ערך הצניעות, שאולי יפה לו הצנעה, הפך ללחמנייה הכי חמה דווקא בשבוע שבו הושבעה הממשלה הימנית והדתית ביותר שידעה ישראל. חנן בן ארי, אלוף העולם, אליל מוזיקלי חובש כיפה, שלא מזמר "צ'יריבים צ'יריבום" בגרסת "צמד רעים", אלא מנגיש אמונה ומסורת בפופ קליט, הורחק בבת אחת מהקונצנזוס של הסרוגים. הסיבה: בקליפ המושקע שצילם לשירו החדש, "אלא בי", עוקבת המצלמה אחרי שתי נשים ושני גברים בריקוד לא צמוד. שערורייה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רבנים שבדקו את הקליפ של בן ארי בזכוכית מגדלת הודו שאין בו אף מילימטר של עור חשוף, אך אווירת החופש שנושבת ממנו גרמה לרב שלמה אבינר לפסוק שהוא אסור לצפייה. אלפי מעריצים ירדו ברשת על הכוכב - "אל תשכח מאיפה באת, הרי גדלת בערוגות שלנו", נכתב בין השאר - ובישרו לו שהם מוחקים את שיריו מהפלייליסטים של ילדיהם. קצפם עליו גבר כשהוא העז להגיב: "אלוהים לא שייך לאף אחד".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מאור קפלן - אישה דתית, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה שחוקרת את המיניות של בני נוער דתיים - מסרבת להצטרף למהומה התורנית, תרתי משמע. "אחת הרבניות שלי אומרת שעל צניעות צריך לדבר בצניעות", היא אומרת. "עיסוק היתר בגוף ובמוחצנות לא מותאם לערך של צניעות".
ולגופו של בן ארי?
"הסערה שקמה סביבו מייצגת את החשיבה הדיכוטומית: או שאתה דתי ומקיים את כל המצוות וההלכות – או שאתה מפספס במשהו ומפסיק להיות 'משלנו'. או שאתה ב'טובים' – או שאתה ב'רעים'. השפה ההלכתית היא באמת שפה דיכוטומית של אסור ומותר, אבל השפה החינוכית צריכה להתייחס לכל מי שבאמצע – למי שמקפיד על חלק, למי שלא תמיד מצליח ולמי שרמת שמירת ההלכה שלו שונה משלך. אם לא נלמד לקבל את המגוון נאבד הרבה אנשים בדרך".
תמשיכי לשמוע אותו?
"אפילו לא התלבטתי אם להפסיק. שפה של חרם לא מדברת אליי. השירים של חנן לא שייכים למשפחת התכנים הגסים והמחפיצים שאני לא רוצה להכניס לתוכי".
מותר לך לעמוד מול הזרם?
"אני מרגישה מחויבת להלכה במאה אחוז", אומרת קפלן (35), נשואה ואם לשישה, "אבל בשיח החינוכי אי־אפשר לדבר בשפה של 'משלנו' ו'לא משלנו'. השיח חייב להיות הרבה יותר רך, והוא אמור לראות כל מיני סוגים של אנשים וחוויות ולהכיל גם את דרגות הביניים".
וזה מה שקפלן עושה, הלכה למעשה. באתר שלה היא מוגדרת כ"מובילת תהליכי חינוך מיני במגזר הדתי" ו"מומחית למיניות בריאה במרחב הדתי". ספרה הראשון, "שפת גוף – מסע אם ובת לקראת התבגרות", ראה אור לפני שנתיים בהוצאת "ספריית בית אל" ועל הצלחתו מעידה העובדה שקפלן הפכה גם למו"לית עצמאית. בשבוע שעבר ראה אור ספרה השני, "כל פלאייך – גוף, מיניות ועבודת ה'", ובדירתה הירושלמית היא התקינה עמדת איסוף לשליחים של צ'יטה שהסיעו, לכל רחבי הארץ, יותר מאלף עותקים.
