52,551 עולים ניצולי שואה עלו לישראל בשלושת העשורים האחרונים: 182 מהם ממרוקו, 7 מעיראק – ויש אפילו עולה אחד מסין. כך עולה מנתונים שמפרסם משרד העלייה והקליטה לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שיצוין מחר (יום ו'), ונחשפים פה לראשונה. שר העלייה והקליטה, ח"כ אופיר סופר, אומר כי "בצל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה עלו לישראל כ-500 שורדי שואה".
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מצוין מדי שנה ב-27 בינואר, התאריך שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים, בשנת 1945, שלוש שנים לפני קום המדינה. הרשות לזכויות ניצולי השואה בדקה והכירה ב-52,551 עולים כמי ששרדו את השואה – והם זוכים לתגמול כניצולים בהתאם לחוק.
בשנת 2022, במהלך מבצע "עולים הביתה", עלו כ-75 אלף עולים מאוקראינה, מרוסיה ומסביבותיה, ומתוכם 552 ניצולי שואה. כמות ניצולי השואה הגדולה ביותר הגיעה בשנת 1990, אז עלו 8,596 ניצולי שואה. אחריה, בשנת 1991 – גל העלייה מברית המועצות לשעבר – הגיעו כ-7,670 ניצולי שואה. השנה שבה נרשם מספר העולים שורדי השואה הנמוך ביותר הייתה 2020, שנת הקורונה, אז עלו רק 150 עולים שורדי שואה.
הרוב – מעל גיל 85
בעשור האחרון עלו לישראל כ-3,613 עולים שורדי שואה. בשלושת העשורים האחרונים, מתוך 52,551 עולים שורדי שואה, 27,015 עלו ממדינות ברית המועצות לשעבר. כ-10,229 עולים שורדי שואה עלו מאוקראינה.
ממרוקו עלו 182 עולים שהוכרו כשורדי שואה בשלושת העשורים האחרונים. מארצות הברית עלו 256 עולים שהוכרו כשורדי שואה. מפולין – 22 שורדי שואה בלבד, מעיראק 7, מסין עולה אחד וכך גם ממדגסקר, מחוף השנהב, מהודו ומאלג'יריה.
במסגרת הסיוע שמעניקה המדינה לשורדי השואה, רבים מהם מתגוררים ב-13 מקבצי דיור שמשרד העלייה והקליטה מתחזק, המפוזרים ברחבי הארץ. כ-35% מן העולים שהוכרו כניצולי שואה הם בני 84-75. השאר (65%) – מעל גיל 85.
שר העלייה והקליטה אופיר סופרשר העלייה והקליטה, ח"כ אופיר סופר, אמר כי "יום השואה הבינלאומי הוא הזדמנות להזכיר לעולם כולו את הזוועות שהתרחשו באירופה לפני 80 שנה. יום זה מאפשר לנו להנחיל לבני הנוער שלנו את זיכרון השואה, ולספר את סיפור גבורתם של השורדים שחיים לצידנו במדינת ישראל".
השר בירך "על הפעילות לרווחתם של עשרות-אלפי עולים שורדי שואה הזכאים לדיור, לתגמולים ולסיוע. בשנה האחרונה, בצל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, עלו לישראל 500 שורדי שואה". חלק ניכר מהם – כ-350 עולים ניצולי שואה שנמלטו מהמלחמה – עלו לישראל בסיוע הקרן לידידות.
"כיהודייה הייתי חייבת להיות מצטיינת יותר"
משפחתה של סבטלנה ברוק (83) נרצחה בתקופת השואה בבאבי יאר. את ילדותה במלחמה העבירה בהימלטות ממקום למקום, ואחריה חזרה להתגורר בעיר הולדתה, חרקוב. כשפרצה מלחמת רוסיה-אוקראינה, מצאה עצמה ברוק שוב בעיר המפוגזת. לפני כמה חודשים הגיע הסיוט לקיצו, כאשר ברוק הגיעה תוך שעה לאוטובוס שמילט אותה בסיוע הקרן לידידות, והיא מתגוררת כיום בנהריה.
