בכל פעם שד"ר ג'וזף ברונר מדבר על השינוי שעבר, הוא מתקשה לעצור את הדמעות. לפעמים הוא גם לא מנסה, ופשוט פורץ בבכי. הוא מעיד על עצמו כעל אדם שבמשך כל חייו חיפש אחר משהו שהיה חסר לו – ולא ידע מה. בסופו של דבר הוא מצא אותו, איכשהו, דווקא בישראל וביהדות. וכך, כשהוא בן 69, החליט ד"ר ברונר – שגדל וחונך כנוצרי קתולי בנברסקה – שזה הזמן לעבור ברית מילה. כעת – כשנה לאחר מכן – הוא מתכנן לעלות לישראל עם בת זוגו, יפה ברונר קלריך.
"זו הגשמת מסלול חיי, משהו שסוף-סוף הפך למציאות", הוא אומר בריאיון ל-ynet. "התמלא לי חור בלב. זו הגשמה רוחנית, אבל גם הגשמה של להיות חלק מעם ישראל".
וזה לא שחייו של ד"ר ברונר היו נעדרי משמעות. מאחוריו קריירה ענפה, ותמונה היסטורית אחת שתישאר גם אחריו. היא צולמה בשנת 1999, וזכתה מיד לכינוי "יד של תקווה".
הסיפור של התמונה מתחיל בעובר בן 21 שבועות, סמואל אלכסנדר ארמס, שאובחן עוד בבטן אימו כסובל מספינה ביפידה – מום מולד וקשה בעמוד השדרה. ד"ר ברונר, שעבד אז במרכז הרפואי של אוניברסיטת ונדרבילט בנאשוויל, יזם פתרון פורץ דרך לבעיה: ניתוח קיסרי שבמהלכו העובר מנותח דרך חתך קטן ברחם, ולאחר מכן ההיריון נמשך כסדרו – עד ללידה.
אימו של סמואל, ג'וליה, שמעה על ההצלחה הנדירה שיכולה להציל את בנה – ולא היססה. זו הייתה הפעם ה-54 שבה ברונר, שעבד אז עם ד"ר נואל טוליפאן, ביצע את הניתוח הזה. מה שהפך אותה למיוחדת כל כך היה הרגע שבו ידו של סמואל הגיחה מרחם אימו, ו"לחצה" את ידו של ברונר – כאילו העובר מודה לרופא על שהעניק לו את חייו.
לימים הודה ברונר שהעובר, כמו אימו, היה מורדם בזמן הניתוח. כשהתמונה צולמה, ברונר פשוט הכניס את ידו של העובר פנימה – אחרי שיצאה לפתע מהרחם – כדי לסיים את הניתוח. למרות זאת, היא נצרבה בתודעה, והשיטה שפיתח ברונר הצילה מאז עוד ילדים רבים נוספים.
ההצלחה הזו אומנם הטעינה את חייו של ד"ר ברונר במשמעות שהוא מכנה "מדהימה", אך לא הביאה לו את הסיפוק שחיפש בחייו. לדבריו, במשך שנים חיפש אחר החוויה הרוחנית הנכונה לו במקומות שונים – עד שהכיר את יפה, ונפתח לעולם היהודי. "למרות שגדלתי כקתולי, לא הרגשתי שאני מכיר את אלוהים, אז ניסיתי דרכים אחרות", הוא מספר – ומיד מתחיל לבכות. "אני מתנצל, זה מאוד רגשי. הרגשתי חוסר מימוש, וידעתי שאני צריך להפוך ליהודי".
שבועיים עם המפונים בים המלח
אנו נפגשים באירוע MedEx שהתקיים השבוע בניו ג'רזי, שמסייע לרופאים שמעוניינים בעלייה לישראל לנחות בארץ כשבידם רישיון תעסוקה ומקום עבודה מובטח במערכת הבריאות. במהלך האירוע נחתם הסכם בין ארגון "נפש בנפש", משרד העלייה והקליטה, משרד הבריאות והסוכנות היהודית ובסיוע קרן מרכוס, להשקת תוכנית לאומית רחבה לעידוד העלאת כ-2,000 רופאים מרחבי העולם במהלך חמש השנים הקרובות. ד"ר ברונר צפוי להיות אחד מהם, והמקרה שלו יוצא דופן במיוחד.
