הברון מוריס הירש שחי במאה ה-19 נודע כאחד מגדולי הנדבנים היהודים, ותבונתו הגדילה את עושרו והקנתה לו השפעה רבה, אבל למעשה הוא כבר נולד למציאות של עושר. מי שהניח את התשתית לעושרה של המשפחה הוא סבו, יעקב, שהיה בנקאי חשוב במינכן ותרם סכומים גדולים ששימשו להקמת מוסדות צדקה ודת יהודיים.
הודות לתרומה שלו למימון המלחמות נגד נפוליאון, קיבל יעקב הירש תואר אצולה, והיה היהודי הראשון בבוואריה שהותר לו לרכוש אחוזה פרטית. בנו של יעקב, יוזף, היה גם הוא בנקאי, ותרם לבתי חולים ולמוסדות צדקה שונים ללא הבדל דת. הוא פיתח מסילות ברזל וקיים קשרים עם מפעלים גרמניים רבים בתחומי התעשייה והחקלאות.
אשתו של יוזף, קרולינה לבית ורטהיימר, הייתה בת למשפחה יהודית מיוחסת מפרנקפורט, שהתאפיינה בנדבנות ובאדיקות דתית. את החינוך היהודי היא ביקשה להעביר לבנם, מוריס.
לא נרתע מסיכונים
מוריס (משה) דה הירש נולד במינכן בדצמבר 1831. "נוטים לחשוב בדרך כלל שיהודי אירופה היו רובם ככולם במצב נואש, וזה נכון לעיתים, בוודאי לחלק מהקהילות – אבל היו במרכז אירופה גם משפחות יהודיות עשירות", מבהיר פרופ' יונתן דקל-חן מהחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית. "סבא שלו עשה הון, והוא נולד לעושר מסוים".
מוריס החל את דרכו בעסקים בגיל 17. בשנת 1851 התקבל לעבודה בבנק "בישופסהיים את גולדשמידט" בבריסל, והצליח במהרה להתקדם בו למעמד בכיר. הוא התחתן עם קלרה לבית בישופסהיים, בתו של יו"ר הבנק שהחזיק בסניפים שונים. "עם ההון הראשוני שבידיו הוא יצא לדרך למיזמים של מסילות ברזל, בדיוק בזמן המהפכה התעשייתית באזורים האלה באירופה. הוא היה האדם הנכון בזמן הנכון ובאזור הנכון", מציין דקל-חן.
הוא מסביר כי הירש היה מוכן לגייס הון ולהשקיע אותו בביצוע מיזמים מורכבים בטורקיה ובאזור הבלקן: "לרוב היה מדובר במיזמי תשתית ממשלתיים, והממשלות היו מוכנות לשלם לו. הוא היה מהמעטים שזיהה הזדמנות. אבות אבותיו הבנקאיים לא היו עושים את זה, כי לבנות אז מסילות רכבת באזור הבלקן, רווי המלחמות, זה סיכון שמצריך אומץ. הוא גם היה מוכן לעשות עסקים עם הסולטאן, כשבאירופה היו דעות חלוקות על המשטר העותמאני. הוא היה אדם יוצא דופן שהיה מוכן לקחת על עצמו סיכונים כלכליים".
"הברון הירש שינה את פני העולם היהודי. הוא האמין בפילנתרופיה לא כצדקה, אלא כתרומה לחברה. הוא האמין שאם יהפכו את היהודים ליצרניים יותר, הם יהיו אזרחים נכבדים יותר בארצם"
באמצעות קבלנות לסלילת מסילות ברזל, לצד עיסוקו במסחר בנחושת ובסוכר, הברון הירש – שהעתיק את מקום מושבו מבריסל לפריז – צבר הון עצום לאותם ימים. באמצעות ההון הזה הוא פנה לפעילות פילנתרופית, שהתמקדה בסיוע לבני עמו.
לתת חכות ולא דגים
בשנת 1873 כבר תרם הירש מיליון פרנק לארגון כי"ח (כל ישראל חברים), והוא המשיך לתמוך בו לאורך שנים. הוא עודד את כי"ח להקים בתי ספר מקצועיים, מתוך הבנה שזו הדרך הנכונה לסייע ליהודים במזרח אירופה ובאזורים נחשלים.
