צהרי היום, פריז, הרובע ה-13, 20 בספטמבר 1979. שלושה מתנקשים אורבים לפייר גולדמן שישב בבית קפה. גולדמן היה מהפכן יהודי מיליטנטי, מראשי השמאל הקיצוני שקרא למלחמת אזרחים, התגייס לגרילות השחורות בקונגו ולמחתרת הדרום-אמריקאית, אינטלקטואל, סופר מוערך וגם שודד שהואשם ברצח כפול. כשגולדמן ניגש לדוכן סמוך ורכש עיתון, המתנקשים המסתוריים ירו בו למוות. רגע לפני שברחו, הם צעקו לעברו: "כבוד המשטרה". בצרפת נטען שגולדמן, בן למהגרים מפולין, נרצח רק בשל היותו יהודי. גולדמן, שהיה בן 35 שנה במותו, נטמן בפר לשז, בית הקברות הפריזאי האייקוני, שבו קבורה אצולת התרבות הצרפתית (מולייר, אדית פיאף, ז'ילבר בקו, מרסל מרסו) וגם אוסקר ויילד, פרדריק שופן וג'ים מוריסון.
הלווייתו של גולדמן הפכה לאירוע גדול ומתוקשר, ונכחו בה רבנים לצד פעילי שמאל אנרכיסטים, לוחמי זכויות של שחורים לצד לוחמי רזיסטנס יהודיים, וכן חבריו של המנוח – הזמר והשחקן איב מונטאן, הפילוסופים האינטלקטואלים ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר וכן ברנאר קושנר, ממובילי מרד הסטודנטים של 1968 ולימים שר החוץ של צרפת.
עד היום התעלומה מי רצח את פייר גולדמן לא נפתרה. האנשים שהתנקשו בחייו לא נתפסו. מספר סברות הועלו לגבי המניע לרצח וזהות האנשים שחפצו במותו של האיש השנוי במחלוקת. אחת התיאוריות סברה שממשלת ספרד הפעילה בחשאיות מיליציה ימנית, שתחסל את גולדמן בשל תמיכתו במחתרת הבאסקית. כן נטען שתא של אנשי משטרה צרפתים פאשיסטיים שיגרו את הרוצחים, מטעמי נקמה – השוטרים זעמו על כך שגולדמן שוחרר מהכלא למרות מעלליו, כולל הרצח הכפול שיוחס לו. ב-2010 שידר ערוץ קנאל פלוס כתבה שבה התראיין אדם בעילום שם, והתוודה שהוא נמנה עם חוליית המתנקשים, שלמעשה נשלחה על ידי SAC – מיליציה ימנית שחלק נכבד מאנשיה היו עבריינים. המיליציה הזאת אגב הוקמה בשעתו על ידי נשיא צרפת שארל דה גול בתקופת המלחמה באלג'יריה, אך פעלה לפעמים באופן עצמאי. ב-2012, טען אחד הבלוגים שהרוצח הוא רנה רסיניטי דה סייס, צנחן לשעבר של הכוחות המזוינים הצרפתיים, שמת באותה שנה.
המשפט של גולדמן עשה הרבה רעש וכותרות, עורר ויכוחים ודיונים, ופילג את דעת הקהל – אינטלקטואלים, סופרים, עיתונות השמאל והקהילה היהודית התגייסו לטובתו של גולדמן. מתנגדיו ראו בו יהודי פרזיט שבגד באומה הצרפתית
כדאי לציין ששנה אחרי ההתנקשות, הפילוסוף אלן פינקלקראוט כתב על רציחתו של גולדמן: "מוות סימבולי? רצח של דור שלם? לאו דווקא. גולדמן שילם עבור האחרוּת הרדיקלית שלו. הרוצחים חיסלו את כל מה שלא היה ניתן לאילוף בו, כל מה שהיה בו מעבר לפעילות קלאסית שמאלנית, הנחישות הזו אשר בה, כיהודי אובססיבי, וכשָׁחור מאומץ ומהפכני, נחשף לשנאתם של אלה אשר 'צרפת לצרפתים' משמשת להם גם כסיסמה וגם כהשקפת עולם".
אחיו של "שלמה ארצי" של צרפת
44 שנים אחרי ההתנקשות, חייו, אישיותו ומותו של גולדמן עדיין מרתקים, מסקרנים ומעוררים עניין, ולא רק מפני שהוא אחיו של ז'אן-ז'אק גולדמן – מהזמרים, המפיקים והפזמונאים היותר מצליחים ומפורסמים של ממלכת הגבינות והבאגטים – ה"שלמה ארצי" של צרפת, אם תרצו.
