מהמלחמה באוקראינה לבית הספר העברי בניו יורק
הכול כבר היה מוכן לקראת תחרות האדריכלות הגדולה לתלמידי כיתות ח'. אלכסנדר, שהצטיין במתמטיקה, וחברו לכיתה, שהצטיין בהנדסה, עבדו במשך חודשים ארוכים על עיצוב מבנה ירוק חכם שיעזור לדיירים שגרים בו למחזר פסולת. הם נפגשו מדי יום אחרי בית הספר וישבו שעות על המחשב, עד שלבסוף יצרו שרטוט שהיו גאים בו במיוחד, והיו בטוחים שיעניק להם את המקום הראשון. ואז הגיעה המלחמה.
אלכסנדר ומשפחתו נמלטו בן-לילה מביתם במריופול שניזוקה קשות מהפצצות הצבא הרוסי. הם השתמשו במסדרון הומניטרי כדי לברוח לחצי האי קרים, משם הגיעו למקום מסתור ברוסיה ולאחר מכן לארצות הברית. בסערת המולת ההימלטות, המחשב הנייד של אלכסנדר, ובו השרטוט שעליו עמל קשה כל כך, נשאר בבית. המחשב של חברו, שבו נשמר עותק של הפרויקט, עלה בלהבות כשדירתו נפגעה מטיל ישיר.
ארבעה חודשים לאחר מכן, בלב ליבה של ברוקלין, אלכסנדר יושב בכיתה עם מחשב נייד חדש שקיבל בתרומה מבית הספר הציבורי HLA (בשמו המלא Hebrew Language Academy Charter School) – ברשת "היברו פאבליק". הוא עדיין חולם לשחזר את הפרויקט שלו: "אני רוצה למצוא התמחות באדריכלות ולהפוך לאדריכל מפורסם בעולם כדי לבנות מחדש את מריופול", הוא אומר בשילוב של עברית, אנגלית ואוקראינית.
7 צפייה בגלריה
בית הספר העברי בברוקלין. בכל כיתה יש שתי מורות: האחת מלמדת בעברית, השנייה – באנגלית
(צילום: דניאל אדלסון)
אלכסנדר הוא אחד מיותר ממאה תלמידים פליטי מלחמה מאוקראינה ש"אומצו" בידי רשת בתי הספר הציבורית הזאת, שהוקמה בניו יורק ב-2009 ומלמדת את תלמידיה – מרביתם לא יהודים – עברית כשפה שנייה, כמו גם לימודי ישראל, במקביל לתוכנית הלימוד האמריקנית הרגילה. בכל כיתה של אחד מ-14 בתי הספר האלה יש שתי מורות: האחת מלמדת בעברית, השנייה – באנגלית. הרעיון הוא לתת לתלמידים יתרון יחסי באמצעות לימוד שפה שנייה; הבחירה בעברית וההתמקדות ב"סטארט-אפ ניישן" מצטיירת כהשקעה לעתיד.
"אני רוצה למצוא התמחות באדריכלות ולהפוך לאדריכל מפורסם בעולם, כדי לבנות מחדש את מריופול", אומר אלכסנדר מכיתה ח', שנמלט עם משפחתו מהעיר המופגזת, בשילוב של עברית, אנגלית ואוקראינית
לא תמצאו כאן עיסוק רב בתכנים דתיים, ובתי הספר, שממומנים על ידי מדינת ניו יורק ותורמים פרטיים, פתוחים לכל תושבי האזור – ללא הבדלי דת, גזע ומין. רבים מהתלמידים אפרו-אמריקנים ולטינים שגרים בשכונות מעורבות – האחרונים שניתן לצפות מהם שיזמזמו שירים של סמדר שיר או יתווכחו בעברית בחצר המשחקים למי להעביר את הכדור.
כשאבא נשאר מאחור
לדברי ואלרי חייטינה, ראשת אגף קשרי חוץ ב"היברו פאבליק" ומי שיזמה את אימוץ התלמידים הפליטים, עברית אמנם לא עוזרת להם בהכרח להשתלב בחברה האמריקנית, אבל לימודי שפה שנייה ושלישית עוזרים להתפתחות הקוגניטיבית, ולימוד עברית עם האוכלוסייה האמריקנית מציב מטרה משותפת שעוזרת לגיבוש הכיתה.
