השבוע בישרו הכותרות בחגיגיות על "גיוס חרדים". אכן יותר ממאה גברים חרדים שחוו את המראות המזעזעים בדרום החליטו להצטרף למאמץ ולהתחייל. בימים של חדשות רעות בזו אחר זו, לא פלא שהמחווה הכתה גלים ונתפסה אצל רבים, אנשי תקשורת ואזרחים כאחד, כמבשרת על שינוי מהותי בעמדה החרדית הדוגלת בהימנעות משירות בצה"ל: רשמית – למי ש"תורתם אומנותם", ולא רשמית – לכל צעיר חרדי, מטעמים דתיים ואידיאולוגיים של חשש מחשיפה לחוץ החילוני ולסחף תרבותי.
חדי עין שבחנו מיהם אותם מגויסים טריים היו יכולים להבחין בשני דברים משמעותיים: הראשון הוא שהמגויסים הם אנשים שעובדים למחייתם ומשתייכים לקבוצה החרדית שכבר נמצאת בתהליכי השתלבות בדרגות שונות בחברת הרוב הישראלית; והשני הוא גילם של המתגייסים, שחלקם אף התהדרו בשערות שֵׂיבה. המתגייסים החדשים הם ברבים מהמקרים אבות למתבגרים ולצעירים חרדים שנמצאים על סף גיל גיוס או בגיל הגיוס עצמו. אבל הילדים שלהם דווקא לא צפויים להתגייס, לפחות לא בקרוב.
יצאנו ללשכת הגיוס בתל השומר לדבר עם חרדים שמתגייסים למלחמה
(צילום: ירון ברנר)
7 באוקטובר שינה המון דברים בחברה הישראלית. הוא שבר פרדיגמות פוליטיות שנדמו יצוקות, הוא הוביל לתנודה של לוחות טקטוניים בחברה הישראלית ולפרץ מחודש של שותפות גורל ואחווה שכמעט ושכחנו ממנה. מה שלא עשו מעגלי ההידברות למיניהם, עשו ישיבה משותפת בטנק ותרגולים שכם אל שכם בעוטף, או לחלופין התנדבויות משותפות של חילונים וחרדים – במזון, בהעברת ציוד לחיילים ואפילו בחקלאות.
ההתגייסות וההתנדבויות באמת ובתמים מחממות את הלב הקולקטיבי של כולנו, ללא שמץ של ציניות, אבל זו תהיה טעות לחשוב שהמלחמה תהיה "דאוס אקס מכינה" שיסדר מחדש את השסעים העמוקים בחברה הישראלית, בכללם העובדה הבלתי ניתנת לערעור שלפיה מאז שנות ה-70 צעירים חרדים כמעט ואינם מתגייסים. ואנחנו מדברים כאן על נתח הולך וגדל העומד על אלפים במחזורי הגיוס השנתיים.
גיוס חרדים בבקו"ם, השבוע: הדיווח של רועי רובינשטיין
(צילום: ירון ברנר, שמוליק דודפור)
מבלי לסקור מחדש את הניסיונות, ההסכמות והמריבות בסאגת השוויון בנטל לאורך 75 שנה – גיוס צעירים חרדים כיום עודנו מגיע מהפריפריה של החברה החרדית. עולים אנגלו-סקסים, חוזרים בתשובה, משפחות חרדיות בעלות גוון לאומי, וכן צעירים שלא מצאו את עצמם במסגרות החרדיות (יש רבים כאלה) וזה הוביל אותם לשירות צבאי. לצידם ישנם צעירים נשואים טריים שמשרתים בעיקר בתפקידים טכנולוגיים שונים, ברבנות הראשית ועוד. המספרים בשני המקרים לא גדולים, רחוקים מאוד מאחוזים האדירים של הצעירים החרדים שרעיון הגיוס רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב.
אבל ייתכן שיש בכל זאת מה לעשות. לצד ההתמודדות הפוליטית והמשפטית עם נושא הגיוס, והניסיונות לחתור להסכמות שלא יאשררו את מראית העין של "הגדלת מכסות" או "קביעת יעדים" שאליה הורגלנו, אפשר להעלות את מספר המתגייסים בדרכים נוספות. למשל על ידי עיבוי מסגרות חינוך חרדיות המכווינות לשירות צבאי במסלולים החרדיים; להחשיב התגייסות למערכי מתנדבים כשירות צבאי, למשל בארגון זק"א; וכן הגדלה והרחבה של מסגרות המשלבות לימודים אקדמיים ולימודי ישיבה, שיהיו מחויבות למסלולי גיוס שונים. הכוונה לישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות שיהיו מיועדות לצעירים חרדים ויובילו לשירות צבאי במסלולים החרדיים הקיימים היום בצה"ל. יש כבר כעת מסגרות כאלה, אבל הן ספורות, קטנות, ולא מהוות תחלופה הולמת ללימודים בישיבה עם השלמת לימודים "מהצד" כפי שעושים צעירים חרדים רבים.
1 צפייה בגלריה
יש לחזק מסגרות חינוך חרדיות המכווינות לשירות צבאי במסלולים החרדיים. חרדים בלשכת הגיוס, ארכיון
(צילום: מוטי קמחי)
אפשרות נוספות היא להתנות את ההשתתפות בתוכניות הכשרה שהמדינה מסבסדת לצעירים חרדים בשירות לאומי או צבאי, לפני התוכנית או במקביל אליה. לבסוף, נדרש מראש לכוון לגיל גיוס של 23, אז מרבית הצעירים החרדים כבר נשואים, מה שמאפשר הפחתה מסוימת בלחץ החברתי והתרבותי עליהם ועל משפחתם שלא לשרת.
ההצעות הללו הן ראשוניות, ויש עוד המון עבודה בפיתוח ובליטוש יוזמות שונות בנושא. זאת מבלי לומר מילה על אפשרויות שילוב ושירות שיהיו צריכות לכלול גם את אזרחי ישראל הערבים. בשורה התחתונה, חשוב שנזכור שמחוות מרגשות ואמיתיות לחלוטין הן לא תחליף לפתרון הבעיה האמיתית, שתישאר איתנו גם ביום שאחרי המלחמה.