(טריילר לסרט "תיק גולדמן")
בפסטיבל קאן האחרון, סרט בשם "תיק גולדמן" פתח את "שבועיים של במאים", אחת המסגרות הנחשבות והיוקרתיות של הפסטיבל, וכך גולדמן שוב חזר לכותרות. את הסרט ביים הבמאי והשחקן היהודי סדריק קאהן. "התעניינתי מאוד בדמות של גולדמן עצמו והיכולת שלו לדבר, המילים שבהן השתמש, יכולות השיח שלו", אמר קאהן, בריאיון שערכתי איתו במהלך הפסטיבל. "ריתקה אותי העובדה שהוא היה החבר הכי טוב של עצמו, אבל גם האויב המר ביותר של עצמו".
מה עוד משך אותך לסיפור שלו?
"פייר גולדמן גם היה קצת משוגע – הוא לקח על עצמו הרבה סיכונים ועשה החלטות שלא תמיד היו רציונליות. הייתה לו נטייה להתבדח ולעשות פרובוקציות, שלא תמיד הועילה לו. מה שבאמת מרתק אותנו לדמות שלו זה שאנחנו לא חופשיים באמת לדבר ואנחנו לא לוקחים את הסיכון של להיות ישירים ובוטים, ואילו פייר חתר תחת זה. ניגשתי לדמות שלו כאילו היה איזה רוק-סטאר – עשרת אלפים איש הגיעו להלוויה שלו, ולא היה להם אכפת אם הוא היה אשם או לא היה אשם, הם פשוט היו מהופנטים ממנו".
"תיק גולדמן" יוקרן בשבוע הבא, במסגרת שבוע הקולנוע היהודי שמתקיים מדי שנה בחנוכה בסינמטק ירושלים ומציין הפעם את המהדורה ה-25. הסרט מתמקד באחד הפרקים הסוערים (וכאלה לא חסרים) בחייו של גולדמן: המשפט שבו גולדמן נאשם ברצח של שתי רוקחות ובתקיפה חמורה של שני אנשים נוספים, במהלך שוד שבוצע ב-1969. במשפט, שנערך בראשית שנות ה-70, התביעה הציגה את גולדמן כרוצח מסוכן, אכזרי ופסיכופת, וכן כאנרכיסט שזומם לטלטל את יסודות החברה. גולדמן התעקש שהוא חף מפשע והכחיש שביצע את השוד, למרות שהודה שביצע שלושה מעשי שוד קודמים. המשפט עשה הרבה רעש וכותרות, עורר ויכוחים ודיונים, ופילג את דעת הקהל – אינטלקטואלים, סופרים, עיתונות השמאל והקהילה היהודית התגייסו לטובתו של גולדמן. מתנגדיו ראו בו יהודי פרזיט שבגד באומה הצרפתית.
למעשה "תיק גולדמן" מדגים את המתחים הפוליטיים, האידיאולוגיים והמוסריים שטלטלו את אירופה בכלל ואת צרפת בפרט, בשנות ה-70. "בשלב מסוים של המשפט, פייר החליט להגן על עצמו, בחירוף נפש, ולהחלטה הזאת הייתה דווקא השפעה שלילית", סבור קאהן. "פייר סיכן את חייו במשפט הזה, כך שבמובן מסוים כן היה לו מה להפסיד. אפילו אם הוא אמר שלא אכפת לו מזה. פייר הוא דמות מורכבת שמלאה בסתירות: למשל הוא הצהיר על היותו אדם חופשי, אבל גם אמר שהוא אוהב את החיים בכלא. אחד הצדדים המשונים באישיות שלו – גולדמן היה יהודי שחי בין אנשים שחורים וקרא לעצמו 'היהודי השחור'. הוא הקדים את זמנו".
כמה חשוב הפן היהודי בסיפור ובמיתוס של פייר גולדמן?
"כמובן מבחינת האישיות שלו, היהדות הייתה מאוד-מאוד חשובה. אחד הדברים שעניינו אותי בסיפור המשפט היה מערכת היחסים בין פייר לעורך הדין היהודי שלו, ז'ורז' קייז'מן. לכל אחד מהם היה גורל שונה לחלוטין, בהקשר לחוויית העקירה שלהם".