"הפדיחה שלנו זה שבמשך דורות הנוער הדתי חונך להאמין שיש לדכא מהר מחשבה על מין, אבל רמת ההורמונים לא משתנה בהתאם לגודל הכיפה. בן האדם הוא יצור מיני, בטח בגיל ההתבגרות, והחתונה היא לא תחילתו של הסיפור"
אלף עותקים בשבוע הראשון? זה רב־מכר!
"אף פעם לא חשבתי במושגים האלה, אבל אני בהחלט רוצה להגיע לכמה שיותר נשמות ולהרבות טוב בעולם. את 'כל פלאייך' החלטנו להוציא בהוצאה עצמית כשכבר היה לי מספיק ביטחון בכתיבה ובאנשי המקצוע שסביבי. גם החישוב הכלכלי שיחק תפקיד. מספר העותקים מעיד בעיקר על הצורך", היא הודפת כל ניסיון להחמיא לה ומספרת על המהפכה המינית במגזר הדתי, שניצניה הראשונים הופיעו לפני כשמונה שנים. "עד אז, חינוך מיני לציבור הדתי כמעט ולא היה קיים. רק בחלק מבתי הספר התיכוניים הכניסו למערכת השעות של כיתות י”ב את המקצוע 'חינוך לחיי משפחה', והמפגש הראשון של נערות עם מיניות היה בשיחה עם מדריכת כלות, ערב חתונתן. אותי מעסיק מה שעובר על הנערה עד שהיא מודדת את השמלה הלבנה. בן האדם הוא יצור מיני, בטח בגיל ההתבגרות, והחתונה היא לא תחילתו של הסיפור. גם בני נוער דתיים צוברים חוויות חיוביות ושליליות בדרך, למרות שהעולם החינוכי והטיפולי מתייחס אליהם כאל יצורים לא מיניים".
מי אשם בכך?
"אנחנו. זו הפדיחה שלנו. במשך דורות ארוכים הנוער הדתי חונך להאמין שעצם המחשבה על מין היא ניצחונו של היצר הרע שיש לדכאו ומהר, אבל רמת ההורמונים לא משתנה בהתאם לגודל הכיפה. מרכיב חשוב ומשמעותי בחייהם של בני הנוער הדתיים נשאר בעיר התחתית וזה לא הוגן. גם המדריכה מבני עקיבא צריכה להכיר את המיניות שלה ולשמוח בה ולראות בה כוח חיובי".
תכף אחשוב שאמא שלך, בתו של הרב נריה, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא, דיברה איתך על מיניות.
"לא, מעולם לא דיברתי עם אמא שלי על מיניות, אפילו את המילה 'מחזור' אף פעם לא שמעתי ממנה, ואין בי כעס על כך. זו הייתה רמת המסוגלות שלה, אבל קיבלתי ממנה דברים שלא מתבטאים במילים. ראיתי אבא שמכבד את אמא. הוריי אהבו מאוד זה את זה. גדלתי בבית של אהבה".
קפלן היא השביעית מבין שמונת ילדי משפחת בראלי מפסגות, התנחלות בהרי בנימין. "אבי, הרב מרדכי אליהו בראלי עליו השלום, היה איש חינוך מאיר פנים, דיין בבית דין לגיור", היא מספרת. "אמי, צילה, שבורכה בנישואים שניים טובים, עבדה כל השנים בהוראה וכיום עוסקת בהנצחה ובארכיון של סבי וסבתי, הרב משה צבי נריה והרבנית רחל נריה. היא הייתה החלוצה בתחום החינוך המיני הדתי. בגיל 60, כשהבינה שהנושא לא מספיק מדובר, היא נסעה בטרמפים ובאוטובוסים לישיבות ולאולפנות ודיברה על מיניות. לא קראו לזה 'מיניות', אלא 'אהבה בגיל הנעורים'. היא הסבירה לתלמידי הישיבה מה זה קרי לילה והורמונים, היא הייתה הראשונה שכתבה ספרי הדרכה. גם היא מעולם לא דיברה איתי על מיניות, אבל הספרים שלה עמדו בדירתה בהישג יד. למרות שהנושא הזה לא דובר הוא היה נוכח".
