סבא רבא של רותי-אנטהון טורצקי, ממויה לג'לם, היה בן 80 כשהחליט לצאת למסע מאתיופיה לארץ ישראל, ממש לפני מבצע משה. "כולם ניסו לשכנע אותו לא לצאת בשל הסכנות בדרך, וגילו שהוא איש עקשן ונחוש, שחי בתודעה עמוקה של ציונות ואהבה לארץ ישראל ולירושלים", מספרת טורצקי. "הוא אמר: 'עדיף לי למות בדרך לירושלים מאשר לא לצאת אליה בכלל'. הוא לא שרד את המסע ונפטר ממחלה במחנה פליטים בסודן, אבל אנחנו זכינו להגיע לישראל ולהקים פה משפחות ובכך לקיים את החלום שלו. מבחינתי, זה סוג של שליחות".
השיחה עם רותי (37), שמאז נישואיה הוסיפה את שם ילדותה אנטהון, מתקיימת לקראת יום הזיכרון הממלכתי ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, שיצוין מחר (יום ה'). "לפני שסבתא שלי יצאה לדרך לירושלים והשאירה את אמא בהיריון בכפר, היא נתנה לי את השם אנטהון שמשמעותו: 'תהיי אמא'. עלינו לישראל כשהייתי בסוף גן חובה, וביום הראשון שלי בכיתה א' אני זוכרת איך המורה העמידה את כל הבנות האתיופיות בשורה ונתנה לנו שמות ישראלים. בהתחלה היה לי קצת מוזר עם השם הזה, רותי. בהמשך גיליתי שרות המואבייה הייתה אם של מלכות (דוד המלך היה צאצא שלה, נ"י), ואנטהון זו אמא – הרגשתי שזה בא משמיים. כשנישאתי, הרגשתי שזה יהיה מנותק ולא שייך להיקרא רותי טורצקי, וזה מה שהכריע סופית", לדבריה.
אותו סבא רבא, שהוזכר בפתיחה, הוא כוכב הספר "עולים לירושלים" (הוצאת ידיעות ספרים) – השלישי והאחרון מבין סדרת הקומיקס על יהדות אתיופיה שהגו בני הזוג יוסי ורותי-אנטהון טורצקי. הם חיברו את הספרים בשיתוף עם חיים אקשטיין, ועל האיורים שובי הלב אחראי אלחנן בן אורי. ספר הקומיקס החדש מפגיש את הקוראים הצעירים עם סיפור עלייתם של אנשי ביתא ישראל דרך שלושה מבצעי עלייה: מבצע אחים עם פריצת הדרך לארץ ישראל מכיוון סודן, העלייה המרגשת במבצע משה, ומבצע שלמה שבו עלו לארץ 14 אלף יהודים בתוך 72 שעות בלבד.
לספר הנוכחי על מבצעי העלייה קדמו שני ספרים: "המסע לאתיופיה" ו"גיבורים באתיופיה". לדברי רותי, מי שדחפה להולדתו של הספר השלישי בסדרה היא בתם נעמה, שבקרוב תחגוג בת מצווה. "לפני כשנה, נעמה חזרה הביתה מבית הספר בדמעות והתלוננה: 'למה לכולם יש מבצעים ורק לנו אין?' מתברר שבכיתה הילדים סיפרו על מבצעי העלייה שהמשפחות שלהם השתתפו בהם. יוסי, שמהיום שהכרנו לא הפסיק לשאול ולחקור על העדה, אמר לה: 'גם אמא השתתפה במבצע סודי', ולי הוא אמר: 'זה הזמן לספר את הסיפור האישי והמשפחתי שלך'. וזה מה שעשינו. כך שזה לא עוד ספר קומיקס לילדים, אלא ספר היסטורי שגם מבוגרים קוראים בשקיקה – כי בסופו של דבר החלום על ירושלים, האמונה ומסירות הנפש כדי להגיע לארץ ישראל, הם גם סיפורה של מדינת ישראל".