אלכסנדר, למשל, הגיע לבית הספר בברוקלין עם אחותו דרינה שלומדת בכיתה ג'. בשבועיים הראשונים היא נצמדה לאחיה בפחד ולא הסכימה לעזוב אותו, מה שהקשה גם עליו בלימודים. דרינה פחדה להישאר ולו לרגע בלי בן משפחה לצידה, פחדה מהאוטובוס הצהוב הגדול שמסיע ילדים לבית הספר וממנו, פחדה מקולות רמים שהזכירו את ההפצצות בשמי מריופול. כשנכחה בפעם הראשונה בתרגיל שריפה בבית הספר, היא חוותה התקף חרדה.
כשהתותחים רועמים קשה לשמוע את הסיפורים הקטנים שמסתתרים מאחורי הרס החיים שגורמת המלחמה. כמו אלכסנדר ודרינה, התאומים קונסטנטין וקלרה הגיעו לארצות הברית ללא אביהם, והיו בין התלמידים הראשונים שהגיעו להיברו פאבליק בברוקלין. אימם, פעילה פוליטית, התנדבה לתמוך באוקראינה בכל דרך שהיא יכולה, ואילו אביהם נשאר מאחור וגויס לצבא. הוא משרת כעת בבאחמוט, אחד מאזורי הלחימה המסוכנים ביותר באוקראינה. התשתיות במדינה רעועות, החיבור לאינטרנט לא תמיד עובד, ויש ימים ואף שבועות של נתק מוחלט בין התאומים לאביהם. בין השיעורים הם מתפללים שיוכלו להתאחד איתו בקרוב.
להתמודד עם הלחץ הנפשי
לצידם בכיתה ויטאלי, תלמיד חדש בבית הספר, מתקשה להסתגל, מסתבך בצרות מדי יום ונכנס לריבים עם שאר בני השכבה. אחרי שיחות רבות עם העובד הסוציאלי של בית הספר, נודע למורים כי אבא של ויטאלי נעדר במלחמה, וההתנהגות החריגה שלו בכיתה היא פורקן למצוקה שלו ושל אימו.
"התלמידים הפליטים מגיעים אלינו עם רקע מאוד בעייתי וטראומטי", אומר ג'ין גולדנברג, העובד הסוציאלי שבית הספר גייס במיוחד כדי לסייע לפליטים. "הם בורחים ממלחמה ומתמודדים עם המון לחץ נפשי. רבים מהם הגיעו בלי הדמות הגברית המרכזית בחייהם שגויסה למלחמה. משפחות התפצלו ולא כולן מצליחות לשמור על קשר. חלק מהילדים מדברים על זה בגלוי, אבל חלק פשוט מסתגרים בתוך עצמם. זה שהם לא מדברים אנגלית, רק מוסיף ללחץ".
הוא מוסיף כי "הם מנסים ללמוד כאן הרבה דברים בבת-אחת – איך להיות תלמיד ואיך להיות פליט שלא מכיר את המדינה, וזה מאתגר מאוד. אני מדבר איתם אוקראינית, והם מרגישים הרבה יותר בנוח לדבר עם מישהו שמבין את השפה שלהם. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי לגרום להם להגיע למעין נרמול של הסיטואציה הבלתי-אפשרית הזאת".
ללמוד עברית מאפס, מעבר לכל זה, לא מקשה עוד יותר?
"במובן מסוים כן, זה מקשה, אבל דווקא התלמידים אומרים שעברית הרבה יותר קלה להם, וההצלחה בתחום הזה גורמת להם להצליח גם בשאר הלימודים. בגיל הזה קל להם יותר ללמוד ולקלוט שפה חדשה. הם מקבלים המון תמיכה במבחנים, בשירותי תרגום ובכל מה שמסביב. הם כבר באים עם חינוך ברמה גבוהה, האתגר הוא להעביר את הידע שיש להם לאנגלית".
לבנות חיים חדשים
אורנה, המורה לעברית שמלמדת בבית הספר זו השנה התשיעית, מעידה על התלמידים הפליטים כי "הם השתלבו יפה מאוד. הם אמנם בכו בהתחלה, אבל זה צפוי. יש לי בכיתה שישה תלמידים אוקראינים מתוך 18 תלמידים בסך הכול, וזאת חוויה גדולה לכולם. יש לנו תלמידים שיודעים רוסית והם עוזרים מאוד לתלמידים החדשים. זאת חוויה גדולה גם בשבילי. אני לא מדברת אוקראינית אבל למדתי לצורך העניין כמה מילים, והם מבינים אותי בעזרת סימני ידיים. הם מתעניינים מאוד בעברית ובמועדים, לימדתי אותם על חנוכה".