"אני ויפה היינו חברים למשך זמן מה, אבל היא עברה עם ילדיה לישראל ואיבדנו קשר", הוא מספר על היחסים עם אשתו, שלה הוא מייחס חלק גדול מהשינוי שעבר. "בהמשך חזרנו לקשר, והחלטנו להתחתן. נישאנו לפני שלוש שנים בטקסס".
לדברי ד"ר ברונר, הוא נפגש עם רב בנוגע לגיור עוד לפני כן, אך בגלל קשיים רבים בתהליך לא הצליח להשלים אותו. "כשפגשתי את יפה שוב, הבנתי שאני חייב להשלים את מה שכבר התחלתי – ולהפוך ליהודי", הוא אומר.
כשיפה נשאלת מה הוביל לגיור של ברונר, היא מדגישה שלה לא היה חשוב אם יהפוך ליהודי – אך הוא בחר לעשות זאת בצורה הטוטאלית ביותר שאפשר, כולל ברית מילה. היא לא מקיימת אורח חיים דתי, אך המסורת והערכים היהודיים, כמו ארוחות שישי ובחגים, פתחו בפני ברונר עולם חדש.
"לכן הצטרפנו גם לבית כנסת רפורמי, והוא נפתח יותר למסורת ולדת", היא אומרת. ד"ר ברונר מצידו התחיל לאחרונה גם להניח תפילין מדי יום, אחרי שלמד ביוטיוב כיצד, ומסביר שעבורו מדובר בחוויה רוחנית. "ישראל היא כנראה המקום הכי רוחני שקיים", הוא אומר. לדבריו, הוא אוהב "גם ליהנות בתל אביב וגם לספוג דת בירושלים".
ב-7 באוקטובר היו בני הזוג בארצות הברית, אך אחותה של יפה, ורד, הייתה נצורה בממ"ד בביתה בכיסופים, בזמן שבעלה נלחם במחבלים כחלק מכיתת הכוננות. כשהיא עם צירים, ורד העבירה שעות ארוכות בחדר הקטן עם ילדיה, ממתינה עם סכין לרגע שבו דלת הממ"ד תיפתח וייכנסו פנימה מחבלים. יום למחרת כבר ילדה בן. לאחרונה ביקרו בני הזוג את ורד ומשפחתה במלון שאליו פונתה בים המלח, ושהו שם במשך שבועיים. "בזמן כזה זה אפילו חשוב יותר שאבוא לישראל", אומר ברונר. "סכנה? אני מרגיש בטוח יותר בארץ מאשר בשיקגו. יש מקומות מסוכנים בכל מדינה, אבל בכל פעם שהייתי בישראל הרגשתי מאוד בטוח – ובבית, סוף-סוף".
ליפה יש שני ילדים, בת 17 ובן 22, שברונר מכנה "הילדים שלי". אחת הסיבות לכך היא שלפני נישואיו ליפה, הוא היה נשוי למי שהייתה אז גיסתה – שנפטרה. כשהיא הלכה לעולמה, הוא לא רצה לאבד קשר עם המשפחה. כעת בני הזוג, שמתגוררים היום במידלנד שבטקסס, מתכננים לעלות יחד לישראל – וברונר נראה כמי שמצא את התשובה שחיפש כל חייו.
"הישראלים הם כמו משפחה אחת גדולה", הוא אומר, ולא מייחס חשיבות גדולה לקיטוב והשסע שעימם מתמודדת המדינה. "זו תקופה בהיסטוריה שבה בהמון מדינות קיצוניים משני הצדדים נלחמים על אידיאולוגיה, זה לא ייחודי לישראל. זה קורה גם בארה"ב, בגרמניה, בהולנד, בשבדיה". ישראל, לדבריו, לא שונה במיוחד במובן הזה. עבורו, בכל מקרה, "ההרגשה היא שאני מגיע הביתה".
הכותב היה אורח של ארגון "נפש בנפש" בניו ג'רזי