"ייצגתי את היהודים נגד הצדק של הגויים"
גולדמן נידון ל-12 שנות מאסר בגין שלושת מעשי השוד האחרים ולמאסר עולם בשל הרצח מ-1969. עם הקראת פסק הדין, מהומה השתוללה בבית המשפט. הקהל מחה נגד החלטת השופטים. בעודו מרצה את העונש, גולדמן חיבר את ספרו "זיכרונות חשוכים של יהודי פולני שנולד בצרפת", שם כתב בין היתר על הסולידריות שהפגינו היהודים למענו: "היהודים שתפסו את עצמם כיהודים והיהודים שלא תפסו את עצמם כיהודים. היהודים הקומוניסטים והיהודים השמרנים. היהודים הציונים, האנטי-ציונים, הלא-ציונים. בכלל, כולם, במשפט שלי, חשו שהם יהודים, שאני יהודי באופן טוטאלי, בשבילי, בשביל היהודים, בשביל האחרים. הסולידריות היהודית המזוככת הזו ריגשה אותי עד מאוד; היה לי לרגע התקף יהודי מיסטי: הייתי פושע, גנב, אך מואשם לשווא ברציחות, נידון בעיוות משפט; ייצגתי, להרף-עין אחד, את היהודים נגד הצדק של הגויים".
בעקבות עצומות שקראו לבטל את רוע הגזרה, הפגנות אלימות והסיקור התקשורתי, נערך לגולדמן משפט חוזר ב-1976, שבו הוא זוכה. אחרי שהשתחרר מהכלא, גולדמן המשיך במלאכת הכתיבה והמוזיקה ונישא לכריסטיאן, מהגרת שחורה מהאיים האנטיליים. "מהכלא כתבתי לה שאני אוהב אותה, שאני רוצה לשאת אותה לאישה, לחיות איתה. למרות שגזרתי בעבר, שבמקרה הכמעט בלתי אפשרי, שיום אחד אתחתן, אתחתן עם יהודייה. אמרתי לה שיהיו לנו ילדים, חשבתי שהם לא יהיו יהודי תערובת עם דם שחור, אלא שחורים בעלי דם יהודי". ואז הגיעה ההתנקשות, וגולדמן כבר לא זכה לממש את כוונותיו להפוך לאב.
"היהדות הייתה חשובה לו להחריד"
קאהן ליהק לתפקיד של גולדמן את השחקן הבלגי-יהודי אריה וורטהאלטר ("נערה"), לו יש סבא וסבתא בתל אביב. ארתור הררי, במאי ושחקן ממוצא יהודי, מגלם את עורך הדין.
לאחרונה התעורר ויכוח עז סביב הליהוק של הלן מירן לתפקיד גולדה מאיר ובראדלי קופר לתפקיד ליאונרד ברנשטיין. כמה היה חשוב לך ללהק שחקנים יהודים ל"תיק גולדמן"?
"גם שחקן לא יהודי היה יכול לשחק את גולדמן, למה לא? אבל חשבתי שזה יהיה מעניין – וזו הייתה הבחירה שלי – למצוא דווקא שחקן יהודי. עשיתי אודישנים נפרדים גם עם שחקנים יהודים וגם עם שחקנים לא יהודים, ואריה היה המועמד הטוב ביותר. האם זה מפני שהוא יהודי או רק מפני שהוא היה הכי טוב? אין לדעת. הקסם שיש לשחקן מסוים הוא דבר מסתורי, אבל כמובן כל שחקן משחק גם את הרקע והשורשים שלו. זו הפעם הראשונה שאני מדבר על יהדות בסרטים שלי כבמאי, אבל כשאני משחק אני תמיד מתבקש לשחק תפקידים יהודיים. אגב, יש לי אובססיה בלתי נגמרת לאנטישמיות".
בנקודה הזאת, וורטהאלטר מצטרף לשיחתנו. "סדריק אמר לי שהוא משוכנע שאוכל לעשות את התפקיד, ואני חושב שזה גם כי אני נראה קצת כמו סדריק – האמת, לדעתי סדריק רצה את התפקיד של פייר בעצמו..."
