1.
זו בעיה. לא הייתה לנו בבית הספר "מחברת ט' באב".
הייתה מחברת חנוכה וגם מחברת פורים, אבל היום המיוחד הזה, ט' באב, חל בחופש הגדול. כמעט לא לומדים עליו, ועכשיו, בשיא הקיץ, למי יש כוח לדבר על חורבן בית המקדש?
זה חבל, כי כך אנחנו עלולים לפספס את הדופק של הזמן החשוב הזה.
2.
שורת אסונות קרו ב-ט' באב לאורך ההיסטוריה, אבל הצום נקבע בעיקר בגלל שניים: בית המקדש הראשון נחרב על ידי הבבלים. כעבור כמה מאות שנים, בית המקדש השני נחרב על ידי הרומאים.
אבל מעניין לשים לב: זה לא יום הכעס הלאומי על הבבלים או הרומאים, זה יום לחשבון נפש על מעשינו שהביאו לחורבן. האויב רק ניצל את ההזדמנות.
תשעה באב זה לא סתם "יום עם מנחוס", זה היום שבו אנחנו נושאים בתוצאות ההתנהגות שלנו.
אנחנו אחראים.
3.
ואפרופו אחריות, הסיבה לחורבן היא לא רק שנאת חינם.
חכמינו מונים בתלמוד עוד שורת סיבות: ילדים שלא קיבלו חינוך יהודי, חוצפה וחוסר בושה ביחסים בין אנשים, חוסר כבוד בין הדורות הצעירים למבוגרים, היחס לשבת, חוסר היכולת להעביר ביקורת בונה בחברה, ועוד.
4.
מאז התקדמנו רבות, אבל העולם עוד לא מתוקן.
מה שקורה כעת בין ישראל לעזה רק מזכיר שיש לנו עוד הרבה עבודה. העובדה שחזרנו לכאן פיזית, לא אומרת שהגשמנו את כל הציפיות.
אז ט' באב הוא יום של שיא הצער על העבר, אבל גם של שיא התקווה ביחס לעתיד. יום שאומר: אנחנו לא מוכנים להשלים עם מציאות לא שלמה, לא מושלמת.
זה היום לדבר על מילים שהן לא פוליטיקלי קורקט, כמו בית מקדש או גאולה, ולשאול מה החלום הגדול שלנו, מה החזון, מה אנחנו עושים פה.
והלוואי, בעקבות שמו של המבצע החדש בעזה, שנגלה שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