אנה מקייב, אם לשני תלמידים שהצטרפו לבית הספר: "גרנו ליד בית כנסת וסבא שלי היה יהודי מפולין. אני שמחה מאוד שהילדים ילמדו עברית ושידעו כמה שיותר שפות. אני רוצה שיהיו להם חברים חדשים, שיזכו לחוויות חדשות ולא יחשבו על טילים"
חייטינה, שיזמה את הפרויקט, מודה שלקחה על עצמה אתגר לא פשוט. "זה כמו בית ספר בתוך בית ספר", היא אומרת. "הנה רק עכשיו ניגשה אליי אחת התלמידות האוקראיניות בשקט ושאלה אם המורה מדברת אליה עכשיו בעברית או באנגלית. היא לא מבחינה בכלל בין השפות, למרות שלנו זה נשמע כל כך שונה. היום אמא של אחת התלמידות סיפרה לי איך הבת שלה בכתה כל סוף השבוע כי היא חשבה שהמורה צחקה עליה וקראה לה 'סילי גוס' (silly goose). היא לא הבינה שמדובר במטבע לשון. זה לגמרי עניין של קצר בתקשורת, והמורה המסכנה לא הבינה למה כל התלמידים האוקראינים כועסים עליה. אז אני כל היום מכבה שריפות".
7 צפייה בגלריה
"פתאום ביום אחד הם עברו לצד השני של העולם". בית הספר העברי מרשת "היברו פאבליק" בברוקלין
(צילום: דניאל אדלסון)
"קשה להם מאוד, כי זה לא כמו שאנחנו באנו לארצות הברית והיה לנו שנים להתארגן. הם פתאום ביום אחד עברו לצד השני של העולם", היא מסבירה, "אבל רואים שתוך כמה חודשים הם כבר נפתחים ומרגישים יותר בנוח. סיפור הצלחה מבחינתנו זה כשילד לא בוכה ואנחנו מעלים חיוך על פניו. בסוף אני בטוחה שהאוקראינים שמגיעים לכאן יצליחו לבנות לעצמם חיים חדשים, כי הם עובדים קשה. האיכות של העבודה שלהם מדהימה והם יצליחו מאוד במדינה הזאת, אם רק ירצו להישאר".
"שמחה שהילדים ילמדו עברית"
חייטינה אומרת שהיא, כאוקראינית יהודייה, "מסורה מאוד לישראל ולאוקראינה". לדבריה, "אחרי שהמלחמה התחילה אמרתי לעצמי: 'אני רוצה להסתכל במראה ולהגיד שעשיתי 120% ממה שיכולתי לעשות'. אי אפשר להסתכל על מה שקורה מהצד ולא לעשות כלום. אז הפרויקט הזה הוא ממש התינוק שלי, אבל כולם אימצו וחיבקו אותו. אני לוקחת קרדיט על ההתחלה, אבל בלי הצוות של בית הספר לא יכולתי לעשות את זה. כולם אסירי תודה, גם הילדים".
התלמידים החדשים מקבלים בגדים, מחשב נייד, כסף כיס, קייטנות לקיץ וממתקים אוקראיניים, מתנת התורמים של רשת בתי הספר. ההורים שלהם מקבלים קורסי לימוד אנגלית – "אבל לפעמים כל מה שחשוב הוא רק לתת להם אוזן קשבת, לתת להם אפשרות להתקשר ולדבר עם מישהו בשפה שלהם", אומרת חייטינה.
אחת מאותם הורים היא אנה, אם לשני תלמידים שהצטרפו לבית הספר. היא וילדיה הגיעו לניו יורק לאחרונה מקייב, ומתגוררים בינתיים במקלט זמני בברוקלין. היא מתקשה להסתיר את התרגשותה מתהליך רישום ילדיה לבית הספר החדש.
"גרנו ליד בית כנסת וסבא שלי היה יהודי מפולין. אני שמחה מאוד שהילדים ילמדו עברית ושידעו כמה שיותר שפות", היא מציינת. "כל כך רצינו שהילדים יחזרו כבר ללמוד. זה קשה מאוד להם וגם לי, אני עובדת בלילה ואין לי זמן, אבל עכשיו אני לא חושבת על הקושי אלא רק על העתיד. אני רוצה שלילדים יהיו חברים חדשים, שהם יזכו לחוויות חדשות ולא יחשבו על טילים, לפחות לחורף הזה".
פורסם לראשונה: 12:23, 20.02.23
