חצי מיליון צפיות גרף השיר "רציתי לגדול" בשבוע הראשון לחייו ברשת – וזוהי רק ההתחלה. אבל אל תחפשו את הכוכב הטרי שעלה למגרש ושואף להגיע לפסגה. מדובר בזמר ותיק שבגיל 29 עושה קאמבק, ובענק. כשחגג את יום הולדתו ה־20, שינוי הקידומת אילץ את מידד טסה להיפרד מתואר ילד הפלא החרדי, שבו החזיק במשך עשור תמים. איזה לב יהודי לא רטט ודמע תוך כדי צפייה בקליפ השחור־לבן של "על נהרות בבל" שבו ילד מתבגר, עם כיפה שחורה ומבט יוקד בעיניים, מלטף את אבני הכותל המערבי ונשבע "אם אשכחך ירושלים"?
עכשיו, כשהוא נשוי ואב לשניים, ומוקף בסוללה של אנשי מקצוע מהשורה הראשונה שדואגים לשחרר אותו מטרדות היומיום כדי שיוכל להתפנות לשתי אהבותיו – שירה ויצירה – טסה מחמם מנועים ומתחיל מחדש. השיר הזה, סנונית ראשונה מתוך 50 שירים שקבר במגירה, מסמל את המהפך שהתחולל בחייו. בפעם הראשונה (יש שיגידו "סוף־סוף" ויש שיתחלחלו "השם ישמור") הוא יוצא מגבולות המגזר. "רק מבחינה מקצועית", הוא ממהר להדגיש. "מוזיקה היא שפה נקייה וטהורה שאין בה שמאל וימין ואין בה חרדים ודתיים וכאלה שעדיין לא שומרים תורה ומצוות. אני לא אוהב את המונח 'חילונים'. כולנו בני אדם".
אתה שר "שוב חוזר לבמה, עם האמת שלי אני אגיע". זה לא שיר אהבה.
"למה לא? בעולמו של הקדוש ברוך הוא יש הרבה סוגים של אהבות ויש הרבה דרכים להביע אהבה", הוא משיב בהבעה רצינית ומיד פורץ בצחוק. "הבנתי אותך. בשירי האהבה שלי אין 'למה עזבת אותי' ו'תחזרי עוד היום'. אייל גולן לא צריך לדאוג למעמדו".
"על הבמה פרחתי, בחיים השוטפים סבלתי"
הכיפה שלראשו עדיין שחורה, מתמזגת בשיער, והעובדה שהשורות הראשונות בכל הופעה שלו מיועדות לקהל מופרד לא מונעת מהנשים ליהנות גם ממראה עיניים. יש לו לוק של דוגמן, אבל טסה, שמדי יום מקדיש את שעות הבוקר ללימודים בכולל, שר לכולם. לכל בעל לב, לכל מי שרוצה להתרגש. לא רק פסוקי קודש מהמקורות ומההפטרה. את "רציתי לגדול" הוא כתב והלחין עם עידו נמר, המנהל האמנותי שלו, גיא ויהל חתומים על העיבוד וההפקה המוזיקלית ודניאל פרץ ביים קליפ מושקע שבו משולבים זיכרונות מהעבר. תמונות וסרטונים של ילד הפלא, בחולצה מעומלנת ועניבת פרפר, שהקליט תשעה אלבומים, הופיע במקומות הכי גדולים (חוץ מקיסריה) ולא העז לגלות לאף אדם עד כמה הוא לא מלקק דבש.
"לא הייתי רוצה להישמע מסכן", הוא מבהיר, "אבל זאת האמת, לא נהניתי ממה שעשיתי. הייתה לי בעיה. על הבמה פרחתי וזרחתי".
"רציתי להיות ילד רגיל, כמו כולם. רציתי ללמוד בצורה מסודרת, רציתי שיהיו לי חברים, אולי לשחק איתם כדורגל, אולי ללכת איתם לים. את כל זה לא היה לי. במקום לישון בבית שלי, במיטה שלי, התגלגלתי בכל הארץ בין הבתים של אחיי ואחיותיי. לילה כאן ולילה שם"
זו בעיה?
"במקרה שלי זו הייתה בעיה מפני שבילדות ובנעורים היה בי דחף אדיר לשיר ולשיר ונתתי את עצמי עד הסוף. עוד בר מצווה, עוד חתונה, לשמח חתן וכלה זו מצווה גדולה, ככה נסחפתי. שש הופעות בשבוע, בתקופות חזקות כמו חנוכה וסוכות אפילו ארבע הופעות ביום. לא שמתי את הרגל על הברקס. לא ידעתי לעצור".
