הנין של הרב עובדיה יוסף, הרב יאיר פארן, נגד חוק החמץ
(צילום: ירון ברנר)
הרב יאיר פארן, נינו של הרב עובדיה יוסף, קורא לשמור על הסטטוס-קוו הקיים בנושא החמץ וטוען כי החוק שמאפשר להגביל הכנסת מזון שאינו כשר לפסח לבתי החולים במהלך החג הוא "חוק בעייתי מאוד, כיוון שהוא חודר בעצם לרשות הפרט. החוק לא מחייב מנהלי בתי חולים למנוע הכנסת חמץ אלא מאפשר להם, הוא בעצם נותן את הסמכות".
בריאיון לאולפן ynet, הוסיף חבר פורום הנהגה של תנועת התעוררות בירושלים, כי "בשבוע שעבר שלחנו מכתב שקורא למנהלי בתי החולים שלא להשתמש בסמכות שהחוק נתן להם. החוק מקנה להם איזושהי סמכות לחדור בעצם למרחב הפרטי של אנשים, לעשות איזושהי כפייה דתית כלפי אנשים, למנוע מאנשים להכניס חמץ לבתי החולים, ואנחנו קוראים להם פשוט לא להשתמש בסמכות הזאת – לאפשר לכל אחד לחיות את חייו לפי אמונותיו ולפי אורחותיו, ולא למנוע מאנשים את האפשרות הזאת".
העובדה שאתה חלק מהתנועה הזאת כבר מעניינת בפני עצמה. ההקשר המשפחתי שלך מעניין מצד אחר. אנשים יגידו: הנה המשתכנז שלא מוכן לצעוד עם המזרחיות שלו עד הסוף. ואני אומר הפוך: זה המזרחי האמיתי, המכיל, הטוב, הפתוח, זה שיודע לקבל גם את האחר. נכון או לא?
"תסלח לי, השיח העדתי הזה – אני נרתע ממנו מאוד. אני אמנם הנין של הרב עובדיה יוסף מצד אחד, אבל מהצד השני שלי אני אשכנזי, והזהות שלי היא מורכבת".
1 צפייה בגלריה
יוזם החוק משה גפני ומודעה בבית החולים. תגובת נגד של ציבור חילוני
(צילום: יואב דודקביץ')
אתה מתאים לסטריאוטיפ החדש?
"אז הזהות שלי מורכבת משני הדברים, אני לא צריך להיות מזרחי בשביל להיות מתון או להיות אשכנזי בשביל להיות מקפיד, זה לא קשור בכלל לדברים האלה. אין שום הלכה, אין שום סעיף ב'שולחן ערוך', שמבקש ממני כאדם שומר תורה ומצוות למנוע ממישהו אחר לאכול חמץ בפסח. אני יכול לשמור על הלכות חמץ בפסח בצורה מצוינת, לפי כל הדקדוקים, לפי כל ההלכות, גם אם לא יהיה את החוק הזה במדינת ישראל. הצביון היהודי במדינת ישראל הוא משהו מורכב מאוד שצריך לתת עליו את הדעת, זה לא עניין של איזשהו סעיף אחד או חצי סעיף בחוק של זכויות החולה. זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת בצורה רחבה. אמנת גביזון-מדן, אמנה מפורסמת שנכתבה כבר לפני שנים רבות, היא הבסיס של הצעת תנועת התעוררות לכינון המרחב המשותף של החיים הציבוריים שלנו כאן בכל הסוגיות שקשורות לדת ומדינה, אבל זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת בצורה רחבה. מה שקשור לחיים של הפרט, מה שקשור לאמונות של הפרט ולדרך שבה הפרט בוחר לחיות את חייו, זה משהו שצריך להישאר ברשותו של הפרט.
"יש פה איזשהו עיוות מוסרי, שאני בתור אדם דתי אכפה את אמונתי, אכפה את אורחות חיי, על מישהו שאלה לא אמונותיו, אם הוא יהודי שבחר שלא לקיים תורה ומצוות ועל אחת כמה וכמה אם הוא אדם שבכלל לא משתייך לעם היהודי"
"אני אדם שומר תורה ומצוות ולכן אני מקפיד על כל הלכות חמץ בפסח ועל כל ההלכות בכלל. אני משתדל לקיים את כל סעיפי 'שולחן ערוך' עד כמה שידי משגת. אבל אין לי שום חובה – ולהפך, בעיניי יש פה אפילו איזשהו עיוות מוסרי – שאני בתור אדם דתי אכפה את אמונתי, אכפה את אורחות חיי, על מישהו שאלה לא אמונותיו, אם הוא יהודי שבחר שלא לקיים תורה ומצוות ועל אחת כמה וכמה אם הוא אדם שבכלל לא משתייך לעם היהודי, כמו שיש רבים כאן במדינת ישראל. שאני אמנע ממוחמד או ממישהו אחר שמאושפז עכשיו בהדסה הר הצופים או בכל בית חולים אחר בארץ לאכול את הפיתה שלו בפסח? מה זה קשור בכלל? מה זה עוזר לי? למה אני צריך את זה? איך זה מחזק את שמירת התורה והמצוות שלי? איך זה מחזק את התורה? אני פשוט לא מבין מה עומד בבסיס של החוק הזה, זה נראה לי משולל כל יסוד, פשוט להיכנס למרחב הפרטי של בן אדם ולכפות עליו את האמונות ואורחות החיים שלי בלי שום הצדקה לדבר הזה".
טוב לשמוע שיש גם קול של מתינות בימים אלה.
"חשוב לציין שגם ברמה הציבורית, ככל שאנחנו כופים יותר, ככל שאנחנו מנסים להכניס דברים בכוחניות, הדבר הזה לא מוסיף שמירת תורה ומצוות ולא מוסיף אהבת תורה, אלא להפך. יום כיפור הוא יום מאוד-מאוד מיוחד במדינה שלנו, הרחובות כמעט ריקים לגמרי, ואין שום חוק שאוסר לנסוע ביום כיפור. אחוז האנשים שעושים ברית מילה בארץ הוא אחוז מטורף, בסביבות 95-90 אחוז שעושים ברית מילה לילדים שלהם, ואין שום חוק שמחייב את זה. חוקקו את חוק החמץ, ופתאום אנחנו רואים ברשת כל מיני הזמנות למסיבות חמץ במסדרונות של בתי החולים ודברים כאלה. לא רק שהחוקים האלה הם חוקים לא מוסריים שחודרים לרשותו של הפרט, הם בדרך כלל גם משיגים את האפקט ההפוך, של שנאה, של רצון לעשות דווקא, להכניס אצבעות בעיניים. בגלל זה באמת החוקים האלה צריכים לעבור מן העולם – כל מה שהוא כופה את הפרט ברשותו ונכנס לאורחות חייו".