"פחות משנה אחרי שנולדתי, בשנת 1941, אבא שלי יצא לחזית ואמא שלי נשארה איתי, עם אחותי ועם הסבא והסבתא", היא מספרת. "ביחד נמלטנו לעבר הרי אורל. למשפחה שלנו היה מזל, כי אמא שלי עבדה עבור מפעל צבאי ולכן אישרו לה פינוי מהיר לכל המשפחה. לרבים מקרובי המשפחה שלי לא היה מזל כזה, והם נספו תחת הכיבוש הנאצי. חלקם נטבחו בבאבי-יאר, ולפעמים אני מרגישה אשמה שהיה לי כזה מזל ונשארתי בחיים".
ברוק איננה זוכרת את מסע הבריחה שבו השתתפה כשהייתה אך בת כמה חודשים, "אבל הבנתי שהיינו בדרכים במשך חודשיים שלמים. בחודש הראשון, כל מקום שהגענו אליו הופצץ. אלוהים שמר עלינו. אמא שלי לא הצליחה לייצר חלב כדי להאכיל אותי, בגלל הרעב. היא סיפרה לי שלעיתים ינקתי משד ריק".
סבטלנה ברוק: "בחודש הראשון, כל מקום שהגענו אליו הופצץ. אלוהים שמר עלינו. אמא שלי לא הצליחה לייצר חלב כדי להאכיל אותי, בגלל הרעב. היא סיפרה לי שלעיתים ינקתי משד ריק"
"עם תום המלחמה, חזרנו לחרקוב", היא מספרת. "לחיות בברית המועצות באותם ימים, עם שם הנעורים שלי, ישראלביץ', היה קשה מאוד. סבלתי מאנטישמיות בגיל 19, כשמאוד רציתי להתקבל ללימודים, אבל לא הצלחתי למרות הציונים הגבוהים שהיו לי ועל אף שעמדתי בקריטריונים. מאוד כעסתי ונעלבתי. בוועדה ממש נאמר לי שזה על רקע המוצא שלי.
"באותה תקופה בעלי עבד בתחנת טלוויזיה מקומית. הוא הצליח לסדר לי עבודה כמהנדסת קול, וכל העת הייתי צריכה לעבוד קשה יותר מכולם ולהיות הכי טובה במה שאני עושה, כדי להתמודד עם הלכלוכים, הרכילויות והשקרים סביבי".
"לא האמנתי שזה קורה לי. שוב"
ברוק מספרת על התלאות שעברה ועל הנס שקרה לה: "לא האמנתי שאצטרך לעזוב את הבית שלי בפעם השנייה בחיי בגלל מלחמה. לא חשבתי כלל שאהיה תחת הפצצות. כשהמלחמה פרצה, בני דפק על הדלת ב-4 לפנות בוקר. הוא עזר לי לארוז תיק עם דברים ומסמכים, ופשוט נמלטנו למרתף של בניין סמוך שהיה בבנייה באותה עת. היו שם כבר אנשים רבים. בקושי היה מקום לשבת.
"לאחר השבועיים הארוכים ביותר שהיו לי, צלצלו מבית הכנסת ועדכנו שיש אוטובוס לפינוי ושעלינו להגיע תוך שעה. הצלחנו לעלות עליו ופשוט התפללנו. באמצעותו הגענו עד לקישינב במולדובה, שם בפעם הראשונה אחרי זמן רב יכולנו להתקלח ולישון במיטות. הדבר היחיד שהיה לנו כשהגענו אלה הבגדים שלגופנו. מתנדבי הקרן לידידות סיפקו לנו ביגוד, נעליים, פריטי היגיינה ותרופות. הם הזמינו רופא שיבדוק אותי".
סבטלנה ברוק: "לא האמנתי שאצטרך לעזוב את הבית שלי בפעם שנייה בחיי בגלל מלחמה. לא חשבתי כלל שאהיה תחת הפצצות"
לדברי ברוק, "הפאניקה התחלפה בדמעות של הקלה. הם עזרו לנו גם לעבור את הבדיקות הנחוצות, ובמרץ עליתי לארץ בטיסה מיוחדת של הקרן. כל חיי נותרו באוקראינה. הגעתי לארץ רק עם מזוודה קטנה, וכעת אני מקבלת גיפט קארד חודשי שמאפשר לי לרכוש מצרכים בסופר".