הסוכריות שחילקו אנשי המוסד
רותי-אנטהון עובדת באולפנה לנערות בסיכון ביישוב דולב, ויוסי (39), בן לעולים מאנגליה, הוא רכז חברתי בישיבה תיכונית בחשמונאים ועובד באגף תרבות יהודית במשרד החינוך. הם הכירו בבני עקיבא ("מה ישראלי ומאחד יותר מזה?" אומר יוסי), ומתגוררים ביישוב כרם רעים בהרי בנימין עם ששת ילדיהם – בני 14 עד שנה וארבעה חודשים. "הספר הוא התינוק השביעי שלנו", מחייכת האם. "בכל פעם כשהגענו לבית הדפוס הרגשתי שאני כמו אם שרק ילדה והולכת להוציא את הרך הנולד רגע לפני שיוצאים הביתה".
3 צפייה בגלריה
יוסי ורותי עם ילדיהם ועותקים מהספר החדש. נולד בעקבות הדמעות של הילדה
(צילום: באדיבות המשפחה)
הספר, המוקדש "לכל אותם יהודים אשר יצאו מאתיופיה בדרך לירושלים ולא הצליחו להגיע אליה", מספר את סיפורם של שלושה אחים ששומעים שאמא שלהם השתתפה במבצע סודי, ומיד יוצאים לברר את סיפור הגבורה המשפחתי שלהם. בדרך פוגשים הקוראים הצעירים הרפתקאות מגוונות, כולל הליכה מסוכנת במדבר, הפלגות חשאיות בלב ים, שיתוף פעולה אמיץ בין אנשי הקהילה למוסד הישראלי, אומץ לב והרבה מאוד אמונה, אהבה וערגה לארץ המובטחת.
"אני זוכרת את טעם הסוכריות הלבנות העגולות שחילקו לנו פעילי המוסד הישראלים במחנה ההמתנה באדיס אבבה. אני זוכרת גם את טעם התה שחילקו לנו, שהיה שונה – קצת יותר חזק ומתוק. פרגנו לנו בסוכר", היא צוחקת. "מעולם לא הייתי מבין המתלוננים על מדינת ישראל. מבחינתי, פרגנו לנו לאורך כל הדרך"
"כל הרעיון לסדרה התגלגל בעקבות הצגות ילדים שאנחנו מעבירים יחד. ראינו שאין מספיק חומר מונגש לילדים על יהדות אתיופיה ומסעם לישראל, והיה חשוב לנו לספר את הסיפור ההסטורי והקשרו בתוך המארג הזה של העולם היהודי, במדויק ובצמוד לעובדות ההסטוריות", אומרים בני הזוג. "לא תיארנו לעצמנו שנעשה מהפכה תודעתית ותפסתית שבה רואים את עוצמתם, אומץ ליבם וגבורתם של יהודי אתיופיה. זו כבר לא קהילה של זקנים וחלשים, והילדים יכולים סוף-סוף לראות על מדף הספרים – בבית הספר, בספרייה העירונית ואפילו בבית – לא רק ספר על הפריץ מפולין או החסיד ההוא, אלא גם ספר אותנטי שמקנה להם גאווה גדולה לשורשיהם, למי שהם. בספר הזה הדמויות המאוירות והשמות הם אמיתיים, ומבוססים עלינו, על שלושת ילדינו הגדולים ועל דמויות אמיתיות נוספות שליוו את המשפחה במסע כמו סוכן המוסד דני לימור במבצע אחים, או פעיל העלייה ומורה הדרך טקלה מקונן".
בהרצאות ובהצגות שהם מעבירים עולה סיפורה האישי של רותי, שעלתה בגיל שש לישראל עם הוריה וששת אחיה: "זה היה בשנת 1991 במסגרת מבצע שלמה. לפני כן, גרנו בכפר בשם דוודו שממנו עולים לי רק פלאשבקים. מתישהו נעשה כולנו טיול שורשים. יוסי מאוד דוחף לשם". עם עלייתם, אחרי נתק של שש שנים, התאחדה המשפחה עם הדודים והסבתא שעלו קודם לכן במבצע משה.
