הכינותי מראש
בשעה טובה הגענו אל הפרשה שהאצילה מרוחה על בתיה עוזיאל ז"ל, ובזכותה גדל דור ישראלי שבפיו הקביעה המרגיעה: "הכינותי מראש". הראשון שהצהיר "הכינותי מראש" היה אלוהים, ויצירת האמנות שלו הייתה "ארץ ישראל לבני ישראל" (שמות, כ"ג): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ..."
כמה מוזר סיפור זה, המופיע בסיום שרשרת החוקים של פרשת משפטים. אנחנו רגילות לראות ביציאת מצרים פעולה אלוהית שנוהלה בתיווכו של משה, ועל כן תמונה חיה כל כך של מלאך אלוהים שמוביל את המחנה, היא מפתיעה. היכן נמצא משה בתמונה זו של הטיול המדברי? האם לפנינו מסורת אלטרנטיבית של המנהיגות – מסורת המעלימה את משה ומצעידה את עם העבדים עם מנהיגות לא אנושית, אך גם לא אלוהית?
מלאך המדבר
זו לא הופעתו הראשונה של המלאך המנהיג את בני ישראל במדבר. בראשית הדרך, בשעה שמשה התבשר על שליחותו, מתעורר לחיים המלאך המדברי (שמות, ג'): "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". את השיחה עם משה מנהל אלוהים, ועל כן לא ברור מה תפקידו של המלאך.
מעמד המינוי של משה הוא מעמד התגלות משולב, של אלוהים ושל מלאכו, אלא שבשלב זה המלאך עדיין לא מקבל מינוי.
איך עם נולד? כמו תינוק
שלושה מיילדים נדרשו על מנת להבקיע את מי ים סוף. בניגוד לאגדה שלפיה נחשון העז לקפוץ למים ובזכותו נבקע הים, המקרא מספר על פעילות משולשת: המלאך שצועד בראש המחנה עובר למאסף, וכך יוצר חומת מגן בין ישראל למצרים. המלאך שומר על ישראל במהלך ליל ההמתנה הנורא (שמות, י"ד): "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם".
לאחר בניית חומת ההפרדה הניף משה את ידו על הים - ובשלב האחרון, במשך לילה שלם, הסיע אלוהים את הים. בשעת הדמדומים שבין הלילה לבוקר נבקעו המים והעם החדש הגיח לעולם.
פסוקים ספורים בפרשת משפטים מעלים חשד שהחוט המשולש – אלוהים, משה והמלאך – לא תמיד הרמוני. הסיפור הקצר בפרשת השבוע שלנו מעלים את משה ומעביר את תפקידי ההנהגה למלאך. במקביל נוצר טשטוש בין המשימה האלוהית למשימת המלאך: השמירה, ההובלה במדבר, האחריות להביא את בני ישראל לארץ ואפילו הענקת החוקים, חובת הציות וסמכות השיפוט – כל אלה נמצאים בידיו של המלאך המדברי. האם לפנינו עדות למאבקי כוח שמיימיים? האם אנו עדות לגרסה אחרת, פחות מונותאיסטית, של אגדות הראשית?
קצת לפני וולט
בלשון המקרא מלאך הוא שליח. יש שליחים אנושיים ויש שליחים אלוהיים, כולם זכרים וכולם נקראים מלאכים. המודל העסקי של חברת וולט הומצא כבר במקרא. הקשר המעורפל בין החברה לשליחיה יכול להילמד מהקשרים הלא-ברורים בין אלוהים לשליחיו-מלאכיו. מיהם המלאכים? האם הם עצמאיים או כפופים לאלוהים? מדוע האל המונותאיסטי זקוק להם והאם הם משרתים נאמנים?
יש לזכור שהשמיים המקראיים עמוסים בדמויות והמלאכים אינם בודדים במרום. כבר בסיפור הבריאה מתייעץ אלוהים עם יצורים שמיימיים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". במהירות מרשימה מצליחים היצורים השמיימיים לקלקל את האנושות: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ", ובגללם, כן, בגללם, המבול מגיע לעולם.
איוב עורך לנו היכרות עם השטן, ובבניית המשכן ניתן מקום מיוחד ל"כרובים". גם יחזקאל מכיר את הכרובים ומציג תמונה שמיימית עשירה ובתוכה "האיש לבוש הבדים", אופנים מכונפים ומלאי עיניים, כיסא וגלגלים. ישעיהו מעיד על מקום משכנה של לילית, וירמיהו מספר על "זמן איכות" משפחתי המוקדש להכנת מאפים למלכת השמיים. אם כן, השמיים (וגם הארץ, וכל מה שביניהם) צפופים ביצורים שאינם אדם ואינם אלוהים.
האם הבחירה המקראית לזהות מלאכים עם שליחים היא ניסיון מונותאיסטי להשקיט את השאלות הדתיות שמעוררים היצורים השמיימיים?
אז למה לי מונותאיזם עכשיו?
בבית הספר, בתנועת הנוער ואפילו בשנות לימודיי לתואר הראשון, בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, לימדו אותנו שהאמונה באל אחד היא התפתחות רוחנית נשגבת מול נחיתות האמונה בריבוי אלות ואלים. ההישג החל אי-שם במצרים, אולי בדמותו של משה או של מנהיג מקומי אחר, אם כי האגדות היהודיות מקדימות כידוע את ראשית המונותאיזם, ומספרות על המרד המונותאיסטי של אברהם באביו ובקהילתו.
