יונתן רזאל מנצח על התזמורת בחזרה: מי שבירך לחיילי צה"ל במנגינת "ארץ צבי"
(צילום: גיל יוחנן)
ממש לא מזמן, בכ"ג באייר, חגג יונתן רזאל את יום הולדתו ה-50 (לפי התאריך הלועזי יום ההולדת היה 25 במאי). למרות ציון הדרך, הוא מודה שבמובנים רבים הוא עדיין מרגיש קצת ילד. "לא מצאתי את עצמי עדיין", הוא מודה, "לא בתור בדיחה אני אומר את זה. העניין הזה, שאני עדיין לא מרגיש שהגעתי למה שרציתי, גורם לי להרגיש ילד. כאילו אני בגיל התבגרות ממושך".
גם אביתר בנאי, שהפיק את שני האלבומים הראשונים שלך, חגג השנה 50.
"יש בינינו כמה דברים דומים – גם הוא גדל בעולם חילוני, נפגשנו באיזשהו ציר בדרך, התחתנו בערך באותו זמן. הוא סוג של המיילדת של המוזיקה שלי בתור זמר. הוא שמע את הסקיצות הראשונות, ביצע איתי את הדואט הראשון שלי שיצא לעולם, 'ציון'. אנחנו קשורים אנרגטית, נפגשים וגם מתייעצים הרבה".
כשאתה רואה את ישי ריבו פותח הופעה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, אתה חושב לעצמך: "וואלה, יש לי מניות ברנסנס הזה של המוזיקה האמונית"?
"אני חושב שכן. כשהתחלנו, אחי (אהרן רזאל ,ש"מ) ואני, זה לא היה המצב. כשהבאתי את האלבום הראשון שלי לחברת תקליטים, לא רצו להוציא אותו. אמרו לי: 'מה זה הדבר הזה? זו לא מוזיקה חילונית וגם לא מוזיקה דתית, אין לזה קהל'. לדבר הזה, שהוא מצד אחד רוחני ופנימי, ומצד שני מדבר בשפה שכולם מבינים – עוד לא היה ז'אנר. הקהל הלך ונבנה".
בימים אלה הוא מתכונן במרץ למופע "חסידות בקלאס", קונצרט הצדעה למגן דוד אדום (יום א', 11.6, היכל התרבות בתל אביב), שבו הוא יתפקד כמנצח המוזיקלי. זמרים וחזנים (יחלקו איתו את הבמה יצחק מאיר הלפגוט, חיים ישראל ושולם למר) יבצעו במסגרת המופע קלאסיקות מהמוזיקה היהודית והחסידית, בליווי התזמורת הסימפונית ירושלים, תזמורת אנדלוסית ומקהלה גדולה. יותר ממאה איש יהיו על הבמה.
"כמו חייל שקוראים לו למילואים"
החיבור שלו לאנשי מד"א מתקשר לאירוע טראומטי שחוותה משפחת רזאל ב-2010. כשבני המשפחה צפו יחד בזיקוקים לכבוד יום העצמאות, בתו רבקה שהייתה אז בת ארבע החליקה ונפלה מגג הבית. הבת נפצעה קשה, ועם הזמן הצליחה להשתקם באורח פלא. "אני חייב להם את החיים שלי", הוא אומר בנוגע לצוותי ההצלה. "היו שם כמה מלאכים. היה שם כונן ששמע את הצרחות שלנו, בנס הוא הגיע וטיפל ברבקי, והציל לה את החיים. היו שם עוד כמה אנשי הצלה, ואני חייב להם את החיים שלי".
"השבעתי אתכן בנות ירושלים": חזרת תזמורת, מתוך ההכנות למופע "חסידות בקלאס"
(צילום: גיל יוחנן)
אתה חוזר ואומר שהם הצילו גם את החיים שלך, לא רק של בתך.
"ממש ככה".
לאחר החלמת בתו, יצר רזאל לפני כעשור את השיר "קטנתי" – לחן שלו לפסוקים המופיעים בספר בראשית. השיר זכה להצלחה אדירה ואף הוכתר כשיר השנה של אקו"ם. היום רבקה כבר בת 18, ובניגוד לתחזיות השחורות אחרי התאונה, היא מתפקדת באופן רגיל לחלוטין. "היא הייתה אז חודש וחצי בין חיים למוות. מאז היא חוגגת שני ימי הולדת: היום שבו נולדה, והיום שבו היא ניצלה", הוא מספר.
