"שׁוֹפְטִים, בְּעָמְדְּכֶם הַיּוֹם בִּמְקוֹמֵנוּ,
לִשְׁפֹּט וּלְדַבֵּר בִּשְׁמֵנוּ
שִׁמְעוּ נָא אֶת קוֹלֵנוּ.
לֹא גְּדוֹלָה בַּקָּשָׁתֵנוּ,
רַק אֶחָד הוּא רְצוֹנֵנוּ:
דִּין צֶדֶק לְרוֹצְחֵנוּ!"
את השורות האלה כתבה בספטמבר 1961 תלמידת כיתה ח' מקריית חיים בשם אסתר, בת לניצולי שואה. הן חותמות שיר שנכלל במכתב ששלחה לשופט משה לנדוי, אב בית הדין במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. היא חששה שבית המשפט יחמול על אייכמן ולא ימצה איתו את הדין. כל השנים חשבה הנערה שלנדוי כלל לא קרא את המכתב, מאחר שלא קיבלה תשובה מהשופט.
יותר מ-60 שנה לאחר מכן, קיבלה אסתר פרידלנדר, דוקטור לכימיה ומורה לשעבר בבית הספר הריאלי בחיפה, שיחת טלפון מארכיון המדינה – כדי לבשר לה שהמכתב והשיר שלה נמצאו לאחרונה בארכיון האישי של השופט לנדוי, אשר הועבר לארכיון הלאומי. מתברר שלנדוי בחר לשמור את המכתב שלה בארכיון האישי שלו. לחצו כאן לצפייה במכתב המלא.
"זה ריגש אותי מאוד", היא מספרת בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות". "אני לא יודעת להסיק מסקנות, אבל זה נשמר בארכיון של השופט. אני לא יודעת אם זה השפיע עליו. אני מניחה שלמה שילדה בת 14 כותבת אין משקל גדול. היו בטח מספיק שיקולים, אני לא מתיימרת לטעון שהשפעתי עד כדי כך. אבל הוא שמר את זה, זה בטוח. אני משערת שקרא את זה. זה מה שיפה ומרגש, שזה נשמר".
5 צפייה בגלריה
אסתר גלזר (לימים פרידלנדר) בצעירותה. "כל פעם הייתי שואלת: אבא, אמא, למה אין לי דודים ודודות כמו לילדים אחרים?"
נולדה במחנה העקורים
הוריה של אסתר, ציפורה ושמואל גלזר, נולדו בפולין. הם חוו את אימת הכיבוש הנאצי וניצלו בזכות העובדה שברחו לברית המועצות, אך רוב בני משפחותיהם נספו בשואה. הבת, אסתר, שנולדה במחנה עקורים בגרמניה ועלתה לישראל עם הוריה, חוותה את זיכרון השואה מילדותה.
משפטו של אדולף אייכמן החל ב-11 באפריל 1961 באולם "בית העם" (ז'ראר בכר) בירושלים. 750 איש מילאו את אולם בית המשפט עד אפס מקום, בהם עיתונאים מכל העולם, ניצולי שואה ואזרחים מן השורה. כדי לעמוד בעומס הבקשות הועבר המשפט בשידור חי לאולם רטיסבון ברחוב שמואל הנגיד, שהצליח להכיל 750 אנשים נוספים.
תהודת המשפט הייתה עוד הרבה יותר גדולה. למשפט האזינו בדבקות רבבות ישראלים, ביניהם ניצולי שואה רבים, באמצעות "קול ישראל" ברדיו. בין הרבבות הייתה גם משפחת גלזר מקריית חיים, שציפתה בדריכות לפסק הדין.
ב-17 בספטמבר 1961, לקראת פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, פנתה אסתר גלזר (לימים פרידלנדר) לשופט לנדוי וביקשה ממנו לחשוב על הנספים ולא לרחם על אייכמן. היא הייתה באותה עת תלמידת כיתה ח' בבית הספר "נתיבים" בקריית חיים. ארכיון המדינה הצליח לאתר את אסתר, המתגוררת כיום בחיפה, וכך המעגל נסגר.
המכתב המלא
לכבוד אב בית הדין השופט
ד"ר משה לנדאו!
תמיד, עוד לפני היפתח משפט אייכמן, הייתי שואלת את הוריי כל פעם את אותה השאלה העצובה: "אבא, אמא, למה אין לי דודים ודודות כמו לילדים אחרים? למה בשבת ובחגים באים אל אחרים דודים ובני דודים ורק אלינו אף אחד לא בא?" ואז היו הוריי אומרים לי כי את כל הדודים והדודות טבח היטלר הרשע ולא ידוע אפילו היכן ומתי, ואיפה מתגלגלות אי-שם עצמותיהם, והיו מספרים על השואה וזוועות הנאצים. עתה, עם התקרב מועד פסק הדין, זה הניע אותי לכתוב את השיר הבא, שאני שולחת לאב בית הדין.
פסק הדין / מאת אסתר גלזר
הִנֵּה יוֹשֵׁב פֹּה, הִנֵּהוּ.
עַל סַפְסַל הַנֶּאֱשָׁמִים בְּכִסְאֶהוּ,
אָדוֹלְף אַיְכְמָן – שְׁמוֹ זֶהוּ.
וּמִתְּהוֹם עָבָר עוֹלִים
שֵׁשֶׁת הַמִּילְיוֹנִים
וְאֶל שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל הֵם פּוֹנִים:
שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוֹפְטֵינוּ,
בְּעָמְדְּכֶם לִפְסַק דִּין רוֹבֵנוּ,
שִׁמְעוּ נָא אֶת קוֹלֵנוּ.
הִנֵּה הָאָדָם הָאַכְזָר,
לִבּוֹ אֶבֶן, כַּקֶּרַח קַר,
רֶגֶשׁ רַחֲמִים לוֹ זָר.
הָאָדָם שֶׁשְּׁלַחָנוּ לָאֲנָחוֹת
לְסֵבֶל, לְיִסּוֹרִים לַהֲרִיגוֹת,
עִנּוּיֵי תֹּפֶת וּבַלָּהוֹת.
כְּחַיַּת טֶרֶף הִתְנַפֵּל עָלֵינוּ,
צְמֵא דָּם, בִּלְהִיטוּת לְרָצְחֵנוּ,
וְלֹא יָדַע שֹׂבַע לְדָמֵנוּ.
יִסּוּרֵי מַצְפּוּן לֹא תְּקָפוּהוּ,
זַעֲקוֹתֵינוּ – לֹא הִפְרִיעוּהוּ,
יִסּוּרֵינוּ – סִפּוּק מִלְאוּהוּ.
הוּא הִזְדָּרֵז, לְבַל יִהְיֶה מְאֻחָר,
וְרַק הִצְטַעֵר עַל הַדָּבָר,
שֶׁאֶת מְלַאכְתּוֹ הוּא לֹא גָּמַר.
אֶל תִּשְׁעוּ אֶל דְּבָרָיו.
הַכֹּל שֶׁקֶר וְכָזָב,
רְאוּ – בְּדָמֵנוּ מְגֹאֲלוֹת יָדָיו.
שׁוֹפְטִים, בְּעָמְדְּכֶם הַיּוֹם בִּמְקוֹמֵנוּ,
לִשְׁפֹּט וּלְדַבֵּר בִּשְׁמֵנוּ,
שִׁמְעוּ נָא אֶת קוֹלֵנוּ.
לֹא גְּדוֹלָה בַּקָּשָׁתֵנוּ,
רַק אֶחָד הוּא רְצוֹנֵנוּ:
דִּין צֶדֶק לְרוֹצְחֵנוּ!
