ניסן רזניק נולד באוקראינה בשנת 1918, וממנה עבר עם משפחתו לפינסק שבבאלרוס, שם היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני". אך אז השתלטו הרוסים, והמשפחה עברה לווילנה שבליטא החופשית, מחשש לנקמת הקומוניסטים בציונים. כבר אז פעל רזניק ליציאה מיידית של חברי התנועה בעלי סרטיפיקטים לארץ ישראל.
עם הפלישה הגרמנית לליטא ביוני 1941, ורצח יהודי וילנה ביער פונאר, השתתף הצעיר בהקמת המחתרת היהודית האנטי-נאצית המאוחדת – פ-פ-או. עם חיסול גטו וילנה בספטמבר 1943, וכישלון תוכנית ההתנגדות, עבר רזניק לפעילות הצלה על ידי העברת חברי התנועה ליערות נארוץ, שם הצטרפו לפרטיזנים הסובייטים בראשות מרקוב. הוא עצמו עמד בראש הקבוצה האחרונה שיצאה מהגטו. אחרי שבוע, מרקוב החרים את כל נשקם והציוד והפקיר את היהודים ביער, למרות התקפות הגרמנים.
רזניק מצא קבוצה של 19 נשים וגברים שנותרו לבדם, והוביל אותם לביצות בעומק היער על מנת להסתירם. בכך הציל את חייהם. הוא פרס עליהם את חסותו למשך חודשים בתנאים קשים, עד לסיום הסגר של הגרמנים, והמשיך לדאוג להם ביער. רזניק הצטרף ושימש מפקד בפרטיזנים הליטאיים, נלחם בגרמנים והיה בין פעילי הבריחה לאחר המלחמה. לאחר שעלה ארצה, וכמה שנים לאחר קום המדינה, כיהן כראש המועצה האזורית חוף אשקלון.
בשנת 2016 הלך לעולמו עטור סיפורי גבורה, אך ללא הכרה רשמית באומץ ליבו במלחמה בנאצים. כמותו – יהודים רבים שפעלו באומץ תחת האפלה הנאצית, תוך שהם נמצאים בסיכון כפול ומכופל בשל יהדותם, במטרה להציל כמה שיותר יהודים בשואה. הערב (א') הוא יזכה עם עוד תשעה יהודים ב"אות המציל היהודי" של המרכז העולמי של בני ברית והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה. סיפוריהם מתפרסמים פה לראשונה.
הברחה בקו האש
מטבע השנים, יהיו אלה בני משפחותיהם שיקבלו את האות בשמם. אחד מהם הוא נרי ברוצקוס, שסבו, ד"ר יוליוס ברוצקוס (1951-1872) הציל מאות יהודים מצרפת, במעמדו כשר בממשלת ליטא. "יוליוס היה איש רב פעלים", הוא מספר. "הוא היה רופא, פעיל חברתי, פעיל ציוני, חוקר אנתרופולוגי ועיתונאי. והוא גם היה ממייסדי ארגון OSE – ארגון יהודי עולמי לרווחת ילדים. נשיא הכבוד של הארגון בברלין היה אלברט איינשטיין. עם התחזקות רדיפות הנאצים, עבר ברוצקוס לפריז, ועם כיבושה עבר לדרום צרפת, תחת שלטון הבובות של הנאצים".
ברוצקוס, יהודי, שכנע בעיצומה של מלחמת העולם השנייה את קונסול ליטא במרסיי, להנפיק מסמכי אזרחות עבור יהודים שהיו עצורים במחנות בצרפת. מאות מסמכים כאלה חולקו על ידי ברוצקוס, שניצל את מעמדו כדי להיכנס למחנות, עד שנעצר ונידון לשישה חודשי מאסר. כך הבריח אותם למקומות שונים ברחבי הגלובוס.
גיבור נוסף הוא מאיר שולמן, שנולד בשנת 1911 בפולין, ועסק בזיוף מסמכים כבר מהאקציות הראשונות שהיו בכשאנוב. הוא התמחה בזיוף תעודות אריות ובתכנון בונקרים. בונקר שחפר מתחת למטבח בבית שבעיירה מיכאוקוביצה, הכיל בתחילה 15 איש – ועוד ועוד אנשים הצטרפו.
נוסף על כך, זייף שולמן כמה מאות מטבעות זהב אמריקניות, והשתמש בהן כדי לפרנס את כל יושבי הבונקר. הקבוצה הוברחה להונגריה, אך מאיר נשאר מאחור, נתפס וגורש לאושוויץ. הוא קפץ מהרכבת והצליח להגיע להונגריה ולהתאחד עם אשתו. גם שם זייף תעודות, לפני שהם הצטרפו לרכבת ועד ההצלה לשווייץ.
מציל הילדים
אגון מרקשטיין היה פעיל בתנועה הציונית בשנות ה-30, כבחור, ואף השתתף כציר בקונגרס הציוני בשנת 1936 בז'נבה. הוא נקלט כעובד של ההסתדרות הציונית בווינה, ועסק בהעברת קבוצות של צעירים לארץ ישראל באמצעות עליית הנוער.
בין היתר, יזם את עלייתם ארצה של קבוצת ילדים בני 13 שלא היו זכאים לצאת את אוסטריה במסגרת עליית הנוער, מפאת גילם – דרך נמל טריאסטה שבאיטליה. הילדים הפליגו לארץ ישראל, ומרקשטיין חזר לווינה, תחת משטר הנאצי, תוך סיכון חיים עצום. למחרת פרעות שערכו הנאצים ברחובות וינה, נאלץ מרקשטיין לעזוב לפלשתינה.