את לימודיה התיכוניים עשתה קפלן באולפנת בהר"ן בגדרה. "חינוך אליטיסטי, בנות מכל הארץ, רמה דתית גבוהה. כבר שם הרגשתי את הקונפליקט בין מה שקורה אצלי בחדר לבין מה שקורה במרחב הציבורי, אבל עוד לא ראיתי את השליחות", היא אומרת. אחרי שירות לאומי בבית אל היא למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שני תארים, והחלה לעבוד באולפנה כעובדת סוציאלית וקב"סית (קצינת ביקור סדיר). "שני התחומים האלה הפגישו אותי יותר ויותר עם חינוך למיניות. נשירה מהמסגרת הלימודית מלווה בהתנהגות מינית סיכונית". בגיל 23 נישאה ליועד קפלן, מורה בישיבה בגוש עציון. "הכרנו בשידוך, הכי שידוך, מי שהכיר בינינו לא הכיר אותנו".
אז איך זה קרה?
"בגיל 20 התחלתי לצאת לדייטים ושמרתי נגיעה. בעולם הדתי, 'אני רוצה קשר' ו'אני רוצה להתחתן' זה אותו הדבר. אמא שלי הרגישה שאני רוצה אהבה ושאני בשלה, וביקשה מכל מכר 'תחשוב על הבת שלי'. היום אני צוחקת על עצמי, אבל בגיל ההוא באמת הרגשתי את החוסר ואת הכאב. כשאבא שלי חלה בסרטן, אמא שלי אמרה שהיא דואגת לאיש שלה ולאיש שלי. חודשיים אחרי שהכרתי את יועד אבי נפטר וזה מאוד חיבר בינינו. בסוף השלושים התארסנו ואחרי שלושה חודשים התחתנו".
את קוראת לו בעלך?
"לא. 'האיש שלי'. הוא הנס של חיי, בזכותו אני מאמינה באהבת אמת. יועד (36) הוא באמת משהו מיוחד. נפצע בעופרת יצוקה והתעקש לחזור לקצונה, תרם כליה והתעקש לחזור למילואים. מורה בחסד. עכשיו, הוא והילדים מגויסים לאריזת הספרים. יש לנו שישה ילדים בגילי שנה עד 11, שלושה בנים ושלוש בנות: יאר, ניגון, פאר, בניה־משוש, נהר וארגמן. חבורה צפופה וצוהלת. מה שלא מונע ממני להסביר לנערות דתיות שאנחנו לא מפעל ילודה. חלק מהאתגרים של הציבור הדתי הוא לא ליצור רף אחיד. לא כולם צריכים אותו מספר ילדים, כל זוג יבחר להרחיב את המשפחה בהתאם למשאביו הרגשיים והכלכליים".
ואיך בת ישראל חסודה מגיעה לחינוך מיני?
"אחרי הלידה הראשונה התקשיתי לחזור לעבודה סוציאלית. עבודה שוחקת שאין בה פרנסה. יועד אמר לי 'תחלמי', ובעקבות השיח עם תלמידות אולפנה הרגשתי שמשהו קורא לי. עוד לא הייתה אז שום תוכנית דתית להכשרת מיניות, אז לקחתי מנטורים – סקסולוגים, רבנים, רבניות – ובמשך שנה למדתי בשיעורים פרטיים. זה היה מדהים. כמעט שלא היו נשים בציבור הדתי שעסקו בתחום הזה, אז פתחנו תוכנית הכשרה ראשונה ב'מכון באר אמונה'. למרות שהייתי מתלמדת נתנו לי את הכוח והאמון לנהל את התוכנית וכיום יש לנו יותר מ־150 מנחות. יש גם מנחים, וחלק מהמנחות עובדות גם עם בנים, אבל קיבלתי החלטה לעבוד עם בנות בלבד כי לי לא נוח לעמוד מול בנים מתבגרים. במקביל נפתח מרכז יה"ל, ייעוץ לחיי אישות לחברה הדתית, וזו הייתה תחילתה של המהפכה. המצוקה דרשה את שלה".