מבחינת רזאל, ההזדמנות להיות מנצח היא חזרה למקורות: "משם באתי. בגיל 16 התחלתי לנצח בתיכון שליד האקדמיה למוזיקה, שבו למדתי. נפגשתי אז עם ליאונרד ברנשטיין המנוח, וזו הייתה בשבילי חוויה חזקה מאוד. הוא נתן לי דחיפה, שאלך על זה. באקדמיה למוזיקה למדתי ניצוח אצל מנדי רודן ז"ל, הוא היה המורה המיתולוגי שלי. אחרי הצבא עבדתי כמנצח בתזמורת הקאמרית הישראלית ובסימפונט רעננה. בהמשך התחלתי לכתוב שירים, הוצאתי אלבום ולמעשה עזבתי את זה. הרגשתי עכשיו כמו חייל שקוראים לו למילואים".
"האמת שהחלום שלי הוא לחזור לעשות מוזיקה כזאת, עם תזמורת. נהניתי מאוד מתהליך הכתיבה", מגלה המוזיקאי, "למוזיקה סימפונית יש מה לומר בפני עצמה, לא רק כמשהו נישתי או כמוזיקה לסרטים". הוא מתרגש במיוחד מההזדמנות לשלב בין סגנונות שונים ובין אנשים מרקע שונה: "יש כאן שילוב של מזרח ומערב, דתי וחילוני, אשכנזי וספרדי, יהודי ולא יהודי. מוזיקה זה מקום שאפשר לעשות בו את הגישור הזה".
אין אומנם נשים שישתתפו במופע כזמרות, אבל יהיה מספר גבוה מאוד של נגניות על הבמה.
"נכון. חלק מהקהל שלנו במופע הזה דתי ומקפיד לא לשמוע שירת נשים, זה עניין של תפיסת עולם, של הלכה. נגניות יש, ואני עובד עם נשים, שומע נשים ומופיע עם נשים. ספציפית במופע הזה הוחלט ככה".
אנחנו פוגשים אותו במהלך אחת החזרות עם נגני התזמורת. בתקופה הזו לא היה לו כמעט זמן לנשום, היות שהוא הופקד גם על העיבודים המוזיקליים במופע. "לא עשיתי שום דבר בסדר גודל כזה, מדובר בחודשים על חודשים של עבודה. עשיתי את זה תוך כדי ניהול בית הספר למוזיקה שהקמתי לציבור הדתי והחרדי עם האקדמיה למוזיקה בירושלים, 'שירת הלוויים', ובמקביל ניהול קריירה ואבהות לשבעה ילדים. זה היה לא אנושי".
"המוזיקה עושה פלאות"
ילדיו לומדים כולם במוסדות חינוך חרדיים. הוא גר עם משפחתו בגבעת זאב. "יש לי שם כולל שהקמתי, שנקרא גם כן 'שירת הלוויים', ואני לומד בו חצי יום", הוא משתף. "זו קבוצה של חבר'ה שיוצאים לעבוד בעבודות שונות אבל מקדישים ארבע-חמש שעות ללימוד תורה בכל יום. עכשיו נאלצתי לעשות הפסקה בלימוד, כי לא עמדתי בעומס".
ב-2017 הוא עמד במרכזו של עליהום ציבורי, לאחר שהדביק במהלך הופעה סרט דביק שחור על עיניו כדי לא לראות את הנשים בקהל רוקדות. לימים הודה שנפגע ונעלב מאוד מהתגובות נגדו בעקבות הפרשה.
מוזיקה יכולה לדעתך לגשר על פערים בחברה הישראלית?
"כן. אני הייתי מהראשונים במוזיקה היהודית שהתחילו לשיר לעולם, נכנסתי לפלייליסט והתחלתי להופיע בכל מקום בארץ. אני באמת מאמין שמוזיקה עושה פלאות. זה התחיל עוד הרבה לפניי, עם אביתר בנאי, אהוד בנאי וזמרים אחרים שהמוזיקה שלהם הייתה אישית ופנימית, עם תהליך של חיפוש".
מה מרגש אותך יותר – כניסה של שיר שלך לפלייליסט של גלגלצ, או הידיעה שמשפחות יהודיות רבות שרות בליל הסדר את הלחן שלך לשיר "והיא שעמדה"?
"זו שאלה קשה. זה קצת כמו לשאול אותי מה אני אוהב יותר, קרואסון שוקולד או סטייק טוב. אני צריך את שניהם בחיים. בפלייליסט אתה נוגע בנקודה פנימית של עם ישראל בארץ, בכל השכבות באוכלוסייה, ומגיע לכל מקום. זה קרה לי עכשיו בשיר במסגרת 'פסקול שלישי' (אלבום של מיזם 'זיכרון בסלון' בשיתוף גלגלצ שיצא לקראת יום השואה, ש"מ), 'פתאום נושם', ששרתי עם קובי אוז. זו הרגשה שיש הדהוד שאין לו אח ורע, אתה מרגיש שאנשים נעים איתך בריקוד. גם כשעם ישראל שר שיר ביחד, ועוד בזמן מרגש כמו ליל הסדר, זו מתנה מיוחדת. בעצם, זה קצת כמו לשאול איזה ילד אני אוהב יותר. אני אוהב את כולם".