רותי-אנטהון מחייכת וחוזרת לזיכרון מתוק בן 31 שנה, שטרם דהה. "אני זוכרת את טעם הסוכריות הלבנות העגולות, הנמסות בפה, שחילקו לנו פעילי המוסד הישראלים במחנה ההמתנה באדיס אבבה. אני זוכרת גם את טעם התה שחילקו לנו, שהיה שונה – קצת יותר חזק. יותר מתוק. פרגנו לנו בסוכר", היא צוחקת. "מעולם לא הייתי מבין המתלוננים על מדינת ישראל. מבחינתי, פרגנו לנו לאורך כל הדרך".
המסע לא תם
על רקע ימי המחאה החוצים את העם והמדינה היא מדגישה: "אומנם אני בארץ, אבל המסע לא תם. אני מרגישה שאנחנו במסע משותף כחברה ועם אחד שלומד להכיר אחד את השני, לגשר על התרבויות השונות ולהתמזג יחד לעם מלוכד. החיים בתודעה של ציונות מחברים את העבר, ההווה והעתיד יחד. התודעה הזו נותנת לי את האפשרות לראות את הדברים מלמעלה ולא לשקוע בבעיות ובמורכבות של היום-יום".
"עם הזמן למדנו שהפחדים סביב 'מה יגידו' לא רלוונטיים לקשר שלנו, וגילינו שלמרות השוני בצבע העור, במאכלים ובתרבות, אנחנו די דומים: שנינו חלק מאותו הקולקטיב של עם שיצא לגלות ואחרי 2,000 שנה חוזר לארצו, וכאן בארץ ישראל מקיים אורח חיים משותף. מה יותר דומה מזה? לומר 'אנחנו שונים' זה אבסורד"
בהרצאות הם גם מספקים הצצה לחייהם הפרטיים. "המפגש בינינו לא היה מובן מאליו, היינו מודעים לפערים בין ההורים ומודעים למה הסביבה תחשוב, וזה הצריך מחשבה מצד שנינו. עם הזמן למדנו שהפחדים סביב 'מה יגידו' או 'איך יגיבו' לא רלוונטיים לקשר שלנו, וגילינו שלמרות השוני בצבע העור, במאכלים ובתרבות, אנחנו די דומים: שנינו חלק מאותו הקולקטיב של עם שיצא לגלות ואחרי 2,000 שנה חוזר לארצו, וכאן בארץ ישראל מקיים אורח חיים משותף. מה יותר דומה מזה? לומר 'אנחנו שונים' זה אבסורד. זה מפספס את כל הנרטיב של קיבוץ הגלויות ומיזוג הגלויות, שעליו מושתתת מדינת ישראל".
("נס אלוקי": שיר של יוסי טורצקי המתכתב עם הסיפור המשפחתי)
לדבריה, "המשפחה האנגלוסקסית של יוסי תמיד היו פתוחים ומכילים, ובני המשפחה שלי זרמו איתי מההתחלה למרות שרצו הרבה בדיחות בבית כשהוא היה מגיע אלינו הביתה. במופע, יוסי מספר איך אביו הבריטי היה מעיר לו על נימוסי השולחן, ואיך זה לא מנומס לאכול עם הידיים. הוא היה אומר: 'בוא נראה מה יהיה כשתגיע בפעם הראשונה לבית ארוסתך', עוד לפני שבכלל נכנסתי לתמונה. לימים, יוסי היה מגיע אלינו הביתה ואמא הייתה מגישה לו אנג'רה. כשהוא מודע לזה שמסתכלים עליו, הוא היה נחוש להפגין נימוסי שולחן למופת, וחיפש את הסכין והמזלג. אמא, שקלטה את המצוקה שלו, אמרה מיד: 'אצלנו אוכלים עם הידיים'. הוא זרח מאושר. כשחזר הביתה אמר לאבא שלו: 'מזל שלא הקשבתי לך'".
"אני גאה מאוד ביוסי שהעניק לי את המתנה הכי יפה שיכולתי לבקש", היא אומרת. "בזכותו הכול התחיל – מהחקירות הסקרניות ומהשאלות ששאל את אבא כשישב לצידו על הכורסה בסלון. החלום שלנו הוא לתרגם את הספרים לאמהרית, לאנגלית ולכל שפה אפשרית. הסיפור האמיתי חייב להישמע בקול ובעוצמה".