גם למצוקה שלה היא מצאה תיקון. בספרה הראשון "שפת גוף", היא רותמת אמהות ובנות למסע משותף בנתיב ההתפתחות המינית. "רוב ספרי ההדרכה שקיימים פונים למתבגרת - 'איילת מקבלת', '12 עד 16' - ואילו אני מחפשת את החיבורים שבין הורים לילדים. אני רוצה שאמא תאמר לבתה, 'אני לא סומכת על מה שתקראי בספר ועל ההסברים שתקבלי בבית הספר, אני רוצה לעבור את התהליך יחד איתך'. אמהות ובנות כתבו לי שהספר דחף אותן לשבת ולדון בסוגיות שלא היה קל להן לדון בהן כמו דימוי גוף ואיך באים ילדים לעולם".
גם המגזר החרדי הכניס אותו לספרייה?
"אני מתמקדת במגזר הדתי ואני מאמינה שזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שנלמד. בבית שלנו יש מלא ספרי קודש שלא צונזרו, מפני שהתורה מזמנת שיח על הכול: גילוי עריות, אשת פוטיפר שפיתתה את יוסף, יהודה ותמר, לוט ששכב עם בנותיו. אני לא חושבת שהשם כתב את התורה כדי שיסתירו חלקים מסוימים מפרשת השבוע, כפי שהיה נהוג בחינוך הדתי במשך יותר מדי שנים. דווקא האירועים שעליהם היה נהוג לדלג, או לתת להם פרשנות מכובסת - כמו במקרה של רחב הזונה שתוארה כמוכרת מזון – מעניקים לבני הנוער מצפון ערכי".
למה את מתעקשת על ההגדרות של חינוך מיני וחינוך למיניות ומתעלמת מהמילה השגורה – סקס?
"סקס זה באנגלית", היא צוחקת ומיד מרצינה. "הלימוד המשמעותי הוא לא החלק התפקודי – איך נכנסים להיריון ואיך מונעים היריון. את הידע הזה בני הנוער הדתיים יכולים לקבל בהרבה מאוד מקומות. סקס זה פרקטיקה ואילו חינוך מיני הוא עיסוק ברגש, ביכולת לפתח אינטימיות ולהיות חשופים מבלי להיפגע. במצב בריא, אי־אפשר להפריד בין מיניות לרגש. חוויה מינית מביאה גם חוויה רגשית, והיכולת לדבר על החוויה והקשר מובילה אותך למסקנה שלא תיתן את הגוף שלך ללא חיבור נפשי עמוק. מצד שני, גם אדם שלא פעיל מינית מודע למיניות שלו ולתהליכים שמתחוללים בגופו".