"הוא שינה את פני העולם היהודי. גם בעסקיו, וגם במחויבות שלו לסגנון מסוים של נדבנות", מסביר פרופ' דקל-חן. "הוא האמין בפילנתרופיה לא כצדקה, אלא כתרומה לחברה, על ידי מתן חכות ולא דגים. הוא חשב שהיהודים צריכים להפוך מעם של קבצנים וחייטים, כשהעוני רב-דורי וכמעט תורשתי, לעם יצרני יותר. הוא האמין שאם יהפכו את היהודים ליצרניים יותר, הם יהיו אזרחים נכבדים יותר בארצם".
מוריס הירש בצעירותולדבריו, הירש נחשף בעסקיו הרבים למצב הקהילות היהודיות – ובמיוחד למצבם של יהודי מזרח אירופה והאימפריה הרוסית: "בהתחלה הוא נטה לחשוב שהדרך להציל אותם מהעוני היא להכשיר אותם כבר בארצות המוצא, ולהקים אותם מחדש כאנשים יצרניים. הוא חשב שזאת הדרך הכדאית יותר מבחינה כלכלית. הוא הציע למשטר של הצאר להשקיע הון עתק כדי להקים מערכת של בתי ספר מקצועיים ליהודים, כדי לשפר את מצבם הכלכלי, על ידי הכשרה והסבה מקצועית לענפים יצרניים.
"המשא ומתן הזה לא הגשים את עצמו, כי שלטון הצאר רצה שליטה מלאה בכספים. הירש לא סמך, ובצדק, שהוא ידאג לכספים האלה. בשלב הזה הוא גיבש דעה שנחוץ תהליך של גיבוש מקצועי של היהודים מחוץ לאימפריה הרוסית. הוא יצא לחפש ארץ יהודית חדשה, שבה יהיה אפשר לבצע פרויקט גדול שיחלץ את היהודים מהעוני".
בית ליהודים – בארגנטינה
בנם היחיד של מוריס הירש ואשתו קלרה שהגיע לבגרות, לוסיין, נפטר בגיל צעיר מדלקת ריאות עוד בחייהם – והאסון הפרטי רק הגביר את המוטיבציה של הברון לפעול לטובת הכלל. בין השאר, לכבוד ציון 40 שנה להכתרת קיסר אוסטריה פרנץ יוזף, הקים הירש קרן להקמת בתי ספר בגליציה ובוקובינה, יוזמה שזכתה להצלחה מוגבלת.
8 צפייה בגלריה
"הוא יצא לחפש ארץ יהודית חדשה". יהודים במושבת הברון הירש בארגנטינה
(צילום: ארכיון התצלומים של יק"א, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי)
הירש מיקד את מאמציו במציאת אותה ארץ חדשה שאפשר להעביר אליה יהודים מהאימפריה הרוסית, והפור נפל על ארגנטינה. הוא הקים את יק"א (החברה להתיישבות יהודית – JCA), עם הון התחלתי של שני מיליון פאונד, והחל לפעול להקמת מושבות חקלאיות בדרום אמריקה, שבהן יוכשרו היהודים לעבודת כפיים. הוא האמין שבדרך הזו יוכלו היהודים להיחלץ מאימת האנטישמיות והפוגרומים, ולבנות להם עתיד חדש ומבטיח.
"הוא הקים מנגנון שיציע ליהודים מעבר מהאימפריה הרוסית לארגנטינה, והתפקיד של יק"א היה לגייס יהודים על משפחותיהם ולהעביר אותם לארגנטינה כדי להקים שם מושבות יהודיות, בהסכמה מלאה ובשיתוף פעולה מלא עם הממשל הארגנטינאי שעודד את זה", אומר דקל-חן. "הוא קנה קרקעות בהיקף עצום, והחל מסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 של המאה ה-19 הוקמו מושבות צפונית לבואנוס איירס".
היו כאלה שלא ראו בעין יפה את הניסיון שלו למצוא ליהודים מקום מחוץ לארץ ישראל, נכון?
