בראשית המאה ה-19 הגיעו מיסיונרים נוצרים לאזור צפון-מזרח הודו הגובל במיאנמר, ונתקלו שם באנשים שאוחזים בעקשנות במסורות מונותאיסטיות של אמונה באל אחד, בליבה של סביבה פוליתאיסטית לחלוטין. היו אלה חלקים משבטי הקוקי-צ'ין-מיזו, שזוהו מאוחר יותר כ"בני מנשה".
לימים עלו חלק מבני המנשה לישראל, והעולים פוזרו במקומות שונים בארץ. הם מתגוררים ברובם ביישובים בבנימין כמו בית אל או בעוטף עזה (שאליו עברו רבים מגוש קטיף לאחר הפינוי). אנשי הקבוצה הייחודית שהגיעו ארצה השתלבו בחברה הישראלית, אבל המסורת הייחודית וסיפורי השבט נמוגים אט-אט מהזיכרון ההיסטורי של הדור הצעיר.
הרב דוד להוגדים, שעלה לישראל בשנת 2007 ומתגורר היום בשדרות, מנסה להילחם בשיכחה בכל כוחו. הוא כותב ספרים, מלקט מידע ומקשר בין מסורות השבט העתיקות – לדברי חז"ל על בני שבט מנשה. בזמן האחרון הוא עמל על הקמת מוזיאון חדש שבו נמצאים חפצי אמנות, מכתבים וחפצים שונים של בני המנשה, ומתוכננות להתקיים פעילויות שונות לצעירים – אך בינתיים, מלבד עיריית נתיבות והעומד בראשה שמנסים לסייע, אין לדבריו שום גורם ממשלתי שתומך בקבוצה ובשימור הייחוד התרבותי שלה.
יום מנוחה – בשבת, או בראשון?
לדברי הרב להוגדים, קבוצות גדולות של בני המנשה בהודו התנצרו בעקבות הגעת המיסיונרים האירופאים לשם: "הם זיהו את האפשרות כי מדובר בשבט נידח מבני ישראל, והכפילו את מאמציהם לנצר את האוכלוסייה".
תהליך הניצור היה מהיר – ב-1920 השבט כולו כבר היה נוצרי. אבל המסורות הישנות לא נשכחו במהרה. בשנות ה-60 אדם בשם דניאל להוגדים (אין קשר משפחתי) כבר זיהה שהמסורת האחרת של זקני השבט שהועברה מדור לדור – מסורת נסתרת וראשונית יותר – איננה משתקפת בתפיסות הנצרות שעל ברכיהן חונך.
"הוא היה מלומד עם תארים, והיה נדיר למצוא אדם כזה בקהילה שלנו באותן שנים", אומר הרב. "הוא היה הראשון שהתחיל להסתכל על מנהגי השבט ולעשות את הקישור בינם ובין מה שהוא מצא ב'ברית הישנה' – בתנ"ך שקיבל מהמיסיונרים".
"למשל, אצלנו הזקנים היו אומרים שמי שעובד ביום השביעי – לא תהיה ברכה בעבודתו", הוא מפרט, "ואז דניאל להוגדים התחיל לשאול את עצמו: איך יכול להיות שהזקנים מדברים על היום השביעי כיום שבו נדרשים לשבות ממלאכה, ואילו בנצרות הם נדרשים לשבות ביום ראשון?"
זעקה לשמיים בזמן רעידת אדמה
דניאל להוגדים לא נישאר אדיש לגילויים האלה, ונסע למומבאי כדי לפגוש את קהילת "בני ישראל" שם, וללמוד עוד על היהדות מרב הקהילה, אפרים אליעזרי. "הוא התחיל לבקר בספריות במומבאי ובקולקטה ולאסוף חומרים", מספר הרב. "בסופו של המחקר, הוא הגיע למסקנה שאנחנו שבט מנשה".
אחד הדברים העיקריים שהובילו אותו למסקנה הזאת היה מנהג עתיק יומין של זקני השבט לצאת במהלך רעידות אדמה מהבתים, ולצעוק כלפי שמיים: "אנחנו בנים שלך, בני מנסיא חי, אנחנו כאן". "כל זאת, כשהם אינם יודעים מהי המשמעות של 'מנסיא חי'", אומר הרב. "הם היו טוענים שהקדוש ברוך-הוא יבוא לחפש אותנו ולהעביר אותנו לארץ שלנו, ולכן הם צועקים אליו שהם כאן. עד היום אני זוכר שראיתי את המחזה הזה כבחור בן 22. הם שמרו על זה גם לאחר ההתנצרות".