"השיח של מפלגת נעם עושה לי תחושה לא נעימה ופוגע ביהדות, כי הוא מייצר הרבה כעס ושנאה. הלהט"בים הדתיים כאן על מנת להישאר, זה נושא מורכב שצריך לדון בו ברוגע ובאהבה. לשיח ששולל את האחר, פוגע ומזלזל, אין מקום"
התופעה השכיחה ביותר שקפלן מזהה בקרב נערות דתיות היא משבר אמון. "כבר בגיל צעיר הן מפנימות את התחושה שבנים מעוניינים רק בדבר אחד, שכולם בעלי ראש כחול ולכן אי־אפשר לסמוך עליהם", היא אומרת. "הן גדלות לסטיגמות של 'נשים מחפשות אהבה וגברים מחפשים רק מין'. חלק מהעבודה שלי היא להחזיר להן את האמון בגברים. הם לא בהמות ואתן לא בשר. לכל אדם יש שכל ולב. זה נכון שצריך לפתח זהירות, וזה נכון שיש גברים שמחפיצים, אבל זה לא הוגן שבגלל כמה טיפוסים חסרי שליטה ואיפוק תצבעי בזפת את כל המין הגברי. את 'כל פלאייך' התחלתי לכתוב בעקבות מייל מנערה דתית שרצתה ללמוד על מיניות ולא מצאה אף ספר. בשיעורי מדעים היא לומדת על המערכת הפיזיולוגית, אבל כשהיא רוצה ללבן סוגיות משמעותיות אומרים לה, 'אל תחפשי תשובות ברשת'. אותה נערה כתבה לי, 'אני מרגישה שיש לי יצר מיני, אני כמהה לאהבה ולמגע ואני לא יודעת מה לעשות עם העוצמות האלה. כולם אומרים לי לקבל מידע רק במקומות הנכונים. מה הם?' הספר הזה הוא התשובה הארוכה לשאלות שלה".
מה ענית לה?
"כתבתי לה שאני שמחה שהיא חווה את הרגשות הגופניים האלה, ושבעולם הדתי קיימת מציאות מורכבת. ההלכה אוסרת על כל מימוש מיני לפני החתונה – אסור מגע, אסור אוננות, אסור לצפות בתכנים מיניים – וכתוצאה מכך יש לך עולם מיני שאין לך שום דרך לפרוק אותו וזה מורכב. בשורה התחתונה אין לי מענה מלא. אני לא חושבת שהתשובה היא להדחיק ולדכא את המיניות ואני לא חושבת שהתשובה היא לעבור על ההלכה. אני מאמינה שהנערה הדתית תרגיש הקלה בעקבות ההכרה בדחפים המיניים שהיא חווה. הם לא חטא, הם חלק מהתבגרות בריאה. גם נער חילוני מתקשה לעכל את המיניות שלו, במיוחד כשהוא בשלב של בירור הזהות המינית שלו, אבל אין ספק שלנער דתי הרבה יותר קשה. בירור הזהות המינית יהיה כרוך באשמה, בשנאה עצמית ובחרדה מהמחשבות שחולפות בו. אין בכוונתי לכתוב לנערים, מגיע להם לקבל מודל לגבריות בריאה, מטיבה וקשובה, אבל ספר כמו שלי יעזור לנער הדתי להתמודד עם התהליכים מנקודת מוצא של לב פתוח, סבלנות ואהבה עצמית".
גם בפרק שמוקדש ל"עינוג עצמי" את מתחמקת מתשובה חד־משמעית.
"למה מתחמקת? אני כותבת לנערה הדתית שבגוף האישה טמונה היכולת לחוות עוצמות גופניות מרגשות ושזה דבר נפלא. באופן אוניברסלי מדובר בתופעה נפוצה, תקינה ונורמלית. מי שמתנסה בעינוג עצמי לא צריכה לחוש שהיא חריגה. עינוג עצמי לא אמור לפגוע בגופה או ביכולת שלה ליהנות מיחסי אישות בעתיד בעזרת השם".
ואת למעשה מנרמלת עבור נערות דתיות את חוויית האוננות.
"אצל גבר יש איסור לאונן, מדובר בהוצאת זרע לבטלה. על פי רוב הדעות אין איסור ברור על אוננות נשית ומשום כך אין מקום לתחושות אשמה קשות סביבה. מצד שני, התפיסה הדתית מכוונת לכך שמטרת העונג המיני היא מפגש בין בני זוג ולא עינוג עצמי, ולכן יש מקום לנסות להפחית את האוננות ולשמור את תחושת העונג לקשר כזה. לא מתוך שנאה עצמית ותסכול, אלא מתוך רצון לדייק את הכוחות המופלאים שטמונים בנו למקומם השלם".
ובשורה התחתונה?