"באותה תקופה הציונות הייתה עדיין תופעה מינורית. החברה של הירש, יק"א, התחילה בשלב מסוים להשקיע גם בארץ, אבל הוא הבין שאי אפשר לשים את כל הביצים בסל אחד. אי אפשר היה להעביר את כולם לארץ ישראל, לא הייתה פה תשתית או משטר שרוצה אותם. את הציונים זה הוציא מדעתם, כי מבחינתם כל כסף שמשקיעים במושבה יהודית מחוץ לארץ ישראל זה דולר שלא יגיע לפיתוח של היישוב".
"זרעו חיטה וקצרו דוקטורים"
הרועים שרעו את עדרי הפרות כונו "גאוצ'וס". המתיישבים החדשים בארגנטינה ידעו לא מעט קשיים; הם נאלצו לעבוד על קרקע שלא עובדה קודם לכן לחקלאות, ולהסתגל לאקלים חם בהרבה מזה שהכירו. עם השנים הידלדלה האוכלוסייה היהודית במושבות הברון הירש, שמנתה בשיאה למעלה מ-20 אלף יהודים. חלקם התבוללו, רבים עברו לבואנוס איירס ורבים עלו לארץ ישראל. רק יהודים מעטים נותרו היום בעיירה מוזסוויל, שבימי הזוהר שלה כונתה "ירושלים דארגנטינה".
ד"ר עידית בן-אור, שהשתתפה לפני כעשור בתוכנית בשם "מסע אל המורשת" של מכון זלמן שז"ר ונסעה במסגרתה למוזסוויל, מספרת כי מצאה שם קהילה קטנה ומבוגרת: "תיעדנו חלק מהמושבות ודיברנו עם יהודים שעוד חיים שם, וגם עם אנשים שעלו לארץ לפני כן. ממה שהם סיפרו, אחת הבעיות הייתה שהם פשוט לא היו חקלאים, מה שמזכיר את מה שקרה במושבות בארץ. זה גם היה אזור שמרוחק מהכול, גם היום זה במרחק שעות של נסיעה מבואנוס איירס".
לדבריה, "אחד מהיהודים שם הסביר שהם 'זרעו חיטה וקצרו דוקטורים'. הילדים עזבו את המושבה והלכו ללמוד מקצועות בערים הגדולות. אגב, במוזסוויל לימדו עברית בעברית, ועד היום היהודים שנשארו שם מדברים עברית שוטפת. עם הזמן הם נעשו ציוניים מאוד. יש בארץ קהילה גדולה מאוד של יוצאי המושבות, ויש בימינו פיקניק שנתי של יוצאי מוזסוויל בארץ".
8 צפייה בגלריה
חבורת גאוצ'וס יהודים. המתיישבים ידעו לא מעט קשיים
(צילום: ארכיון התצלומים של יק"א, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי)
"במקביל לארגנטינה, הסוכנים של הברון הירש בדקו אפשרויות בצפון אמריקה, והוא התחיל להכין תשתית להקמת מושבות גם שם", מתאר דקל-חן. "אלה היו הקומונות של 'עם עולם', קומונות חקלאיות, והן כולם נכשלו – אבל הניסיון האלה סייעו לפקידים של הברון להגיע להחלטות נכונות יותר בהקמת מושבות בהמשך. בדרום ניו ג'רזי הוא הקים מושבות שהמשיכו להתקיים עד אחרי מלחמת העולם השנייה, והן שימשו מקלט לכ-200 אלף יהודים".
איך הכישלונות סייעו לברון ואנשיו ללמוד איך לפעול בהמשך?
"הברון ואנשיו הבינו שמושב יהודית לא יכולה להצליח במקום שמבודד מיהודים אחרים, ולכן הוא הקים שם מקבץ של מושבות. הוא גם הקים בית ספר שהיה בית הספר החקלאי הראשון בארה"ב. הבנה נוספת הייתה שהמושבות חייבות להיות מוקמות בסמוך לערים גדולות, במקומות שבהם יש קהילות יהודיות. לצד החקלאות, בדרום ניו ג'רזי הייתה גם תעשייה זעירה, כדי שתהיה ליהודים הכנסה שנתית קבועה, ולא רק עונתית".