רצית לעצור?
"מאוד. רציתי להיות ילד רגיל, כמו כולם. רציתי ללמוד בצורה מסודרת, רציתי שיהיו לי חברים, אולי לשחק איתם כדורגל, אולי ללכת איתם לים. את כל זה לא היה לי. במקום לישון בבית שלי, במיטה שלי, התגלגלתי בכל הארץ בין הבתים של אחיי ואחיותיי. לילה כאן ולילה שם, תלוי באיפה הופעתי אתמול ובאיפה אופיע מחר. רגעי האושר שלי היו רק על הבמה ובחיים השוטפים, לפני ואחרי ההופעה, סבלתי. עם הזמן גם התעייפתי. די, כמה אפשר? בלילה הופעתי בחתונה חרדית שבה הזמר חייב לתת שלוש שעות של מוזיקה לריקודים עד שהגרון נגמר – ובבוקר העירו אותי מוקדם, לאולפן. הקלטתי בימי שישי עד כניסת השבת וגם במוצאי שבת, העיקר שהאלבום הבא יהיה מוכן בזמן. לא פעם הרגשתי שאני בסך הכול מיקרופון אנושי שמועבר ממקום למקום, או רובוט שמבצע הוראות בלי רגשות. ניצלו אותי במלוא מובן המילה".
מי ניצל אותך?
"לא משנה, היה, נגמר, אין לי עניין להתחשבן עם העבר. היום, השבח לאל, אני מאושר".
גדר הפרדה בבית הספר
מידד, שנולד אחרי אחיו הנושא את השם אלדד, הוא הצאצא ה־12 במשפחת טסה מזכרון יעקב. "כולם שואלים אם דודו טסה קשור אלינו", הוא מקדים, "ואין לי מושג. הבנתי שדודו עיראקי, אני תימני משני הצדדים, אבל אולי יש איזשהו חיבור בשורשים של המשפחה העתיקה". אביו, רחמים, הוא משגיח כשרות שמשמיע את קולו בזמירות סביב שולחן השבת, ואימו ורדינה ("במקור קראו לה ורדה, אבל היא רצתה להוסיף לשמה את האות יו"ד וככה יצא ורדינה") היא מוזיקאית חובבת שעבדה כגננת. "ההורים הביאו שלוש בנות ותשעה בנים, אני האחרון חביב".
איך זה לגדול עם עוד 11 אחיות ואחים?
"למה את לא שואלת איך זה לגדל 12 ילדים בבית שבו גם פועל גנון לשלושים ילדים?" הוא מתלוצץ. "זו הייתה חוויה גדולה. בית של שלוש קומות, מלא חדרים ואף פעם לא משעמם. קמים ביחד, רבים ביחד, אוכלים ביחד, דווקא לא ג'חנון וקובנה, אמא בישלה לנו אוכל רגיל. משפחה גדולה זה גם כיף וגם בלגן. אני, בתור בן הזקונים, קיבלתי יחס מיוחד. פינקו אותי, אולי אפילו יותר מדי. לא היה משהו שביקשתי ולא קיבלתי. מה שבטוח זה שבבית, תמיד היה לי קהל".
בסרטונים שלו, מגיל שנתיים־שלוש, הוא עומד במטבח ושר. "אני לא זוכר באיזה גיל התחלתי לשיר, אולי מהרגע שבקעתי מרחם אימי. אמא טוענת שמגיל אפס היא זיהתה בי משהו מיוחד. היא אמרה: 'ידעתי שיש בך משהו שמיועד לכלל'. בכל אירוע משפחתי, ובמשפחה ברוכת נפשות כמו שלנו יש המון אירועים, דחפו אותי לשיר", הוא נזכר. "כולם מחאו כפיים וצעקו 'מי־דד, מי־דד'. בהתחלה עשיתי את זה בשמחה כי אהבתי לשיר וגם כי נהניתי להיות במרכז. בגיל חמש־שש התחלתי להתבייש. למה דווקא אני חייב לשיר? שישירו אחרים. זה לא עזר. רק אותי דחפו לבמה. ידעו שאם אני אעלה אף אורח לא יילך".
ולא התנגדת.