הלנה ריבאק (2005-1915) הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית בוורשה, ופעלה במחתרת ז'גוטה. בזכות אשרה מזויפת של פולנייה בעלת עסק בגטו, היא עברה את נקודת המשמר בין הגטו לוורשה הארית פעמים רבות. היא הסתירה יהודים רבים בעלי ניירות אריים בביתה שבפרברי ורשה, והצילה לאורך זמן שלושה ילדים שהוברחו מהגטו בנוסף לילדה שלה.
סוכנת המוסד שהבריחה אוניות
רות קליגר-עליאב עלתה מרומניה לארץ ישראל בשנת 1935, בהיותה בה 25, ועבדה במחלקת יחסי החוץ של ההסתדרות. לאחר ליל הבדולח, בנובמבר 1938, וההבנה שיהודי אירופה בסכנה קיומית, גויסה קליגר-עליאב למוסד לעלייה ב' – האישה היחידה מבין עשרת חברי הארגון. היא נשלחה לרומניה, משם פעלה להצלת יהודים מהבלקן בשנים 1941-1939.
בין השאר, הייתה אחראית לרכישת אוניות, לאישורי מעבר עבור פליטים מפולין ומארצות הבלקן לרומניה, ולהשגת היתרי הפלגה – זאת נוכח ההתנגדות הבריטית לעלייה, האנטישמיות והרדיפה המתגברת ברומניה תחת שלטון אנטונסקו, ותוך סיכון אישי ממשי.
קליגר-עליאב הייתה ממארגני אוניות ההעפלה "טייגר היל" (ספטמבר 1939), "הילדה" (דצמבר 1939) ו"דריאן 2" (פברואר 1941). בשנת 1943 שימשה כסוכנת המוסד לעלייה ב' במצרים. בשנת 1944 היא נשלחה כנציגה הראשונה של היישוב בצרפת, ולאחר קום המדינה הייתה מבכירי חברת הספנות "צים" בתחילת דרכה.
גם באושוויץ – המשיך לסייע
הרברט אהוד גרובלד, יליד 1914, היה ממנהיגי ארגון "החלוץ" בגרמניה בשנים 1943-1939. בין היתר, היה אחראי על הכשרת חניכים לקראת עלייה לארץ ישראל בארנסדורף ונוידורף, והיה אחראי על פעילותה של רחה פריאר, מנהלת עליית הנוער (שלכבודה הוענק אות המציל היהודי בשנת 2012).
גרובלד היה שותף לארגון ולביצוע משלוח של 1,000 בני נוער מגרמניה דרך הדנובה לארץ ישראל, שאושר בידי אדולף אייכמן לאחר משא ומתן קשוח שבמהלכו חשף את עצמו לסכנה ממשית. יחד עם פעילי החלוץ – אפרים פרנק, מפקד המסע ואלפרד זילברג – הם הובילו את הקבוצה לגבול גרמניה-אוסטריה.
גרובלד וזילברג לא המשיכו לארץ ישראל, וחזרו לחניכים בגרמניה במטרה להמשיך במאמצי ההצלה דרך עלייה. באפריל 1943 נשלח עם 80 חניכים למחנה אושוויץ-בירקנאו, שם תרם להישרדותם. לבקשת ראשי התנועה הציונית, גרובלד נשאר בגרמניה אחרי שחרורו וניהל את "הבריחה" מקיבוץ בוכנוולד – עד שעלה לארץ ביוני 1947.
היהודים שהפיקו את "דוח אושוויץ"
לצד אלה יוענק אות ההוקרה לשלושה מצילים שקרובי משפחתם לא נמצאו. בהם, אלפרד וצלר (1988-1918) ורודולף ורבה (2006-1924) – שניהם ילדי סלובקיה, שברחו יחד ממחנה אושוויץ ב-1944 והפיקו את "דוח אושוויץ" באפריל 1944, אשר פירט באופן המפורט ביותר עד אז את דבר ההשמדה התעשייתית במקום ותאי הגזים. הדוח השפיע על רוזוולט וצ'רצ'יל, אשר לחצו על עוצר הונגריה, מיקלוש הורטי, להפסיק את המשלוחים לאושוויץ. 120 אלף יהודי בודפשט ניצלו גם הודות לפעולה זו.
הרב מיכאל דב וייסמנדל, יליד 1918, נמנה עם "קבוצת העבודה" בברטיסלבה, סלובקיה – ועמד בראשה יחד עם קרובת משפחתו, גיזי פליישמן. "קבוצת העבודה" ביצעה פעולות הצלה נרחבות: שלחה סוכנים לעקוב אחרי מגורשים לפולין לתעד את גורלם; שכנעה את הרשויות בנחיצות היהודים ככוח עבודה ולהקמת מחנות לעבודת כפייה במטרה לדחות את גירוש היהודים; עודדה יהודים לברוח להונגריה – והסתירה פליטים יהודים מפולין.
"קבוצת העבודה" גם שיחדה פקידים נאצים וסלובקים במטרה להציל את כל יהודי אירופה – "תוכנית אירופה", שנדונה, בסופו של דבר, לכישלון. דניאל גרץ, נשיא בני ברית ישראל, אומר כי "כנצר למשפחת לוחמים יהודים במלחמת העולם השנייה ומצילי יהודים בשואה, ברכבות הצלת הילדים מאירופה, הקינדרטרנספורט – אני מביע בשם הארגון הזדהות והערכה למבצע ההכרה במתן אות הגבורה ליהודים מצילי יהודים בשואה".