"כל תמונות ילדותי החלו לרוץ לי בראש"
יוסף חיטריק (83), אף הוא מהעיר חרקוב, היה בן פחות משלוש שנים כאשר הצבא הנאצי פלש לעיר הולדתו חרסון שבאוקראינה, אבל מאורעות הימים ההם נצרבו בו. "כאשר פרצה המלחמה הנוכחית, כל תמונות ילדותי החלו לרוץ לי בראש", הוא מספר. "הצופרים וההפצצות שלא מפסיקות, קולות הפיצוץ של רקטות ורעש הבניינים הקורסים, בלי חשמל וחימום, בלי מים לשתייה – כל אלה גרמו לתחושת חוסר האונים לעלות. אני אדם זקן וכמעט נכה, שבקושי יכול לזוז ולצאת מהדירה שלי".
הוא מספר כי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, "אבא יצא למלחמה אבל אמא ואני נשארנו בחרסון. היה לנו ברור שאם אנחנו רוצים לשרוד, אנחנו חייבים לברוח – אחרת גורלנו יהיה למות, כמו אלפי היהודים שנרצחו על ידי הנאצים בעיר.
"על אף שהייתי רק בן 3, אני זוכר בבירור את הפינוי. קהל גדול מאוד של אנשים התאסף על גדת נהר הדנייפר, וכולם ניסו לעלות על הרפסודה. אני זוכר את תחושת הפחד מללכת לאיבוד. בסופו של דבר, הצלחנו לעלות עליה. הרפסודה החלה לשוט במורד הזרם, והדרך הייתה ארוכה מאוד – זזנו לאט ונאלצנו לעצור הרבה פעמים בגלל ההפגזות הבלתי-פוסקות מעל ראשינו. עד היום אני זוכר את רעש המטוסים הגרמניים שהביאו איתם אימה ומוות. אני זוכר את דפיקות הלב של אימי כששכבה עליי, מגוננת בגופה, מנסה להציל אותי מהפצצות".
"החזיר אותי למראות ילדותי"
חיטריק ואימו הצליחו להימלט עד לסראטוב שברוסיה, וגם שם לא ליקקו דבש. אפילו כילד רך בשנים הוא נפל קורבן לאנטישמיות: "שיחקתי ביער וקבוצה של נערים מבוגרים התרוצצו והכינו קלפים מקליפת העץ", הוא נזכר. "אחד מהם ניגש אליי ונתן לי את אחד הקלפים שהכינו. הייתה מגולפת עליו מילה. הייתי ילד נאיבי ושמחתי מאוד. רצתי הביתה כדי להראות לאימי את המתנה שקיבלתי מהבנים. כשנתתי לה את הכרטיס, היא הסתובבה ופרצה בבכי. המילה הייתה Zhyd – יהודי מלוכלך".
בקרוב יציין חיטריק שנה לעלייתו לישראל, והוא אומר: "מצאתי את עצמי בורח בפעם השנייה בחיי מכל מה שאני מכיר, ומנסה לשרוד. הדרך מחרקוב לגבול מולדובה הייתה ארוכה מאוד – התקדמנו לכיוונים שונים, וניסינו שלא לעבור את אזורי ההפצצה. חיילים בעמדות הבידוק עצרו אותנו כמה פעמים, עלו על האוטובוס ובדקו את הנוסעים. זה החזיר את התחושות שהיו לי בילדותי, במהלך מלחמת העולם השנייה, כשאנחנו רצים אבל בכלל לא בטוח שנצליח לברוח.
יוסף חיטריק: "מצאתי את עצמי בורח בפעם השנייה בחיי מכל מה שאני מכיר, ומנסה לשרוד. הדרך מחרקוב לגבול מולדובה הייתה ארוכה מאוד – התקדמנו לכיוונים שונים"
"אחרי 23 שעות הגענו לוויניצה, ואחרי שחיכינו בתור ארוך הגענו, סוף-סוף, לגבול מולדובה. מחנה הפליטים היהודים, שאורגן על ידי הקרן לידידות, העניק לנו ולעוד אלפי אנשים מקום לינה בטוח, אוכל, שלווה וטיפול הכרחי בזמן שהמתנו לעלייה. הם החזירו תקווה לליבנו שסוף-סוף נהיה בטוחים שוב".
