הישראלי שמאכיל מאות פליטים באוקראינה
(צילום: שמוליק דודפור)
במקור, מרדכי (מוטי) קרויזר רצה בסך הכול לפתוח מסעדה כשרה שתשמר את זכרה של הקהילה היהודית שהייתה פעם במונקאץ'. רצה הגורל, והוא מצא את עצמו מנהל מטבח שמחלק אוכל לפליטים שנעקרו מבתיהם במהלך המלחמה באוקראינה. "נשבעתי לעצמי שאפתח מקום שמכבד את האנשים כאילו הם נכדיי", הוא אומר ל-ynet. "אני מבשל לאורחים רק אוכל שהייתי נותן לנכדים".
לדבריו, הוא נצמד לעיקרון ויהי מה – "גם כשזה יוצא יקר מאוד, עם מקומות ישיבה כמו במסעדה, הגשה לשולחנות ופינוי של הכלים. אני משתדל גם שהאוכל יהיה בריא". קרויזר לקח על עצמו את היוזמה אף על פי שהוא לא עשיר או אמיד במיוחד. "כשאני רואה ילדים קטנים עם האימהות שלהם יושבים ואוכלים אוכל שהכנתי ומימנתי, וזה מעלה חיוך על פניהם, תודה בפיהם ואושר בעיניים, אני מרגיש עשיר, מיליונר, מיליארדר", הוא מעיד.
כדי לממן את מפעל החסד הפרטי, הוא כבר לקח שתי הלוואות מהבנק. "מהידיים שבקושי הצליחו להאכיל שלושה ילדים אני מאכיל היום כ-450 איש ביום, וישנם ימים של 500 פלוס", הוא אומר. "אז כן, אני מכור לתחושה ושפוט של ההרגשה לעשות שלא על מנת לקבל פרס. אז אולי באמת לא אשאיר לילדיי ולנכדיי הרבה כסף, אם בכלל – אבל בעוד 50 שנה, כשלא אהיה כאן יותר, הם יסתובבו בראש מורם ויגידו: 'האיש המשוגע הזה, שעזר לאנשים שאינם דווקא מבני עמו בזמן המלחמה, אני נכד שלו!'"
כדי להבין מה מלכתחילה גרם לישראלי כמו קרויזר (59) לנדוד לאוקראינה, צריך לחזור אחורה בזמן – לקשר המיוחד שנרקם בינו ובין חמותו. "גידלתי לבדי את שלושת הילדים שלי, וגידלתי אותם בצורה מכובדת", הוא מספר, "כאשר חמותי חלתה באלצהיימר, הבאתי אותה אלינו לישראל וטיפלתי בה, כי שלושת ילדיי היו הנכדים היחידים שלה. ארגנתי אצלנו בבית ארוחות שבת לבני גילה, כדי שתהיה לה חברה. לחלק מהנשים שהגיעו אלינו היו מטפלות, שחלקן באו מאוקראינה.
"מהמטפלות למדתי על אוקראינה, והתפעלתי מהמסירות של אנשי המדינה הזו, שעושים הרבה ונוסעים רחוק כל כך כדי להביא קצת רווחה לילדיהם, לאפשר להם חינוך ועוד. לצערי חמותי נפטרה לפני כארבע שנים. ילדיי ירשו אותה, וכאות הערכה על מה שעשיתי בשבילה, ובהכירם את מצבי הכלכלי, הם חלקו איתי את כספי העיזבון".
קרויזר מגיש אוכל לילדים במטבח לפליטים במוקצ'בו
(צילום: באדיבות מוטי קרויזר)
לדבריו, "במקום לנסות להפוך לאיש עשיר, החלטתי לטייל בעולם וליהנות מחופש שלא היה לי כ-25 שנה – והרי אין מקום זול וכיפי יותר מאוקראינה. נהניתי לנסוע בעיירות של פעם, לפגוש חיים של פשוטי עם שנלחמים כדי לשרוד. זו הסיבה שהגעתי לכאן".
לחמניות, כריכים וסיר מרק בגבול
המסע הביא אותו לעיר מוקצ'בו (מונקאטש ביידיש), הסמוכה כיום לגבולות עם סלובקיה והונגריה. "העיר הזו הייתה מלאה ביהודים עד השואה הארורה. מישהו שמכיר אותי ואת החשק שלי להיות במטבח כל היום ולהאכיל אנשים, הציע לי להקים מסעדה כשרה בתשלום", הוא מספר. "חלמתי שדרך התיירים הרבים שמגיעים לקברי צדיקים שקבורים בעיר, החיים היהודיים יחזרו מעט למקום הזה. בהתחלה התנאי שלי היה שאני לא משקיע כסף. עבודה ומאמץ שלי – בכיף, אבל כסף לא.
"ישנו יהודי עשיר בארצות הברית, יליד מונקאץ', שקנה את בניין בית הכנסת מהמדינה אחרי התפרקות ברית המועצות ותרם אותו ליהודי העיר. הוא זה ששיפץ את חדרי האוכל שיתאימו למסעדה, תרם את דירתו הצמודה לבית הכנסת והפך אותה למטבח חדש ומצויד, כולל ריהוט, מזגנים, ציוד מטבח וכו'. אבל כמו שאומרים, תוכניות לחוד ומעשים לחוד. השיפוץ לקח זמן, ובדיוק כשהוא הסתיים פרצה המלחמה".