"לא, מפני שעל הבמה קרה לי נס. נפתחתי. הרגשתי שאני ממגנט את הקהל. פעם, בגיל שמונה, מישהו אמר לי 'אם תעלה לשיר תקבל 20 שקל' ונעלבתי".
מפני שרצית תשלום גבוה יותר?
"לא, מפני שלא הבנתי מה פתאום מישהו מציע לי כסף תמורת זה שאני שר ומשמח את הקהל. די מהר השם שלי התפרסם והתחלתי לקבל הזמנות מחוץ לשכונת חזון איש שבה הוריי גרים עד היום. אם מצאתי טרמפ למקום המסיבה, הגעתי ושרתי. אם לא היה לי טרמפ, נשארתי בבית ועשיתי שיעורים. למדתי בחורב, בפרדס חנה, בית ספר של חב"ד. בחצר הייתה גדר הפרדה. זה החצי של הבנים והבנות – שם".
החיים השתנו לגמרי
בגיל 12 הוא השיק אלבום בכורה, "מול שלהבת", שלא הפך את המדינה. "אני לא זוכר את הפרטים המדויקים", הוא מתנצל. "הופעתי באיזו תוכנית של כישרונות צעירים, ואחד המפיקים בא לאמא שלי ואמר לה: 'הילד שלך כוכב מלידה, הוא חייב להקליט'. אמא שילמה על האלבום הזה מכיסה. 60 או 70 אלף שקל. אולי היא לא שמעה שהקול שלי עדיין בוסרי ושאני בכלל לא מגובש. שרתי את מה שהביאו לי לאולפן, שירים חדשים לצד קאברים. 'הלוואי' של בועז שרעבי, למשל. לא הכרתי אותו לפני שהתחלתי להקליט אותו ודווקא הוא תפס הכי חזק".
את הפריצה הוא עשה שנה לאחר מכן, כשחגג בר מצווה, עם האלבום "על נהרות בבל" שפתח לו את הדלת להופעות בקהילות יהודיות ברחבי העולם. טסה הביא בשורה. מגבעת שחורה, קול פעמונים ושילוב שכמוהו טרם נשמע עד אז – פופ יהודי־מזרחי. מאחוריו עמד מפיק שידע לשווק את תפוח האדמה הלוהט שנפל לידיו.
"שמחתי שהשירים שלי מצליחים, שמחתי שאני כבר יכול לעלות לבמה עם חומר מקורי, אבל מגיל 13 החיים שלי השתנו לגמרי", הוא מספר. "עד אז השירה הייתה בגדר תחביב. בבוקר לימודים ובערב הופעה. בעקבות 'על נהרות בבל', התחלתי להופיע כל ערב, גם כשהייתי חולה ועייף. אמרו לי 'קח משהו נגד הצטננות ותעלה לבמה'. מיום ליום הרגשתי שהתחביב שלי הופך לעבודה. היו כמה פעמים שעליתי לבמה רק באילוצים".
איזה סוג של אילוצים?
"לא משנה. היה. נגמר. אני אפילו לא יודע כמה עותקים נמכרו מ'על נהרות בבל'. המון".
את הפריצה הוא עשה כשחגג בר מצווה, עם האלבום "על נהרות בבל" שפתח לו את הדלת להופעות בקהילות יהודיות ברחבי העולם. טסה הביא בשורה. מגבעת שחורה, קול פעמונים ושילוב שכמוהו טרם נשמע עד אז – פופ יהודי־מזרחי
לצידו יושב עכשיו יונתן בן סימון (27), שמכהן בשנה האחרונה כאמרגנו החדש. "בפעם הראשונה שמידד צילצל אליי כמעט התעלפתי", הוא מספר. "באותה תקופה עבדתי בתחום הרכב, הוא צילצל אלי בעניין מכונית ושאלתי אותו 'אתה מידד טסה הזמר? גדלתי עליך, הייתי המעריץ הכי שרוף שלך, לאן נעלמת?' עברו שנתיים עד שנוצר בינינו קשר מקצועי. מידד העביר אותי בדרך ייסורים עד שהוכחתי לו שאני ראוי לאמון שלו. בשנתיים האלה, בכל פעם שהוא אמר לי 'נדבר' ולא קבע פגישה, לא ידעתי שהוא מהסס לגביי בגלל כל המרורים שהוא אכל בעבר".
אילו מרורים?
"מומחי דיגיטל אמרו לי שאם השיר 'על נהרות בבל' היה יוצא עכשיו, הוא היה שווה 60 מיליון צפיות. עכשיו תשאלי איפה כל הכסף שהוא עשה".