הפגישה עם הרצל
ההתנגשות בין החזון של הירש לזה של מבשרי הציונות באה לידי ביטוי בפגישתו עם חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, שהגיע אליו כדי לבקש ממנו לתמוך בחזונו. השניים נפגשו בשנת 1895 בפריז, כפי שתיעד הרצל ביומנו. הכישלון במשא ומתן עם הירש קידם את הרצל להבנה שעליו לפעול להגשמת רעיון מדינת היהודים בכוחות עצמו. בספרו "מדינת היהודים", שיצא לאור לאחר מכן, אף נכלל פרק שכותרתו "פלשתינה או ארגנטינה?" – ובו הוא מנה את היתרונות שיכולים להיות ליהודים בכל אחד מהיעדים.
8 צפייה בגלריה
בנימין זאב הרצל. "המפגש איתו לא שינה את הגישה הבסיסית של הברון"
(צילום: הארכיון הציוני, ההסתדרות הציונית העולמית)
"הרצל נפגש באותה תקופה עם הרבה אנשים חשובים. ראשי מדינה, נדבנים יהודים. לא אלה ולא אלה התלהבו יותר מדי מהיוזמה שלו", אומר דקל-חן. "הירש, כמו כולם, חשב שזה יהודי נחמד והחזון אולי ראוי, אבל באותם ימים הציונות לא יכלה להוות פתרון לבעיות האקוטיות של עם ישראל. שלטו פה עותמאנים, ולא הייתה תשתית לקלוט מיליוני יהודים ממזרח אירופה, אז משהו דרמטי לא היה יכול לקרות שם. הרצל היה מתוסכל בסוף חייו, כי הוא לא הצליח לשכנע את המנהיגים והנדבנים לתמוך באופן גורף במפעל הציוני.
לאחר מותו של הברון הירש ב-1896, נכתב בעיתון "הצפירה": "האיש אשר היה משענת תקווה ומבטח עוז לאלפי רבבות קשי יום אומללים, האיש אשר נשא את נפשו לא אך להביא ישע לעניים כי גם להביא ישועה לעם כולו... הוי, כי האיש הזה איננו עוד"
"המפגש עם הרצל לא שינה את הגישה הבסיסית של הברון, שלמען עם ישראל, ארץ ישראל באותה נקודת זמן היא לא הפתרון בה"א הידיעה. אין לדעת מה הוא היה חושב על המפעל הציוני לו הוא היה חי בתקופה שבה שלטו פה הבריטים. היורשים שלו בהנהלת חברת יק"א התחילו להשקיע יותר ביישוב בארץ".
המורשת נמשכת עד היום
כדי לקבל מושג על ההערכה שהייתה לדמותו של מוריס דה הירש בקרב היהודים בני דורו, די לקרוא את שער העיתון העברי "הצפירה" לאחר מותו הפתאומי, באפריל 1896. "הברון הירש איננו!" – נכתב בידיעה על "הפילנתרופ היהודי המפואר", שבה ספדו לו בעברית מליצית: "הלב יימס, הידיים תרפינה והעט ירעד בכותבנו את הדברים הנוראים האלה... האיש אשר היה משענת תקווה ומבטח עוז לאלפי רבבות קשי יום אומללים, האיש אשר נשא את נפשו לא אך להביא ישע לעניים כי גם להביא ישועה לעם כולו... הוי, כי האיש הזה איננו עוד".
ידיעת האבל פירטה את תרומותיו של הירש במטרה "להעלות את עניי עמנו מעמק עצבים ולפתוח להם פתח תקווה לחיי מעשה ותושייה, לכלכלת כבוד ועבודה". היא שיבחה את מידותיו כאוהב אדם באשר הוא, וציינה כי "לא אך את כספו פיזר לעמו ולמולדתו, אך גם את ליבו נתן לאחיו". בדיווח מ"קריית משה" (שמה העברי של מוזסוויל) בעיתון, תואר האבל והמספד בקהילה היהודית בארגנטינה בעקבות מותו: "דבר אין בפי ובלשוני מילה לתאר על הגיליון את מעטה האבל וענני התוגה אשר פרשׂו בן רגע את פני המושבה. כל ראש לחולי וכל לבב דווי".
על שמו של הירש קרויים היישובים שדה משה וניר צבי (משה הוא שמו העברי, והירש פירושו צבי). בהתאם לצוואתו, הונו הועבר לאחר מותו לרעייתו קלרה, והיא המשיכה את מפעל חייו. ב-1899 הלכה גם היא לעולמה. תורמותיהם של בני הזוג למטרות צדקה לאורך חייהם נאמדות ב-100 מיליון דולר.