הגילויים של דניאל להוגדים מראשית המאה הקודמת, הם שהניעו את תהליך ההכרה בבני השבט בישראל. לדברי הרב, הרדיפות המתמשכות שבני השבט סבלו מהן במשך מאות בשנים, הצריכו אותם לנוע ממקום למקום כדי לשרוד, ולא אפשרו לקיים את מצוות ברית המילה. עם זאת, מסורת אחרת השתמרה תחתיה: ביום השמיני נהגו בני השבט ליצור נקב באוזני התינוקות. "ילדים שנולדו נימולים הוכרזו מיד כגלגול נשמות של האבות הקדומים, שהיו נימולים", הוא מציין.
במקום ברית המילה, נהגו בני השבט ליצור נקב באוזני התינוקות ביום השמיני. "ילדים שנולדו נימולים הוכרזו מיד כגלגול נשמות של האבות הקדומים, שהיו נימולים"
לבני המנשה היו מנהגים ייחודיים סביב החגים היהודיים. למשל, לפני פסח הם נהגו לשחוט תרנגול לבן ולאכול אותו מבלי לשבור אף עצם, כמו בקורבן פסח. "הם היו אוכלים לחם מיוחד שלא עשוי מחיטה, כי אין שם כזאת, אבל לפסח הם הכינו לחם מאורז שלא ערבבו בו חומרי התפחה, וזה היה לחם מיוחד לחג".
שאיפה לארץ המובטחת
גם המנהגים הקדם-נוצריים סביב פטירה משקפים, ללא ספק, מסורת מונותאיסטית של קבורה, שבעת ימי אבל וייבום – אבל גם מנהגים עתיקים הקשורים לטרגדיה שלהם: "למשל, כשאדם נפטר, היה אחד מבני הבית לוקח חרב, ומתחיל לדקלם את הייחוס שלהם בעל-פה. הוא היה מדקלם טקסט שמתחיל במילים 'מנמאשי איתו' וממשיך הלאה עד לדורו של אותו נפטר. כל זה במסורות שהועברו בעל-פה.
"הקבורה של הנפטר הייתה כשראשו פונה לכיוון מזרח – סמל לארץ ישראל. הם היו צועקים ואומרים שהאבנים, החול והעצים יפנו את המקום, כי היום 'הבן של מנשה' חוזר לארץ שלו. בשפה שלנו, התרגום המדויק יותר הוא 'הארץ הטובה והשמנה'".
שלושה שמות שמופיעים בספר היוחסין של השבט, עשויים לרמז על בני מנשה ספציפיים שישבו מעבר הירדן: מנמאשי, גילד ואולם. "אלה מילים עבריות מהתנ"ך. הראשונה היא מנשה, השנייה יכולה להיות גלעד, נכדו של מנשה, ואולם – צאצאים נוספים של בני מנשה שגרים ביבש גלעד שמעבר לירדן", מבאר הרב להוגדים.
הוא מוסיף כי בספר המדרשים והאגדות, "פרקי דרבי אליעזר", שנכתב לפני יותר מאלף שנים, סופר כי בני שבט מנשה קיבלו הבטחה מיוחדת בעקבות מעשה שעשו. כאשר פלישתים ביזו את גופתו של שאול המלך והשאירו אותה תלויה בחוץ, הם הלכו – 400 "אנשי חיל" – וקברו אותו ואת בנו ביבש גלעד. ההבטחה שהם קיבלו הייתה שלעתיד לבוא, קיבוץ נדחי ישראל יתחיל מהם.
"לשמור את המורשת בידינו"
הרב להוגדים (39) נולד בגבול הודו-מיאנמר. עוד בטרם עלייתו ארצה החל ללקט את המסורות העתיקות, ולאגד אותן בספר שנכתב בשפה האנגלית, בשם Menash – Manmashi: the Lost Tribe of Israel.
"הבנתי שזה חשוב ושזה יביא תועלת", הוא מספר. "השתמשתי במקורות ובהם מאמרי חז"ל. שלחתי עותקים של הספר לספרייה הלאומית. לצערי, מאחר שאני עובד על פרויקטים נוספים במקביל, אין לי זמן לתרגם אותו לעברית. הלוואי שנמצא מישהו שיכול לעזור לנו במימון הפרויקט הזה".
בארץ למד אצל הרב אריה גמליאל ז"ל בישיבת שדרות, ולאחר מכן, בזמן ששהה במגדל העמק לטובת טיפול באוכלוסיית עולים מבני המנשה – למד בכולל של חתן פרס ישראל למפעל חיים, הרב יצחק דוד גרוסמן.