איפה הכסף?
"גם אני שאלתי את עצמי", טסה משיב. "אני יודע שגם אמא שאלה. אני זוכר שמדי פעם היא הייתה באה למפיקים ומדברת איתם על שקיפות מלאה. בשבילי זה היה אז מונח חדש. הכסף הגדול לא הגיע לידיים שלי. לפני שמונה חודשים קיבלנו את המפתח לדירה בפתח תקווה ואני משלם משכנתה כמו כולם".
לא חשבת שאתה אמור להרוויח ממכירות התקליטים ומההופעות שהפכו מתחביב לעבודה?
"איך יכולתי לחשוב על זה? הייתי ילד. חודש לפני ש'על נהרות בבל' יצא, סיימתי את היסודי ועברתי לישיבת אור החיים של הרב אלבז בירושלים. האמת? לא רציתי לעזוב את הבית, הייתי קשור מאוד למשפחה, אבל מישהו אמר להוריי 'הילד חייב מסגרת, ילד פלא זה משהו זמני' והם רשמו אותי לשם. כשאמרתי להם שאני רוצה לשיר, אבא אמר לי: 'אתה תמשיך לשיר רק אם תלמד בישיבה'. חודש אחרי תחילת הלימודים האלבום התפוצץ ברמות על ונכנסתי למרתון של הופעות בלי סוף. כאילו אין מחר. כיוון שגרתי בישיבה, ירושלים הפכה למקום שממנו לקחו אותי להופעות בכל הארץ. אני באמת לא רוצה להתמסכן, ברוך השם, שרדתי את זה כדי לגדול ולהתחיל מחדש, אבל היו מצבים לא נעימים. בהגדרה עדינה".
כמו מה למשל?
"דברים בסיסיים. הילד מתרוצץ מבמה אחת לשנייה ואף אחד לא שואל אולי הוא עייף, אולי הוא רעב, אולי הוא רוצה לדבר עם מישהו כדי להרגיש שהוא לא לגמרי לבד. הייתי נותן שעה וחצי באירוע, נכנס לוואן של ההגברה, נוסע שעתיים לאירוע הבא, על בטן ריקה, וחוזר לישיבה בשלוש לפנות בוקר. וברור שלמחרת לא הייתי מסוגל לקום מוקדם ללימודים. במקרים אחרים, ולא מעטים, הייתי נשאר לישון באולם שבו נתתי את ההופעה האחרונה ולפנות בוקר עליתי על אוטובוס לירושלים. פעם ישנתי אצל אח באלעד ופעם אצל אח בבני ברק. קראתי לזה 'גלות'. לא הייתה לי פינה משלי והרגשתי תלוש ובודד נורא. הרגשתי שאף אחד לא רואה אותי. לאף אחד לא היה אכפת אם יש או אין לי שמיכה".
"זה מה שהייתי. בובה. הרגשתי שהחיים שלי מתפספסים, שאני כבר לא נהנה, שאני ממש סובל, אבל אפילו לא עלה בדעתי לעצור את זה. הייתי עסוק בלרצות את כולם. את האמרגן, את המפיק ובעיקר את הקהל"
בקליפ החדש אתה מצולם בתוך כלוב, בתור בובה שמישהו מעליה מושך בחוטיה.
"זה מה שהייתי. בובה. הרגשתי שהחיים שלי מתפספסים, שאני כבר לא נהנה, שאני ממש סובל, אבל אפילו לא עלה בדעתי לעצור את זה. הייתי עסוק בלרצות את כולם. את האמרגן, את המפיק ובעיקר את הקהל. על הרצונות הפרטיים שלי כבר לא הייתה לי שום שליטה. זה מחיר ההצלחה. פעם, בישיבה, רצתי במדרגות ונקעתי את הרגל. כאבי תופת, שמו לי גבס, הייתי בטוח שאקבל כמה ימי חופש, אבל לא. אני זוכר שעליתי לבמה עם הגבס, לא יכולתי לרקוד, בקושי התנדנדתי עם הקצב, והקהל הסתכל עליי כמו על משוגע. 'ילד, מה אתה עושה על הבמה? למה אתה לא במיטה?' בימים הקשים הרגשתי שאני שר ומקליט בלי נשמה. וזה באמת ביאס אותי. אם הנשמה שלי כבר לא יוצאת בכל צליל, אז בשביל מה אני שר?"