בשנת 1900 החליט הברון אדמונד דה רוטשילד שתמיכתו במושבות בארץ ישראל תועבר לניהולו של ארגון יק"א, מייסודו של הברון הירש – "פצצה" של ממש, בוודאי בהתחשב במתיחות בין שני הברונים בזמן שהירש עוד היה בחיים. לאחר שהבריטים כבשו את הארץ, שינה רוטשילד כיוון והקים את ארגון פיק"א שירכז את כל מאמציו ביישוב ארץ ישראל.
"מהצוואה של הירש היה מספיק כסף לחברת יק"א כדי שתפעל עד היום", מסכם דקל-חן. "השואה עשתה את שלה ורוב יהודי אירופה נכחדו. זה נשמע נורא, אבל אחריה לא היה צורך לקיים רשת של בתי ספר מקצועיים באירופה. לא נשארו הרבה, ומי שנשארו רצו ללכת משם. בארה"ב ובארגנטינה המושבות הלכו ודעכו, החל משנות ה-50 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-20, בגלל שילוב של נסיבות חברתיות וכלכליות. חברת יק"א פנתה יותר להשקעה בארץ, והעתיקה גם את המטה המרכזי שלה לארץ. היא ממשיכה לפעול בזכות כספי הקרן מהצוואה של הירש. זו הייתה החברה עם ההון העצמי הגדול בעולם".
כיום, הפעילות של יק"א ממוקדת כולה בישראל, בעיקר בנגב ובגליל. הקרן מנוהלת בידי מועצת מנהלים שבראשה נשיא – וויליאם כהן מאנגליה. מנהל יק"א בישראל, זאב מילר, מדגיש: "אנחנו בהחלט גאים במורשת של הברון, ועד היום אנחנו משתמשים באותה תפיסה כלכלית". העיקרון המנחה הוא לא לתת לאנשים צדקה, אלא להעניק להם כלים שיעזרו להם בהמשך החיים.
"המגמה שלנו היא לעזור לאוכלוסייה שחיה בפריפריה", מסביר יוקי לוטן, שניהל את יק"א בארץ בין 1993 ל-2011 והיום חבר במועצת המנהלים של הקרן. "אנחנו משתדלים לעזור כך שהאוכלוסייה הזו תוכל ליהנות מאפשרויות בתעסוקה ומהזדמנויות בחינוך. אחת המטרות של הקרן כאשר הוקמה הייתה לעזור ליהודים נזקקים, ולפני מספר שנים החלטנו לעזור גם לערבים במקרה שזה תורם לאוכלוסייה היהודית". הפעילות מתמקדת בתחומי החקלאות והחינוך, ולעיתים יק"א מסייעת גם למיזמי סטארט-אפ.
פוליטיקאי ונהג מרוצים
בנם האהוב של מוריס וקלרה הירש, לוסיין, אמנם נפטר בנסיבות טרגיות ללא צאצאים, אבל היו להם גם בנים מאומצים: מוריס ארנולד וריימונד דה פורסט. ככל הנראה הוריהם הביולוגיים נפטרו ממחלת הטיפוס, והילדים היתומים אומצו בשנת 1887 בידי בני הזוג העשירים, שאיבדו את בנם היחיד מוקדם יותר באותה שנה. לשמם של הילדים נוסף שם המשפחה בישופסהיים – שם הנעורים של אימם המאמצת.
לאחר מות הוריהם המאמצים, האחים דה פורסט ירשו מהם מיליוני דולרים ונכסים רבים. קורות חייו של מוריס ארנולד דה פורסט מלמדים שהיה מדובר בדמות רבגונית: הוא היה פוליטיקאי בעל השקפות ליברליות וחבר בבית הנבחרים הבריטי שהתיידד עם וינסטון צ'רצ'יל, פעיל למען זכויות בעלי חיים וגם נהג מרוצים שהשתתף בתחרויות. לצד משיכתו למרוצי מכוניות, החיבה שלו לתחומים חדשים ומסעירים באה לידי ביטוי כשהציע פרס לטייס שיחצה ראשון את תעלת למאנש במטוס מתוצרת בריטית.