"היה מישהו שביקש ממני את התמונות, החפצים העתיקים והמכתבים שיש לנו במוזיאון הקטן שפתחנו. לא הסכמתי לזה", הוא מגלה. "אנחנו צריכים לשמור את המורשת והחפצים שלנו בידיים שלנו, ולא לתת אותם לגורם חיצוני, חס וחלילה. זה צריך להיות שמור לדור הבא".
הוכרו כבעלי שורשים יהודיים, אך נדרשו להתגייר
המכתבים שהרב להוגדים מדבר עליהם הם תכתובות של דניאל להוגדים עם הרב אליעזרי וקונסול ישראל במומבאי, כדי לשתף אותם במה שגילה. הרב אליעזרי לא הספיק להגיע לצפון-מזרח הודו כדי לפגוש את בני השבט, אבל מי שהגיע במקומו היה הרב אליהו אביחיל, שייסד את ארגון "עמישב". הוא הפך את מציאת הקהילות האבודות והנידחות, ביניהן צאצאי עשרת השבטים, למשימת חייו.
הרב להוגדים זוכר את המפגש איתו, עוד כילד: "בהתחלה הוא לא יכול היה להיכנס לאזורים שבהם השבט התגורר. הוא נפגש עם בני השבט מחוץ לאזור. ב-1989-1988 הוא הצליח להגיע למקום אחד והתקבל על ידי בני הקהילה. בביקור החוזר שלו, בשנת 1994, הייתי ילד בבית הספר. אני זוכר שראיתי אותו וחשבתי שהוא מלאך. היה לי רצון להמשיך את דרכו".
בסופו של דבר, הרבנות הראשית לישראל דנה בשאלת יהדותם של בני השבט. הרב הראשי דאז, הראשון לציון שלמה עמאר, הכיר לבסוף כי בני השבט הם בעלי שורשים יהודיים – אך טען כי על מנת להשיבם לחיק היהדות, הם נדרשים להתגייר. הרבנות פעלה באופן יזום כדי לגיירם.
פועלים בקרוואן לא בטיחותי בשדרות
לדברי הרב להוגדים, השירים העתיקים של השבט לא רק משמרים אירועים היסטוריים מתולדות עם ישראל, כמו קריעת ים סוף - אלא גם משמרים בזיכרון את התחנות שעברו בני השבט עד למקום מושבם הנוכחי, שכללו, לדבריו, גם את אפגניסטן וטיבט. בזיכרון השבט יש גם סיפור על "ספר קדוש" שליווה אותם בכל מסעותיהם, ולדבריהם נלקח ונשרף בידי מלך סין – ומאז השתמרה מסורת השבט באמצעות שירים ומסורות שהועברו מדור לדור בעל-פה.
"בהתחלה הרב אליהו אביחיל לא יכול היה להיכנס לאזורים שבהם השבט התגורר. ב1989-1988 הוא הצליח להגיע למקום אחד והתקבל על ידי בני הקהילה. בביקור החוזר שלו, בשנת 1994, הייתי ילד בבית הספר. אני זוכר שראיתי אותו וחשבתי שהוא מלאך"
לעדות רבות בישראל יש מוזיאון מורשת שמשמר את המנהגים והמסורות המיוחדים שלהן, אבל להוגדים ובני המנשה לא מקבלים תמיכה מגוף כלשהו. "כרגע אין אף אחד שתומך בנו חוץ מראש עיריית שדרות, אלון דוידי, שנתן לנו את המקום להפעיל בו מוזיאון", מספר הרב. "העירייה עוזרת דרך אגף הקליטה, אבל זה לא מספיק. אנחנו רוצים מאוד לעשות פעילויות לצעירים שלנו, מרכז קהילתי כלשהו ובית כנסת. היום אנחנו מתפללים בקרוואן, זה לא דבר מומלץ בעיר כמו שדרות שחשופה לירי מעזה בצורה משמעותית".
"אני רוצה את המקום הזה בעיקר בשביל הדור הצעיר, שידעו מי הם ולמה הם הגיעו לכאן, ומה אבותיהם עברו בדרך כדי שיזכו לכך שנשוב בחזרה לעם שלנו", הוא מוסיף. "אם לא נדאג לכך שהם ידעו ויזכרו, הכול יישכח – כי הם לא מקבלים את המידע הזה משום מקום אחר". מעבר לכך, הוא מבקש לחזק את ההיכרות של הקהל הרחב עם בני המנשה והמסורת הייחודית ששימרו לאורך כל שנות נדודיהם.
פורסם לראשונה: 18:29, 16.09.22