"לא מתאים להתבכיין"
כשהמפיק החליט לשנות כיוון ולהקליט מוזיקה חסידית – טסה זרם. האלבום הזה הצליח פחות מקודמיו. התיקון בא ב"בן של מלך" שבזכותו טסה קיבל, לראשונה, אלבום זהב. "בישיבה פנה אליי מקובל אחד שאמר לי 'מידד, אני רואה עליך שאתה לא אוהב את מה שאתה עושה, שאתה נשלט', ולמרות שהוא היה צדיק גדול הכרחתי את עצמי להתעלם מעצותיו".
הוא הציע לך לפרוש?
"לא, הוא ידע שבלי מוזיקה אין לי חיים, אבל הוא הציע לי לקחת פסק זמן. חצי שנה למנוחה, למחשבה. גם הרב אלבז דיבר איתי. הוא אמר לי: 'אם אתה לא רוצה אתה לא חייב', אבל התרגלתי לחיים האלה. מוקדם בבוקר התחלתי לספור כמה שעות נשארו לי עד לתחילת ההופעה".
היום, במבט לאחור, אתה מגדיר את המוזיקה כפיתוי שלא יכולת לעמוד בפניו?
"ברור. ויותר מזה. עם הזמן גם המוזיקה הפכה עבורי לסוג של כלוב. לא יכולתי לחיות עם הופעות ולא יכולתי לחיות בלי הופעות. זה היה מעגל ללא מוצא. במקום צבא עשיתי שירות אזרחי. כל יום לקחו אותי להופעות בבתי חולים, לשמח ילדים. אין סיפוק גדול יותר ממראה של ילד שמחייך אליך מתוך הצינורות והמכשירים. אפשר לחתוך את זה? אפשר להתנתק מזה?"
למה לא ביקשת מהוריך שישחררו אותך מהחוזה?
"ביקשתי, אבל גם הם כבר איבדו את השליטה על העניינים. והנה אני כבר בן 20. ביום ההולדת העגול הזה מותר לי לחגוג? לקבל ערב חופשי? לא, תמשיך. אז המשכתי".
גם המשכת לשתוק.
"נכון, כי כבר לא הייתי ילד, ובגיל 20 זה לא מתאים להתבכיין להורים ולבקש מהם שיוציאו אותך מהמקום הגבוה שאליו הגעת. זה לא לעניין. המשכתי ללמוד בכולל, בלילות המשכתי לנדוד בין האחים שלי, ובגיל 23 אחד מהם סיפר לי על הבייביסיטר הנהדרת של ילדיו. כך הכרתי את אליה בת ציון, חצי פרסייה וחצי תימנייה, מורה במקצועה. אחרי כמה פגישות החלטנו להתארס והדרך לחתונה הייתה מאוד קצרה".
אשתך קשורה להחלטה שלך לצאת לדרך עצמאית?
"אשתי היא נשמה גבוהה. היא לא ידעה מה זה אורח חיים של זמר. היא ידעה שאני שומר נגיעה, שאני מתרחק מהמעריצות, והיא נתנה לי להגיע למסקנה הזאת לבד. הפרידה מהאנשים שמשכו בחוטים שלי הייתה ברוח טובה. שלחתי את אחד מקרובי המשפחה שלי לסגור את העניינים. הוא לא עורך דין, אלא מסגר. אני קורא לו איש הברזל. הם דיברו ביניהם ונפרדנו ברוח טובה. חשבתי שאחרי ניסיון של כל כך הרבה שנים אדע לשווק את עצמי. קבעתי הופעות, תיאמתי נגנים והסעות, ומהר מאוד גיליתי שאני לא חזק בזה. התמלאתי בריקנות. הדרך היחידה למלא את הריקנות הזאת הייתה ביצירה. התחלתי לכתוב ולהלחין".
למדת מוזיקה?
"לא. פעם, ביסודי, מישהו הראה לי ארבעה אקורדים על פסנתר וזה כל מה שהיה לי. כתבתי עשרות שירים כי הרגשתי שאני חייב להתמלא. חשבתי שהשירים האלה אף פעם לא יגיעו לאולפן מפני שאני זמר חרדי, כיפה שחורה וציצית".
פחדת שלא יקבלו אותך עם שירים שלא נוגעים בקודש?