"מה שקורה באוקראינה כרגע, לא נתפס"
עדה בוטנקו (86) נמלטה לישראל מאודסה, ומתגוררת כיום בהוסטל בחדרה. את רוב זמנה היא מבלה עם החתול שלה, קסיושה, שאותו היא מכנה "הזיכרון היחיד שלי משם אחרי שהשארתי הכול מאחור. נולדתי וחייתי כל חיי באודסה, התחתנתי וילדתי שם בת. סיימתי את לימודיי באוניברסיטה באודסה, ועבדתי כמורה למתמטיקה במשך יותר מ-40 שנה. אני אוהבת את עיר הולדתי, וכל מה שקורה באוקראינה כרגע, לא נתפס".
בוטנקו תכננה לעלות לישראל בשנה הבאה. "רצינו להצטרף לנכדה שלי שגרה בארץ, למדה בה והתחתנה", היא מספרת. "כשהמלחמה התחילה, אפילו לא האמנו שרוסיה מפציצה את אוקראינה. אך כשבתי סיפרה לי שתחנת הרכבת עם התושבים שהתפנו הופצצה ורבים נהרגו, וכששמעתי שפצצה פגעה בבית השכן וכל המשפחה מתה, החלטנו שאנחנו חייבים לעזוב את העיר. זו לא הייתה החלטה פשוטה. אני אדם מבוגר וחולה, ועבורי להחליף רופא או תרופה זה כבר מצב מלחיץ. אבל היו לנו שתי ברירות: או להישאר ולמות, או לעזוב ולהינצל".
"את הגבול למולדובה חצינו ברגל", היא מתארת. "זכרתי את עצמי בגיל 5, כשמלחמת העולם השנייה פרצה. באוקטובר 1941 פינו אותנו עם כל המפעל לקזחסטן. תחילה הפלגנו בים, ולאחר מכן נסענו ברכבת לקזחסטן במשך יותר מחודש. היה קר, והיה רעב גדול. ההורים שלי קנו לי שאריות מהקיוסק של המפעל – מרק מבושל מקליפות תפוחי אדמה.
"כשנמלטנו עכשיו מאודסה, ירד גשם ורוח חזקה וקרה נשבה. אלפי אנשים עמדו וחיכו להזדמנות לחצות את עמדת הגבול. היו הרבה נשים בהיריון, תינוקות וזקנים. אם ילדים קטנים בכו, ביקשו אוכל או שתייה, הילדים הבוגרים הבינו הכול – על המלחמה, על הפצצות, על המוות. פחדתי להביט בעיניים שלהם".
"מתגעגעת לתלמידים ולחברים שלי"
כשהגיעה לקישינב חלה הרעה במצבה הבריאותי, ובוטנקו נפלה למשכב. "המתנדבים הלינו אותנו במלון לכמה ימים, ואנשי הקרן טיפלו בי כאילו הייתי סבתם. הם הזמינו עבורי רופא, סייעו בביגוד, בתרופות, באוכל ובמוצרי היגיינה אישית. ב-15 במרץ עלינו על המטוס לישראל".
"לא נשאר לי אף קרוב באוקראינה", היא מספרת בעצב. "אני מתגעגעת לתלמידים ולחברים שלי, אבל אני מבינה שהחיים החדשים שלי התחילו בארץ. כאן אני מרגישה בטוחה. הבת שלי והנכדה שלי לצידי. זה נס שהצלחתי לצאת מאודסה, לעבור דרך מדינות ולבסוף להגיע לישראל. כאן פגשתי חברים חדשים; רבים מהם גם הם מאוקראינה. כולנו בטוחים שרק נס הציל אותנו. משמעות הדבר היא שלאלוהים יש עוד תוכניות עבורנו, ולכן עלינו להמשיך הלאה".
נוסף על התמיכה הקבועה של הקרן לידידות לטובת הקהילות היהודיות במדינות ברית המועצות לשעבר, העבירה הקרן, עם פרוץ המלחמה באוקראינה, תמיכה נוספת של מעל ל-26 מיליון דולר (91 מיליון שקלים) ששימשו להעלאת אלפי יהודים לישראל, ולעזרה לקהילות שנותרו מאחור. בשנה האחרונה הגיעו לישראל דרך קישינב כ-5,000 עולים חדשים מאוקראינה.