מבחינת מוריי, מעריצי המונותאיזם, השיא הרוחני והאינטלקטואלי של המונותאיזם נמצא במשנתו של הרמב"ם, המרחיק את האל מכל צורה של האנשה: אין לו גוף, אין לו רצון, אין לו תכונות ואין לו קשר אישי איתנו. בעולם שבו גדלתי, ההלכה – החודרת לכל פרטי החיים – החליפה את המפגש האישי עם האל.
גשר צר מדי
שנים רבות הילכתי בשביל הצר והעצוב של המונותאיזם. האמנתי שהרמב"ם מציע את הפסגה התאולוגית, והרגשתי שאני בעיקר לא מרגישה כלום. בצעדים מדודים, בתהליך בדיקה ארוך ובתחושת שחרור שנמהלה באבל על אובדן אורח חיים מוכר, נפרדתי מהאל המונותאיסטי של הרמב"ם. הפרידה ממנו לא הייתה קשה. הפרידה מעולם ההלכה, שזרם בכל נימי חיי וניהל כל רגע מרגעי היום והלילה שלי, הייתה מורכבת הרבה יותר: שמחתי על החופש, אבל גם נבהלתי ממנו.
אני חושבת שחוויית ההיריון והאמהות, שהביאה איתה פרץ רגשות חמים ואוהבים שמעולם לא ידעתי כמותם, השיבה לי את אלוהים – אבל לא את אלוהי הרמב"ם, שנסוג אל אפלת הימים שבהם לא ידעתי מה זו אהבה.
האם המונותאיזם רציונלי?
התפוררותו של אלוהי הרמב"ם אפשרה לאם שהייתי, לאישה עם הרחם והמחזור החודשי שהצמיחה מתוכה חיים, להתחיל להבין שאולי מי ששלחו אותי לטייל בשביל המונותאיסטי טעו והטעו אותי. מדוע אמונה באל אחד, שהוא כמובן זכרי, הגיונית או רוחנית יותר מאמונה באלה אחת, שהיא אישה, או בשלושה אלים וחמש אלות?
אמונה היא לא רציונלית, ולא משנה כמה אלים ואלות היא מכילה. המונותאיזם הוא לא הישג של התבונה האנושית כי אם הישג של הפטריארכיה. הוא משליט בשמיים את המבנה החברתי שהוא מייצר בארץ. הפטריארכיה בנתה אל שיעזור לה לבסס את מעמדה, ואני התבקשתי לומר "אמן".
כשגיליתי שבליבי יכול להתקיים מפגש מרגש ומאוד לא רציונלי בין שירה, אהבה, אמהות ואמונה, התחלתי לחפש את השורשים הרוחניים שלי בכל מקום שבו היה נדמה לי שהם נמצאים, ולעשות זאת בלי לחלק ציונים, בלי לחפש תעודת כשרות "רציונלית", ועם הרבה כבוד לדורות של נשים ואלות וגברים ואלים, שנדרסו תחת תרבות שתבעה לרכז כמעט את כל הכוח והמשאבים בידיהם של גברים בודדים, זכרי אלפא מטעם עצמם. את ההיסטוריה שלהם, תולדות המלחמות והכיבושים, למדנו כאילו היא ההיסטוריה האנושית היחידה. את השפה התרבותית שלהם דיברנו. את הכוח שלהם הערצנו. סגדנו לחוקים שלהם ולאלוהים שלהם.
רגעים מקראיים של חסד
רגעים מקראיים מלאכיים וצבעוניים, כמו זה המגיח בפרשת השבוע, מעידים שגם המניפסט המונותאיסטי לא החזיק מעמד בבדידות החדגונית של אל אחד. אפילו לפני האמונה העצובה של הרמב"ם, כשהמונותאיזם רק נולד ועדיין היה עם גוף ודמות הגוף, רצה האל המונותאיסטי ורצו סוכניו הארציים למלא את החלל באפשרויות: בישויות שיוסיפו ביטחון וגם יציעו הסבר לרגעים לא בטוחים.
המונותאיזם מציע תמונת עולם קודרת, שיפוטית וחריפה; האמונה במלאכים ובכוחות הביניים יכולה להמתיק את הדין. השבת נרים למלאכים (וכמובן גם למלאכיות).
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על חסרונו של הדיבר "לא תאנוס". חבר בבית המדרש הציע פתרון פרשני לחיסרון זה: "בהחלט מרגיש כמו דיבר חסר, אצלי בראש אני מחליף אותו עם הדיבר 'לא תחמוד'. שכן הוא מעין חזרה על לא תנאף ואף חזרה מחמירה יותר. לשלוט במחשבות יותר קשה מלשלוט במעשים".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerתודה יקר, זו הצעה מרחיבה ומאפשרת, ועם זאת אני חושבת שהאיסור "לא תחמוד" בעייתי ולא עונה על הצורך ב"לא תאנוס". כפי שציינת, "לחמוד", כמו "לחשוק", מתייחס כנראה לרצון ולא למעשה – ואני חושבת שלא נכון לצוות על הלב. הניסיון להתכחש לרצונות שלנו ולדכא אותם, יכול להיות חרב פיפיות שיוביל למעשים אלימים. אני חושבת שכדאי לא להיבהל מהתשוקות שלנו ולא לגזור גזירות על הלב.
שבת שלום!