טסה מהסס. פתאום, אחרי יותר משעה של ריאיון, הוא נזכר לספר לי שאף פעם לא הבין זמרים שמדברים. "בגישה שלי, זמר לא צריך לדבר ולהתראיין, את מה שיש לו להגיד הוא אומר בשירים". הוא די נבוך כשאני לא מוותרת ושוב שואלת אם הוא פחד. "רציתי ללכת עם האמת שלי עד הסוף", הוא עונה לבסוף, "אבל לא היה לי אומץ".
שר לכולם
בן סימון, אמרגנו, מבקש להזכיר שגם בתור ילד הפלא החרדי היו לטסה חיים קשים. "כשיצא 'על נהרות בבל' היו רבנים שקראו להחרים את מידד", הוא טוען. "למה? מפני שהוא שר בעברית. ברחובות ירושלים תלו פשקווילים שאוסרים לשמוע את מידד מפני שהוא כבר לא שר פסוקים. בחיידר בפתח תקווה שבו למדתי הוא היה מחוץ לתחום. רק אחרי שנתיים של שיחות מקריות, פעם בחצי שנה או פעם באף פעם לא, מידד הזמין אותי אליו לשמוע את השירים שכתב, ואמרתי 'וואו'. זו מוזיקה ישראלית קלאסית חוצת מגזרים. מוזיקה שמדברת לכולם. גם אחרי שאמרתי לו שאשמח לייצג את מי שהיה האליל שלי בילדותי, מידד לא מיהר להסכים. מי שנכווה במים חמים נזהר לא רק במים פושרים, אפילו ממים קרים הוא שומר מרחק".
לפני שנה ("וחודש!" טסה מדייק) נחתם ביניהם חוזה שמבוסס על שקיפות מלאה ועבודה עם מיטב אנשי המקצוע, ללא קשר לכיפה שיש או אין לראשיהם. "כמו גיא ויהל, שהביאו ל'רציתי לגדול' את האיכות שלהם", מספר האמרגן. "בניתי סביב מידד מערכת משומנת שכוללת מנהל אמנותי ומנהל מוזיקלי ויועץ פיננסי ועוד ועוד".
מה ההבדל בין מנהל מוזיקלי לבין מנהל אמנותי?
"עידו נמר, המנהל האמנותי שלי, מרגיש אותי", אומר טסה. "את 'רציתי לגדול' הוא שמע בתור מנגינה עם מילים בג'יבריש, רובן באנגלית. בשפה הזאת יותר קל לי להלחין. על המקום הוא אמר לי 'אני רוצה שתיקח את המנגינה הזאת ותלביש עליה משהו ממך, משהו שמתאר אותך, שיוצא מהלב שלך'. ככה יצא 'שוב חוזר לאותה במה'. עכשיו הוא מסדר את כל חמישים השירים שהיו במגירה. משפץ, מלטש, רק שלא יחשבו שהוא יהלומן".
הקהל שמלווה אותך מתחילת הדרך, מאז שהיית ילד פלא, יקבל אותך בגרסה המשודרגת?
"אני משתדל להתרכז במוזיקה ולקוות לטוב. 'רציתי לגדול' הוא הסנונית הראשונה מתוך אי־פי שייצא בקרוב. בהופעות שלי יש מקום לכל גווני הקהל. השורות הראשונות תמיד שמורות לאלה שרוצים הפרדה. נשים כאן וגברים שם. בלי גדר. השורות שמאחוריהן מיועדות לקהל משפחתי וגם לזוגות. אני מאמין שגם הקהל שלי התבגר. מי שיקשיב לי ישמע שאני לא חוטא ולא מחטיא, חלילה. אני פשוט שר לכולם".
המודל שלך הוא חנן בן ארי?
"סליחה", הוא ממלמל במבוכה, "יש הרבה זמרים טובים, גם שומרי תורה ומצוות וגם כאלה שלא, אבל אני כמעט ולא שומע רדיו. בחודשים האחרונים התנתקתי לגמרי מהחדשות. הגעתי למסקנה שזה פשוט לא עושה לי טוב".
איך אפשר להתנתק? המדינה במשבר. אתה בעד הרפורמה?
"אני בעד ואהבת לרעך כמוך. אין יותר מזה".
איתי, בנך הבכור, בן שלוש. הוא יהיה זמר?
"הוא כבר זמר", טסה מתמוגג, "ואם הוא ירצה לקבל חינוך מוזיקלי הוא יקבל, אבל אעשה כל מה שאני יכול כדי שזה לא יהיה המקצוע שלו".