וורטהאלטר מעיד שהוא אומנם לא מסכים עם חלק מדעותיו הרדיקליות של גולדמן, "אבל זה לא הפריע לי להתחבר אליו מאוד. למה למשל? לפייר, היהדות הייתה חשובה להחריד. ההיסטוריה שלו הכבידה עליו ועל חייו – הוא גם קיבל אותה וגם נאבק כנגדה, כל הזמן. וזה משהו שגם אני יכול בקלות להתחבר אליו. הרגשתי כאילו רצה לחוות את הכול – על הכדור שלנו, בחיים האלה, כולל מה שסותר. הוא רצה להיות גיבור, אבל גם רצה להיות אנונימי. הוא היה סתירה אחת גדולה. אבל זה גם היה מקור הכוח שלו – וגם החולשה שלו, כמובן. הוא רצה להרוס את ההיסטוריה, את האחיזה שיש לה עליו ועל עמו, על משפחתו, על החברה – ועם זאת הוא היה תקוע במבוכיה. מבחינתי הכעס שלו נובע בדיוק מזה שהוא רצה להיות יהודי, שחור, ערבי – הוא חשב שהעולם יכול להיות משפחה אחת גדולה. זו אחת התשובות שהייתה לו לשואה. זה חלום, אבל מאחר שאינו ריאלי הוא שבר לו משהו בנפש, משהו מהלב".
"ניסה לשווא להשתחרר מזכר אושוויץ"
גולדמן היה בנם של לוחם רזיסטנס הקומוניסטי וחברה פעילה במפלגה הקומוניסטית הצרפתית. "נולדתי יהודי ובסכנת מוות ב-1944", הוא כתב. "לא הייתי בגיל שבו יכולתי להילחם, אולם כשנולדתי הייתי בגיל שבו יכולתי למות במשרפות בפולין".
"הייתי זר לישראל, כמו לכל ארץ אחרת. הייתי יותר מדי יהודי מכדי להיות או להרגיש ישראלי, הייתי יותר מדי יהודי מכדי להשתרש על קרקע אחת. במחשבתי, בבשרי, ישראל הייתה רק עוד אתר של התפוצה היהודית, גלות אחרת"
עם מדינת ישראל הייתה לו מערכת יחסים מורכבת. "מול הפתרון הפוליטי שהציונות הציעה ליהודים מאז ומתמיד, גולדמן דיבר על הגלות כזהות, כפילוסופיה, ואפילו כמיסטיקה", כתב הסופר והעיתונאי לורן כהן, במאמר שהתפרסם ב-2009. "הוא נדד בחיפוש אחר התשובה לשאלה היהודית הפרטית שלו. אך גולדמן לא חשב על ישראל. היהדות הייתה בעיניו סמל של מחיקת הגבולות, תנועה תמידית כנגד כל לאומנות. נוסף על כך, גולדמן סירב לראות בהקמת מדינת ישראל 'קדיש' להשמדת היהודים. כל ימי חייו, בפעולותיו ובספריו, הוא ניסה להשתחרר מזכר אושוויץ. לשווא. עד המוות".
בתקופת מלחמת ששת הימים, ב-1967, גולדמן תקף את העולם הערבי, שאיים לחסל את מדינת ישראל, והתלהב מניצחון הבזק המסעיר: "יחידותיו של משה דיין טיהרו את העם היהודי מההאשמה המשפילה של מורך לב. הצבא הישראלי על צנחניו, הקומנדו, הטנקים והמפציצים שלו שיכר את רוב היהודים בהיותו כוח כה יעיל ומוחץ. לא עוד פחדנות יהודית ופסיביות יהודית". עם זאת הוא כתב, "הייתי זר לישראל, כמו לכל ארץ אחרת. הייתי יותר מדי יהודי מכדי להיות או להרגיש ישראלי, הייתי יותר מדי יהודי מכדי להשתרש על קרקע אחת. במחשבתי, בבשרי, ישראל הייתה רק עוד אתר של התפוצה היהודית, גלות אחרת".
"תיק גולדמן" מתרחש אומנם בשנות ה-70, אבל וורטהאלטר סבור שהוא רלוונטי מאוד לתקופתנו: "לנוכח מה שאנחנו עוברים היום בחברה המערבית – העלייה באלימות, האנשים הכועסים, התפוצצות של הגזענות, אלימות וגזענות השוטרים. מה שרואים בסרט קורה ממש עכשיו, אפילו יותר משקרה בשנות ה-70. אז כן, הנושא של הסרט מאוד מודרני".
- "תיק גולדמן" יוקרן בסינמטק ירושלים ביום שני הקרוב (11.12) בשעה 20:00, ובחמישי הקרוב (14.12) בשעה 16:00