הוא קיבל את התואר ברון מידי קיסר אוסטרו-הונגריה, ולאחר שקיבל אזרחות בליכטנשטיין ב-1932 הוא זכה שם לתואר "הרוזן פון בנדרן". ידוע כי דה פורסט המיר את דתו לנצרות קתולית, אולם יש הטוענים שלעת זקנה שב לחיק היהדות.
הוא נפטר בשיבה טובה בביאריץ, צרפת, ב-1968. במהלך חייו היה נשוי פעמיים – תחילה למטילד מדלן רוז מנייה, אלמנתו של יצרן השוקולד אלבר מנייה, שממנה התגרש באמצעות צו של האפיפיור ב-1902; ולאחר מכן התחתן עם אתל קתרין חנה ג'רארד, בתו של הברון וויליאם קנספילד ג'רארד (וגם הנישואים האלה הסתיימו בחלוף מספר שנים). מנישואיו הראשונים נולדה הרוזנת מייבל פון בנדרן. מנישואיו השניים נולדו אלאריק וג'ון ז'ראר דה פורסט (פון בנדרן), שהיה שחקן גולף חובב.
הנכדות שהתפרסמו – בהפגנה ובאירוויזיון
אחת מבנותיו של ג'ון ז'ראר, הדוגמנית קרוליין פון בנדרן (דה בנדרן), זכתה לפרסום עולמי בעקבות תמונה איקונית אחת: הצלם ז'אן-פייר ריי תיעד אותה בפריז בשנת 1968 כשהיא יושבת על כתפי ידיד שלה, הצייר ז'אן-ז'אק לבל, ומניפה את דגל הווייטקונג (החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם) במהלך הפגנה נגד המלחמה של ארצות הברית בווייטנאם. התמונה התפרסמה לראשונה במגזין "לייף" האמריקני.
8 צפייה בגלריה
אמילי דה פורסט באירוויזיון 2013. אחת הנכדות של מוריס ארנולד דה פורסט
(צילום: Getty Images)
כשסבה של קרוליין, מוריס ארנולד, נתקל בתמונה שהתפרסמה במגזינים, הוא זעם על ההזדהות שלה עם הקומוניסטים ונישל אותה מהירושה. על פי הדיווחים, זה עלה לה 7.5 מיליון ליש"ט. הצילום בכיכובה של קרוליין הושווה רבות לציור המפורסם של אז'ן דלקרואה, "החירות מובילה את העם", אשר תיאר את מהפכת יולי 1830 בצרפת, שבה הודח המלך שארל העשירי.
כשהיה בגיל מתקדם, נולד לרוזן בן נוסף בשם אינגוור. לאינגוור ולאשתו הדנית נולדה בת ששמה אמילי דה פורסט. אמילי גדלה להיות זמרת שייצגה את דנמרק באירוויזיון 2013 וזכתה במקום הראשון בתחרות
נכדה מפורסמת אחרת של מוריס ארנולד דה פורסט התפרסמה בנסיבות שונות לגמרי. כשהיה בגיל מתקדם, נולד לרוזן בן נוסף בשם אינגוור, ממערכת היחסים שלו עם אירמה פאולה מרגרטה אנגסטרום. לאינגוור השוודי ולאשתו הדנית, מריאן בריז'יט גודניץ, נולדה בת ששמה אמילי דה פורסט. אמילי גדלה להיות זמרת שייצגה את דנמרק באירוויזיון 2013 וזכתה במקום הראשון בתחרות, עם השיר "Only Teardrops". אגב, לפני כשנה היא הגיעה לארץ והופיעה באירוע "Israel Calling", מופע לחובבי האירוויזיון בישראל.
(הביצוע הזוכה של אמילי דה פורסט בגמר אירוויזיון 2013, שנערך בשוודיה)
דה פורסט טענה בפני התקשורת שסבה מוריס היה בנו הבלתי-חוקי של המלך אדוארד השביעי, כך שהיא צאצאית של המלכה ויקטוריה – אבל חוקרים דחו את הטענה וקבעו כי היא אינה סבירה מבחינה היסטורית. אנחנו נסתפק בכך שסבא רבא שלה היה למעשה הברון הירש, הנדבן היהודי הנודע.