"מי שמתמודדת עם האתגר תפתח את הספר ותרגיש שהיא לא לבד. שזה נורמלי וטבעי. בכל פרק אני מביאה מקורות תורניים, וכיוון שהתורה היא לא רק מה אסור, בכל פרק יש שאלות להתבוננות עצמית ולכתיבה. אני מאמינה שלשפה יש הרבה מה להציע בחיפוש אחרי השילוב בין גוף לנפש. הכתיבה תעזור לך להיות במודעות עם הגוף שלך מפני שהעולם הדתי עלול ליצור ניתוק מהגוף. אמירות כמו 'תתפללי ותלמדי תורה עד לחתונה' גורמות לכך שנשים כותבות לי, 'עד לחתונה חייתי מהצוואר למעלה, בכלל לא העליתי בדעתי שבגוף שלי יש משהו מהצוואר ומטה'. אני מאמינה שאדם שלם הוא מי שחי בשלום עם גופו".
כשקפלן חיפשה תלמידות לקורס ההכשרה הראשון של מנחות מיניות, העיתונים הדתיים סירבו לפרסם את המודעה. לרגע היא מושכת בכתפה בהבעה של 'היום זה כבר לא היה קורה', אך הראיון איתה מתקיים בסמוך להשבעתו של ח"כ אבי מעוז, יו"ר נעם ומי שמחזיק ברשימות של מסומנים, לתפקיד סגן שר, כשבידיו אחריות על תוכניות לימוד של דור העתיד. עם זאת, קולה של קפלן לא נחלש כשהיא מציינת ש"גם משרד החינוך עבר שינוי והיום יש הקצאה של תפקידים ומשאבים לחינוך מיני בממלכתי־דתי, מה שלא היה בעבר. חשוב לי שהחינוך המיני יהיה חלק מתוכנית הלימודים, המחנכות והיועצות צריכות להיות הדמויות המשמעותיות לנערות. אני רוצה להעצים את המבוגר מפני שאני לא עובדת פרטני ולא אמשיך ללוות אותן. זו הסיבה שרוב ההשקעה שלי היא בהטמעת תהליכי עומק".
את פוחדת שמעוז יתקע לך מקלות בגלגלים?
"מאז ומתמיד אמרתי, בכלליות, שכלב נובח לא נושך. בעיניי אין מקום לשיח ששולל את האחר, שפוגע ומזלזל. לדעתי, הוא גם לא יהודי, לפחות לא באופן שבו אני מבינה את היהדות. הפרסומות של מפלגת נעם עושות לי תחושה לא נעימה ופוגעות ביהדות מפני שהן מייצרות הרבה כעס ושנאה. אני חווה סביבי אנשים דתיים עם לב קשוב וקבלה ופתיחות, במפגש בין אנשים יש המון חיבוק ואחדות, בניגוד גמור לפוליטיקאים שמתמחים ביצירת קיטוב. אז יש נושא אמיתי שדורש דיון יסודי והוא המרחב של הלהט"בים הדתיים. הם כאן על מנת להישאר. זה נושא מורכב שצריך לדון בו ברוגע ובאהבה".
כמה את חוששת לעתיד המדינה כשאנשים כמו מעוז יושבים ליד ההגה?
"אני פוחדת משנאה, מזלזול ומהקטנה, אבל אני לא חרדה לגורל המדינה מפני שאני מכירה את הנפשות הפועלות בציונות הדתית. אבי מעוז לא מייצג את רוב רובה של האוכלוסייה הדתית ושל הנציגות הדתית. אני אופטימית, מאמינה שלא יהיו פה מהלכים דורסניים. יהיה מי שלא יאפשר את ביצועם".
בישראל 2023, נערה דתית – שלא מסוגרת בדל"ת אמותיה כחרדית – יכולה לשמור נגיעה עד לחתונה?