המלחמה טרפה את כל הקלפים. "אנשים רבים התחילו להתקשר אליי מהדרכים, וסיפרו ששמעו מחבר או חבר של חבר שיש איזה מוטי במונקאץ', ואולי אצלו ימצאו קצת אוכל כשר אחרי ימים ארוכים בדרכים", נזכר קרויזר. "כך האכלתי כאן אנשים, והבאתי אל הגבולות עשרות לחמניות, סנדוויצ'ים וסיר מרק גדול. חילקתי לבורחים בקור הנורא ששרר בפברואר שעבר. המספרים היו עצומים, וכמובן גם מי שאינם יהודים קיבלו".
הוא לא עצר שם: "ביקשתי את רשותו של התורם אלכס רובט, שתרם את המטבח, לפתוח אותו להאכלה של פליטים – ולאו דווקא יהודים. הוא נענה בשמחה ואמר לי 'לך על זה'. אני לא משלם על המקום דמי שכירות, אבל את ההוצאות של כל האוכל, הכלים, הגז ושכר העובדים אני משלם מכיסי".
"חשבתי שזה עניין של חודש, אולי חודשיים, וכולם יחזרו לבתיהם", הוא מודה, "אבל מרגע שהתחלתי, לא היה מצב שאפסיק". הוא מספר כי עד לרגע זה לא עזר לו איש – "מלבד 500 שקלים שהפקידה אשתו של חבר להקדשת ארוחה לזכר בעלה, שנפטר לפני שנה".
"ראיתי תעודה מיד ושם – ובכיתי"
יום אחד הגיעה למקום קשישה שביקשה לשוחח עם המנהל והתחננה שירשו לה לקחת מנות הביתה, ולא רק לאכול שם – בניגוד לכללים שקבע קרויזר. הסבירו לה בעדינות שאי-אפשר, אבל היא ביקשה לשוחח עם האחראי. "ניגשתי אליה, למרות העובדה שאני מתקשה בשפה, והיא התחילה להראות עוד ועוד מסמכים רפואיים שאני לא יודע לקרוא אותם", הוא משחזר. "אמרתי לה שאני באמת שאני מצטער, אבל לא יכול להרשות את זה כי פשוט אין לי איך.
6 צפייה בגלריה
תעודת הכבוד שהציגה האישה, המעידה כי אביה ובני משפחתה הוכרו כחסידי אומות עולם. התעודה הוענקה לפיליפ וטקליה קוציובאילו ושני בניהם, אנדריי ואלכסנדר
(צילום: מוטי קרויזר)
"תוך כדי, הבחנתי במסמך מנוילן שנראה לי בעברית וביקשתי ממנה להביט בו. אפילו עכשיו יש לי דמעות בעיניים. זה היה מסמך של 'יד ושם' שניתן לאביה על כך שהוא ובני משפחתו הצילו יהודים בשואה, תוך סיכון חייהם. פשוט זזתי הצידה דומע, לשתי דקות. אמרתי לה במילים שבורות ברוסית: 'מהיום את באה ולוקחת מה שתרצי, תביאי איתך כלי פלסטיק, תצאי דרך המטבח ותאספי את המנות האלו בשמחה'".
המלחמה הפגישה אותו עם סיפורים קורעי לב. "היו אצלי נשים וילדים שהבעל נלחם בחזית ופשוט שלח אותם להינצל, ואמר להם: 'אם אשרוד – ניפגש אחרי המלחמה, ואם לא – לפחות אדע שאתם במקום בטוח'".
בימים אלה הוא מפעיל שני מטבחים נוספים בערים שעדיין יש בהן קהילות יהודיות. "בצ'רניהיב נשארו כ-300 יהודים, מתוכם בערך 100 שנזקקים", הוא מתאר. "שם אני משלם לשני צוותים של מקומיים שייקחו את האוכל עד לבתים, כי אין שם חדר אוכל. האנשים כמעט ולא יוצאים מהבית, כי אין מעלית או חשמל. בייחוד קשה לחולים ולקשישים, והם מקבלים את האוכל במשלוח הביתה חמישה ימים בשבוע".
ספרו של אדוארד דוקס, "כתבה אוקראינית בעברית"הוא לא דמיין שהמלחמה בין אוקראינה לרוסיה תימשך זמן רב כל כך – כבר יותר משנה. "האמת הפשוטה היא שחשבתי שהמלחמה תסתיים הרבה לפני שהכסף שלי יאזל, אבל קצת טעיתי", הוא מגלה. "כנראה לא יהיה לי מנוס אלא למצוא ספונסרים".
"אני משתדל לעשות את זה בצורה שרק יכולתי לחלום שמישהו היה עושה בארץ כשהילדים שלי היו קטנים", הוא מסכם. "זה המוטו שלי בכל הפרויקט הזה. אילו יכולתי להיכנס למקום כזה בלי להיקבר מבושה ובלי שהילדים שלי ירגישו דחויים ומסכנים – היו זמנים שבהם גם אני הייתי הולך למטבח כזה כדי לאכול איתם ארוחת צהריים".
- אדוארד דוקס הוציא לאחרונה את הספר "כתבה אוקראינית בעברית", המקבץ 30 שנות סיקור עיתונאי ככתב באוקראינה עבור ynet ו"ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 17:38, 16.02.23
