שבוע הספר בישראל הוא הזדמנות להתחקות אחר מקור הביטוי הפופולרי "עם הספר", שהפך מזוהה עם העם היהודי. חלקכם אולי יופתעו לגלות שהוא למעשה גלגול של כינוי שהוענק לנו דווקא בידי המוסלמים.
"בקוראן יש התייחסות לקבוצות המכונות בערבית אַהְל אל-כִּתַאבּ", מסביר פרופ' אוריאל סימונסון, ראש "חממת חיפה לחקר דתות" באוניברסיטת חיפה. "המילה אל-כִּתַאבּ מתייחסת לספר, וכפי שאפשר לזהות בקלות – המילה אַהְל מזכירה את המילה אוהל, והיא מתייחסת דווקא לשבט או למשפחה ולא לעם. לכן התרגום הנכון הוא 'אנשי הספר', והביטוי 'עם הספר' אינו בהכרח שיבוש, רק שהמקבילה שלו בערבית בעלת משמעות שונה בתכלית".
בני ישראל מוזכרים במקרא כשבטים של יושבי אוהלים, כמו בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב".
"בהחלט, אבל כאשר הקוראן מדבר על אנשי הספר הוא לא מתייחס רק ליהודים, אלא גם לנוצרים וכן לקבוצה בשם צאבִּאים".
מה המשותף לכל אנשי הספר?
"הביטוי הזה נועד לייצר הבחנה בינם ובין השבטים הפגאניים שהיו בחצי האי ערב. על פי הקוראן, באופן עקרוני אסור לפגוע באנשי הספר ויש לאפשר להם לקיים את הפולחן הדתי שלהם. עם השנים נוספו פרשנויות ופלפולים של אנשי דת מוסלמים שהתווכחו ביחס לאנשי הספר וגם לגבי השאלה מיהם העמים הנוספים שאולי ראויים להגנה כזו, כמו למשל הזורואסטרים, אנשי הדת הפרסית העתיקה".
אז הביטוי "אנשי הספר" הוא חיובי או שלילי?
"הוא בעיקר ביקורתי. המוסלמים מאמינים שאדם הראשון, נֹח ואברהם היו מוסלמים – כמו גם ישמעאל, יעקב ויוסף. על פי הקוראן דוד ושלמה היו נביאים ומוחמד הוא הנביא האחרון. היהודים מוזכרים בקוראן כקבוצה חשובה מכיוון שהם קיבלו את ספר התורה דרך התגלות אלוהית, וגם הנוצרים הם בעלי חשיבות כי הם קיבלו דרך התגלות אלוהית את ספר תהילים. מכאן גם מקור הביטוי – אנשי הספר.
"מצד שני, הטענה העיקרית של האסלאם נגד יהודים ונוצרים היא שבמקום להוביל את המסר האותנטי שהם קיבלו מהאל, הם שיבשו אותו. התפיסה היא שהיהודים, שנבחרו כעם הנבחר, קלקלו את זה בשל התנהגות קשת עורף. אחר כך בא ישוע, המוכר גם הוא כנביא באסלאם, במטרה להדריך את הנוצרים בדרך הישר – אולם גם אלה מואשמים בסטייה מן הדרך, בין השאר בשל אמונתם בשילוש הקדוש".
הוא מוסיף ומסביר כי "אפשר לומר שהיחס של הקוראן ליהדות מזכיר את התיאולוגיה האוגוסטנית-הנוצרית הקדומה, שגרסה כי אין להרוג את היהודים אלא להשפיל אותם ולשמור אותם בחיים כתזכורת למקור הנצרות. לכן מבחינת הקוראן, אנשי הספר, כלומר היהדות והנצרות, הם סוג של תזכורת, והיחס אליהם הוא אמביוולנטי – לא יחס שלילי או חיובי, אלא יחס ביקורתי".
סיור רחפן בספרייה הלאומית החדשה
(צילום: סטודיו Yoko)
אתה אופטימי או פסימי לגבי היחס של האסלאם ליהדות והיכולת לחיות ביחד?
"זה מזכיר לי שיחה שקיימתי עם רב בכיר מהציונות הדתית שאמר 'המוסלמים תמיד היו נגדנו'. כשביקשתי ממנו לציין נקודה היסטורית בזמן, הוא הזכיר את הסכם מדינה ואת 'אל-מוואחידון'. הסברתי לו שבעיר מדינה מוחמד דווקא העניק ליהודים הגנה, כל עוד הם לא מסייעים לשבטים שלחמו במוסלמים.
"באשר לאל-מוואחידון, זו בכלל תקופה אחרת, של כ-600 שנים לאחר מוחמד, שבה שושלת מורית בֶּרבֵּרית אסלאמית אכן פעלה נגד מי שאינם מוסלמים ונתנה להם לבחור – להתאסלם או למות. אבל אלה היו יוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. לכן הרמב"ם שחי באותה תקופה דווקא יצר הבחנה בין האסלאם לנצרות, כאשר הראשונה מוכרת כדת אחות ואילו האחרונה כעבודת אלילים. אחד מהביטויים המעשיים לכך הוא ההיתר לבקר בבית תפילה מוסלמי, לעומת האיסור להיכנס לבית תפילה נוצרי".
הוא מסיים בנימה אופטימית: "בשורה התחתונה, אם קצת מורידים חומות, מוציאים אנשים ממסכי הטלוויזיה והאינטרנט, ומפגישים אותם כמו שאנחנו עושים בחיפה, מגלים שבצד השני אין שדים ענקיים אלא בני אדם עם ערכים ואמונות דומות לאלה שלנו, ואז זה משנה את התמונה".
