סיפורה של ניצולת השואה, מניה בֶּרגסוֹן, שהלכה לעולמה בשיבה טובה שלושה שבועות לפני יום הולדתה ה-106, קשור באופן הדוק לסיפור היהודי-ישראלי ולתקומה הציונית: החל מאימת השואה באירופה, דרך השכול בעקבות מלחמות ישראל ועד לעשייה חינוכית רבת-שנים וגידול משפחה לתפארת בארץ המובטחת.
"אפילו ביומה האחרון היא הייתה בסדר ודיברה עם אנשים", מספרת בתה, שרי ביינגלס. "בלילה היא נפטרה, ובבוקר למחרת המטפלת מצאה אותה ללא רוח חיים. היא הייתה אישה צנועה, לא רצתה כל מיני דברים כמו מחשב או טלפון חכם. בשנים האחרונות הפריע לה שהיא לא ראתה טוב ולא שמעה טוב".
ביינגלס מתגוררת בקליפורניה, אבל שלושת ילדיה גרים בישראל. מניה, שנפטרה בשיבה טובה, נטמנה אתמול (יום ג') בהר המנוחות בירושלים, כשצאצאיה מלווים אותה למנוחת עולמים. היא הותירה בת, שלושה נכדים ושישה נינים.
מניה ברגסון ז"ל מספרת את סיפורה
מסע בריחה של חודשיים
מניה ברגסון לבית גייפמן נולדה בקייב בשנת 1916, כשמלחמת העולם הראשונה עוד הייתה בעיצומה. שמה הרשמי בתעודת הזהות היה מלכה, אבל כולם הכירו אותה כמניה. היא חייתה עם משפחתה בעיירה רובנוב, בבית יהודי מסורתי, והתחנכה בחינוך עברי, בבית ספר של רשת החינוך "תרבות".
עם סיום לימודי התיכון למדה בסמינר להכשרת מורים בווילנה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה, כבר עבדה כמורה באזור שהיה בשליטת ברית המועצות. בן זוגה גרשון היה גם הוא מורה, ובשלב מסוים מונה למנהל בית ספר. ב-1941 פתחו הגרמנים במתקפה, ומניה החלה במסע בריחה עם בני משפחתה. חודשיים נדדו, עד שהגיעו להרי אורל.
"הרוסים היו מופתעים, והם לא היו יכולים לעצור אותם", סיפרה בריאיון לכתב העת המקוון "זיקה", מבית "יד ושם". "העיר הייתה אחוזת להבות, ובמקום לתקוף, הצבא התחיל לסגת. רצינו להימלט אחרי כל ההפצצות. הגענו לעיירה שבה היה עדיין שקט. התארחנו שם אצל בת דודה של אמא שלי, ואחרי יום-יומיים שוב שמענו יריות של הגרמנים. בעיירה החליטו שהמבוגרים יכולים להישאר במקום והצעירים יעזבו. הרי צעירים יכולים ללכת ברגל. לא הייתה בשלב הזה שום אפשרות לתחבורה.
"אחותי לא רצתה לעזוב את ההורים. לי הייתה טראומה מההפצצות בעיר, רציתי רק לברוח מהרעש הזה. עזבנו עם שאר הצעירים, והתחלנו ללכת ברגל לאורך הכביש ודרך השדות. המטוסים טסו מעלינו. ליד גשר ראיתי חייל הרוג. הלכנו מכפר לכפר, עד שהגענו לעורף. הרוסים סיפקו לפליטים אמצעי תחבורה, השיטו אותנו בנהרות והסיעו אותנו ברכבות, והגענו עד סיביר".
רעב ודיזנטריה
כשהתחיל החורף ולא היו להם בגדים מתאימים, החליטו מניה וגרשון לעזוב. הם נדדו ממקום למקום, בתנאים לא פשוטים של רעב ומחלות. "גם אני אושפזתי פעם, ולא היו שום תרופות, כי הכול הלך לחזית", לדבריה. "נתנו לנו לחם שחור שלא היה אפוי מספיק, ומרק עם כמה אטריות. הייתה לי דיזנטריה מהאוכל הזה, והרופאה אמרה לי: 'אל תאכלי את מה שנותנים לך. זה מה שאני יכולה לעשות בשבילך'. אז לא אכלתי, והחלמתי מהדיזנטריה, אבל הייתי חלשה כל כך".
