא הייתה דרך אחידה לניצולי השואה להתמודד עם העבר. כל אחד מאיתנו מצא דרך משלו להתמודד עם הפצעים הנוראים שפגעו בנפשותינו בשנות המלחמה. לא האמנתי כי פצעים אלה יירפאו אי פעם, גם לו חיינו אלף שנים. מה שכתבתי ביומני בימי המלחמה ומה שכתבתי אחר כך היו הסיוטים הפרטיים שלי שלא שיתפתי בהם איש פרט לחבר אחד או שניים ששרדו בימים ההם איתי. בחיי היום־יום, בשעות האור, לא הייתי ניצול. הייתי מישהו אחר".
לאחר שיחת הטלפון עם אריק סול, אורגן מפגש עם כ-25 ממשחררי המחנה – חיילים אמריקנים וטרנים שהגיעו במיוחד לטקס בכנסת, שבו חלקו להם כבוד וגם חלק מהניצולים הגיעו לפגוש אותם שוב אחרי 50 שנה.
גנור כתב: "עליתי במכוניתי לירושלים. מיד עם כניסתי לאולם הקבלה שבו התאכסנו הבחנתי בהם. מה מוזר ונפלא היה לזהות שוב אדם בעל תווי פנים אתניים הדומים לאלה של סוגיהרה, חמש שנים אחרי שראיתיו בעיני, וממש ברגע השחרור. עיניו ואפילו משהו מחיוכו של סוגיהרה ניכרו בפניו הטובות של החייל בצבא ארצות־הברית שהחזירני לחיים מסף המוות. החייל היה יפני אמריקני, או ניסֵאי (Nisei) כפי שכונו היפנים האמריקנים. אלה היו הפנים האנושיות הראשונות שזכיתי לראות אחרי שחיילי הס"ס הגרמנים השאירוני בערמת שלג בחושבם שאני מת. שמו של החייל היה קלרנס מַטסּומּוָרה והוא היה שייך ליחידת תותחני השדה ה־522 מתוך צוות הלוחמה הנודע 442/100, גדוד שהיה מורכב כולו מיחידות של חיילים יפנים אמריקנים. הם באו מהוואי וגם ממדינות היבשת של ארצות־הברית, ורבים מהם היו מתנדבים. הם שירתו בקרבות הדמים באיטליה, בצרפת ובגרמניה".
"בשנים הרבות מאז שחרורי לא בכיתי מעולם. לא יכולתי. פסיכיאטר אמר לי פעם שטראומת השואה ייבשה את דמעותיי ושנעשיתי נכה רגשית וכנראה לעולם לא אבכה עוד"
דני ונעמי מספרים כי לאורך השנים היה סולי גם בקשר עם משפחתו של חסיד אומות העולם, הדיפלומט היפני צ'יאונה סוגיהארה, אשר הציל במעשיו אלפי יהודים מליטא ומפולין. "הוא פגש את משפחתו ושמר על קשר איתם. הייתה לו כמובן הערכה רבה למעשיו של סוגיהארה ולכך שבזכותו ניצלו כל כך הרבה אנשים".
"הנער שהחבאתי עמוק בתוכי כל השנים יצא ממחבואו"
על המפגש המרגש כתב גנור: "התכנסנו בפינה של האולם והתחלתי לקרוא דברים שכתבתי על אופן פגישתי עם אנשי הגדוד שלהם ועל מקום הפגישה. בזמן שדיברתי הצטרף אדם נוסף לקבוצה. הוא נעמד ליד אֵריק סול והביט בי בעיון. הוא היה רזה מאוד, בראשית שנות השבעים שלו, שערו מאפיר והוא מרכיב משקפיים. דופק ליבי הואץ. האם זה הוא? האם זה מצילי? עברו שנים כה רבות – איך אוכל להיות בטוח? אנשי הקבוצה האיצו בי להמשיך לקרוא. כשהגעתי לקטע המתאר ששכבתי קבור למחצה בשלג, מת יותר מחי, ושניגשו אליי ארבעת אנשי גדוד 522, הסתכלתי בו שוב ועינינו נפגשו. דמעות נקוו בעיניו. הפסקתי לקרוא, לא יכולתי להמשיך. נתקפתי רגשות כה עזים עד שלא יכולתי לדבר. נאבקתי ברגשותיי, אך לשווא.
אחרי כל השנים שניסיתי להדחיק את מה שאי־אפשר להדחיק התפרץ בי גל של התרגשות, והתחלתי להתייפח כפי שלא התייפחתי מעולם. לא היה אפשר לעצור את בכיי. הנער שהחבאתי עמוק בתוכי כל השנים הללו יצא ממחבואו. הוא היה זה שבכה, בעוד זהותי האחרת מביטה בו המומה. לא יכולתי להאמין שזה קורה. בשנים הרבות מאז שחרורי לא בכיתי מעולם. לא יכולתי. פסיכיאטר אמר לי פעם שטראומת השואה ייבשה את דמעותיי ושנעשיתי נכה רגשית וכנראה לעולם לא אבכה עוד. והנה שוב הצמחתי ענפי רגש חדשים או אולי החייתי ענפים רגשיים ישנים שלא מתו ממש אלא היו רק רדומים. בסופו של דבר, אחרי שכל אנשי הקבוצה נאספו סביבי, טפחו על כתפי וניחמו אותי, נרגעתי. הכול הופתעו ממה שקרה, ולכולם היו דמעות בעיניים. איש לא הופתע מכל זה יותר ממני, ובמבוכתי ניסיתי להסביר כי לראשונה מאז שחרורי יכולתי לבכות. אֵריק אחז אז בידַי וחייך אליי. 'אל תתבייש בדמעות שלך, אתה בין חברים'".
וכך סגר סולי מעגל שמעטים זכו לו. לפגוש פנים אל פנים, בישראל כאזרח חופשי, את המשחררים שלו ממחנה המוות.
