הדיון הציבור הער המעסיק קהילות רבות סביב שאלת אופיין של חגיגות שמחת תורה השנה הוא כמובן חיוני ונדרש. אפשר לבחור בכל אחת מהעמדות השונות והמגוונות המבקשות להתמודד עם הדיסוננס הכואב בין שמחת החג המסורתית ליום השנה לטבח הנורא, שבוחרות במודע לא להתעלם חלילה מיום השנה לאסון הכבד שפקד אותנו בעיצומו של החג.
האפשרויות השונות שעלו משקפות את החובה המוסרית להפעיל את ערך היסוד היהודי של סולידריות וערבות הדדית גם בהקשר של מעגל השנה היהודי וחגי ישראל, את ההכרה בצורך להרכין ראש ולהציע שינויים והתאמות למנהגי החג שעברו מדור לדור לנוכח האירוע המטלטל שעברנו, ולא לשכוח את החטופים הנמקים במנהרות חמאס ואת אלה שעדיין לא הובאו לקבר ישראל, את הקורבנות הרבים, את חללי צה"ל שמסרו את נפשם ואת המשפחות השכולות, את המפונים שעקורים מביתם ואת הפצועים בגוף ובנפש הזקוקים לשיקום, מזור והחלמה.
אולם לא רק שמחת תורה עומד למבחן מאתגר. יש גם מועד יהודי אחר השנה שעלינו להרהר בו ולהתחבט באופיו: הושענא רבה. היום השביעי והאחרון של חג הסוכות, היום שמקדים את שמחת תורה. מסורת בידינו לחבוט אגד של חמש ערבות לזכר מצוות ערבה בבית המקדש. איך ייראה היום הזה השנה? האם לא ראוי שנקיים דיון גם על דמותו?
2 צפייה בגלריה
חובטים ערבות בהושענא רבה. ניזכר בכל אלה שחבטנו בהם לשווא בלשון קשה, מעליבה ופוגענית
(צילום: David Cohen 156 / Shutterstock.com)
איפה היינו ומה היינו בהושענא רבה בשנה שעברה, יום לפני שפקדה אותנו האימה המזעזעת ועמדנו מול התופת המחרידה ששינתה את חיינו? במי ואיך חבטנו בדיוק בהושענא רבה בשנה שעברה? חבטנו זה בזה. איש ברעהו. איש באחיו. התפלגנו לשבטים במקום להתחבר כעם. במקום לנהל מחלוקות בכבוד, העמקנו את השנאה והשסעים. במקום להקשיב באמת, בחרנו להתנצח ולהכריע. חבטנו בחוסר סובלנות, חבטנו בפטרונות. כל מי שלא חשב כמונו – לא הפך לבר פלוגתא, אלא לאויב, לבוגד.
בחרנו להצית אש שכילתה את שדה הפלא הניסי שנקרא מדינת ישראל. המדינה של כולנו. בחרנו לפורר את החברה שלנו באמצעות מתן כוח וכלים דווקא לקיצוניים משני הקצוות, ששנאתם אומנותם וחבטות בוטות ועזות הן לחם חוקם, במקום לשאת על כפיים ולהאדיר את כוחות האמצע המתונים המייצגים את נקודות ההסכמה הרחבות בחברה הישראלית. הבארות שלנו, שידעו לפכות מים זכים למרות כל הגוונים וחילוקי הדעות, הורעלו במים עכורים.
הושענא רבה הוא יום השנה לכל הרע והמאוס הזה שפקד אותנו. אולי נציע לחגוג את הושענא רבה השנה כתיקון ואיחוי לשבר של הושענא רבה בשנה שעברה? אולי רגע לפני שאנו חובטים את הערבות שבידינו נישא עינינו לאגד הערבות שבו אנו אוחזים, נזכור ונזכיר כי עיקר הכוח והעוצמה שלנו טמונים באחדות שלנו? שהערבות אינן זהות בהכרח בגודלן ובצבען, אבל כשהן אגודות יחד הן מקור החוסן שלנו?
2 צפייה בגלריה
חול המועד סוכות בכותל המערבי, ארכיון. אולי השנה נישא תפילה לאחדות העם
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אולי נישא תפילה נוספת רגע לפני חיבוט הערבות, לאחדות העם, לשלומם של החיילות והחיילים שלנו שנלחמים בעוז ובגבורה זה לצד זה, כתף אל כתף, למרות כל הבדלי ההשקפות וההשתייכות למחנות פוליטיים מנוגדים. ובעיקר – כשנחבוט בערבות ניזכר בכל אלה שחבטנו בהם לשווא בלשון קשה, מעליבה ופוגענית, בכל אלה שפסלנו על הסף את עמדותיהם בזלזול, בהתנשאות וביוהרה, ונבטיח לעצמנו להשתדל פחות לחבוט ולהתנצח – ויותר להקשיב, להחליף דעות, להבין, לכבד ולסלוח.
איני יודע על מה חשבו ומה עלה בדמיונם של הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת ואלכס לובנוב ברגעיהם האחרונים במנהרה האפלה והמזוויעה ברצועת עזה. אני מבקש להאמין בכל ליבי שהם עוד קיוו ודמיינו איך הם יחזרו הביתה לחיק משפחותיהם לקראת החגים. לזכרם, לזכר כלל הנרצחים והנופלים ועבור העתיד של כולנו, שווה להתאמץ ולחגוג אחרת. להתפייס ביחד. להמשיך ביחד.