"אחרי יום-יומיים שוב שמענו יריות של הגרמנים", סיפרה מניה, "בעיירה החליטו שהמבוגרים יכולים להישאר במקום והצעירים יעזבו. הרי צעירים יכולים ללכת ברגל"
גרשון, שידע לשיר היטב, קיבל זימון לאופרטה הרוסית. "הוא הלך לשם, כי שם נתנו לו אוכל", סיפרה. "גרשון היה בקורס קצינים, אבל מאחר שגילו שהוא נולד בעיר שרפץ שבשלטון גרמניה, לא האמינו בו – למרות העובדה שהוא יהודי. אז לא שלחו אותו לחזית, וככה הוא ניצל. שלחו אותו לעבוד במפעל, בית חרושת לייצור כותנה. הוא התחיל בתור פועל, ובהמשך הפך לחבר הנהלה".
ברגסון גילתה כי בן דודה נמצא בעיר בוכרה (כיום באוזבקיסטן), שם עבד כמנהל חשבונות – ועברה להתגורר שם. היא למדה ביולוגיה במוסד אקדמי, ועבדה בספרייה מקומית.
חתונה מאולתרת בסוף המלחמה
בסוף המלחמה כבר ידעה שהוריה נספו. בשל המצב לאורך השנים הקשות התקשו היא ובן זוגה, גרשון, לקיים טקס נישואים. "ב-1941 לא יכולנו להתחתן, כי ההורים של גרשון היו תחת כיבוש גרמני", סיפרה. "אחרי שהמלחמה נגמרה, כשכבר הבנו שאין לנו משפחות, החלטנו להתחתן בחתונה אזרחית – אבל גרשון לא ויתר על הטקס. הוא הלך לשוק ולא מצא שם טבעת, אז קנה שרשרת בשוק השחור, ובנוכחות עדים אמר לי 'הרי את מקודשת'".
ב-1947 עלו בני הזוג לארץ ישראל. ברגסון עבדה במשך שנים כמורה לטבע, עברה הסבה לספרנות, והייתה ספרנית מיתולוגית בספריית מייזר למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. לימים הצטרפה לצוות הספרייה של מכללת דוד ילין, שם המשיכה לעבוד בהתנדבות לאחר פרישתה לגמלאות, גם בעשור התשיעי בחייה.
"אחרי שהמלחמה נגמרה, כשכבר הבנו שאין לנו משפחות, החלטנו להתחתן בחתונה אזרחית – אבל גרשון לא ויתר על הטקס. הוא הלך לשוק ולא מצא שם טבעת, אז קנה שרשרת בשוק השחור, ובנוכחות עדים אמר לי 'הרי את מקודשת'"
בעלה, גרשון ברגסון, היה מחנך וסופר ילדים ונוער, מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך במשך יותר מעשור, ומייסד המדור לספרות ילדים במשרד. הוא הקים את כתב העת "ספרות ילדים ונוער", וערך אותו במשך יותר משלושה עשורים. הוא נפטר בשנת 2009 בגיל 95.
הבן התנדב ללחום בחזית – ולא חזר
ברגסון שכלה את בנה, אביחי, במלחמת יום הכיפורים. הוא קיבל שחרור מוקדם מצה"ל בעקבות פציעה, ולא נקרא להתייצב, אבל כשפרצה המלחמה החליט על דעת עצמו להצטרף לחבריו הלוחמים. הוא השתתף בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני, כמפקד יחידת טנקים. ב-19 באוקטובר 1973, בקרב הפריצה בציר "לכסיקון" בסיני, נפגע בהפגזה ונהרג. בן 21 היה בנופלו, והוא הותיר אחריו שני הורים ואחות.
אביחי נקרא על שם האבות של מניה וגרשון, שנספו בשואה. "ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל לא יכולתי להשלים עם זה עד היום", סיפרה מניה בעבר, בריאיון לגלי צה"ל. "אני חיה איתו, אני לא מתנתקת ממנו. הזיכרונות קשים, אז אני לוקחת כדור כדי לישון, אבל זה לא עוזר הרבה. כל מיני אנשים שקשורים לעבר שלי באים אליי בחלומות. אבל את אביחי לא ראיתי אף פעם בשינה. אני לא רוצה לחיות עוד הרבה. יום-יום אני מחכה לפגישה שלי בעולם אחר עם אבי".
"הזיכרונות קשים, אז אני לוקחת כדור כדי לישון, אבל זה לא עוזר הרבה", סיפרה בריאיון, "כל מיני אנשים שקשורים לעבר שלי באים אליי בחלומות. אבל את אביחי לא ראיתי אף פעם בשינה"
כשנשאלה אם מכביד לחיות שנים רבות כל כך, ענתה: "זה מכביד מאוד, כי אני רגילה להיות פעילה. לקרוא אני כבר לא יכולה, מה שאני אוהבת. תמיד אהבתי לקרוא ספרות יפה... אני נהנית לפגוש אנשים ולספר להם את מה שיש לי לספר".
9 צפייה בגלריה
גרשון ומניה עם שרי ואביחי. "יום-יום אני מחכה לפגישה שלי בעולם אחר עם אבי", סיפרה
(באדיבות המשפחה)
פרס ע"ש אביחי ברגסון למחקר בספרות ילדים ונוער מוענק מדי שנה במכללת דוד ילין, מתרומה של המשפחה. במסגרת הפרס מוענקת מלגה לתלמידים שהגישו עבודות סמינריוניות מצטיינות.
"היא הרגישה שזה נגמר, ונפרדה מאנשים"
מירית מיטראני, חברתה של שרי, נהגה לשמוע סיפורים רבים על האם – ומפגש איתה בביקור מולדת שערכה, הוליד ידידות בין השתיים, למרות פערי הדורות. "היינו בקשר טוב, מניה בכתה בפניי את כל הצרות שלה. לא היה לה נעים להתלונן, אז אצלי היא הייתה משחררת קיטור כשפגעו בה או העליבו אותה. היינו מדברות גם שעה וחצי, כשעוד היה לה כוח לדבר, לפני כמה שנים", היא אומרת. "כבר אין אנשים כמוה, אנשים שעברו שואה, ששכלו בן, שעשו כל כך הרבה להקמת הארץ".
חגיגת יום ההולדת ה-100 למניה ברגסון במכללת דוד ילין
"היא כנראה הרגישה שזה נגמר, אז היא התקשרה לאנשים ונפרדה מהם", מספר ישראל ביינגלס, בעלה של שרי. "כשאתה בן 106 אין לך הרבה חברים, כולם כבר אינם. מהדור הזה היא נשארה היחידה. זה הפריע לה. אבל הרבה חברי משפחה מספרים שהיא התקשרה אליהם ונפרדה מהם.
"היא הייתה צלולה עד היום האחרון, זה פשוט מדהים. היא פשוט הייתה עייפה. היה לה קשה מבחינה פיזית, אבל מבחינה קוגניטיבית המוח עבד. שרי דיברה איתה עד לימים האחרונים. היא זכרה את כל הנכדים והנינים ואת ימי ההולדת. זה היה כמו לדבר עם אישה בת 60. עד ימיה האחרונים היא דאגה שישלמו משכורת למטפלת שלה".
9 צפייה בגלריה
חגיגות יום הולדת 104 לברגסון בביתה לפני כשנתיים. נהגה לחגוג רשמית אחת לארבע שנים
(באדיבות המשפחה)
ד"ר רננה גרין-שוקרון, מנהלת המרכז לספרות ילדים בספריית המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, הכירה את מניה ברגסון מקרוב. "כשהם הגיעו לירושלים ב-1960, היא ובעלה, אחרי שנים שבהן הם עבדו כאנשי חינוך בדרום, גרשון היה מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך. היא אמנם התחילה כמורה לטבע באשקלון, אבל בעצם הייתה קרוב ל-40 שנה ספרנית. ככזו היא הייתה מאירת פנים, אחת שמתעניינת בכל סטודנט וסטודנט, מקשיבה לכל צורך של כל אחד – ולא שוקטת עד שהוא מקבל אותו. היא הייתה אישה אוהבת ספר ורחבת אופקים, שמתמצאת בתחומים ובנושאים רבים", לדבריה.
גם היא מציינת שמניה "הייתה צלולה ועם זיכרון פנומנלי עד הרגע האחרון". היות שהיא נולדה בתאריך הייחודי 29 בפברואר, נהגה מניה באופן אישי לחגוג ימי הולדת רק אחת לארבע שנים – וכשהייתה בת 100 חגגו לה במכללה "יום הולדת 25". כך היא נפרדה מהעולם, נושאת איתה את כאב המלחמות, אבל שומרת על זכותה לחייך.