"בוודאי שזה אפשרי. יש בנות דתיות שלא נוגעות בבנים ויש כאלה שלא מתלבשות צנוע או צופות בתכנים מיניים, ויש גם כאלה שמקיימות יחסי מין לפני החתונה. מחקר של ד"ר יניב אפרתי מבר אילן העלה ששליש מהתיכוניסטים הדתיים התנשקו וכעשירית מהם (שמונה אחוזים מהבנים וחמישה אחוזים מהבנות) קיימו יחסי מין. לאור הנתונים האלה עשיתי סוויץ' בראש בתפיסת ההלכות של מיניות".
כלומר?
"יש הלכות שאת עושה או שאת לא עושה, כמו נטילת ידיים וברכת המזון, ויש מצוות שאת עובדת עליהן כל חייך כמו הימנעות מלשון הרע. זה לא משהו שאי פעם תסיימי אותו, בכל פעם מחדש עלייך להפסיק לדבר על אנשים. בעבר חשבתי שמיניות היא כמו ברכת מזון, אבל הבנתי שמיניות היא עבודת חיים. את כל הזמן לומדת לדייק אותה ולהיות יותר קשובה לעצמך. גם הלכות המיניות הן לא 'הכול או כלום'. כל הזמן עליך להשתדל שלא להסתכל על המין השני במבט מחפיץ, וגם אם עברת על האיסור ונגעת בבן מחר את יכולה לחזור לשמירת נגיעה. הסוויץ' הזה נובע מהפסוק 'שבע ייפול צדיק וקם'. צדיק הוא לא אדם שלעולם לא נופל, אלא זה שאחרי הנפילה יודע לקום ולהתחיל מחדש. לצדיקים האלה מגיע לקבל מידע והדרכה ומעבר לכך, השם נותן לכל אדם את זכות הבחירה".
מה ההיתכנות שנער סרוג שנמשך כיום לבני מינו יגרום להוריו לשבת עליו שבעה?
"לא בימינו. בציבור הדתי הורים תמיד יאהבו את ילדיהם. גם טיפולי המרה בכפייה כבר לא קיימים, בוודאי שלא טיפול במכות חשמל. אני לא חושבת שאפשר להפוך בן אדם למישהו שאיננו הוא, ולכן אני לא מעודדת את החלופה – צמיד שהנער עונד על פרק ידו ולוחץ עליו בכל פעם שמחשבה רעה מסתננת לדמיונו. היום, ברוב הישיבות, לא יכפו עליך לענוד צמיד שהלחיצה עליו מכאיבה, אבל ייתנו לך תחושה שאתה לא בסדר. זה עדיין קיים. אין ספק שלהיות הומו דתי זה הרבה יותר קשה ומורכב מלהיות הומו חילוני".
איך זה שלא שמענו את קולך בפסטיבל היחצנות לשמירת נידה?
"הזמינו אותי לתוכנית בוקר בנושא וסירבתי. אני מקיימת את הנידה לא מפני שהיא הסוד לשימור הזוגיות והתשוקה, אלא מפני שאני מקבלת על עצמי עול מלכות שמיים. זה קשה, זה מייסר, לפעמים אני זקוקה לחיבוק, ואני עושה את זה גם כשזה לא הגיוני בעיניי כדי שהשם יהיה מבסוט עליי. אני לא מוכנה לשווק את הנידה בתור מתכון לזוגיות מומלצת. יש שיגידו שאני מנהלת חיים לא קלים, אבל גם חיים של מתירנות מינית רחוקים מלהיות קייטנה".
שאלה אישית מאוד. איך יכולת לעמוד מתחת לחופה לצד גבר שמעולם לא הרגשת את כף ידו על גופך?
"אי־אפשר להתחתן בלי משיכה. אפשר לחוש משיכה גם כששומרים נגיעה, אפשר לחוות משיכה גם בלי המגע הפיזי שיבוא רק אחרי החתונה".
ואם אחרי החתונה תגלי שהמגע שלו לא נעים לך?
"אני לא אוהבת את המושג התאמה מינית מפני שהעונג המיני הוא מיומנות נרכשת. במצב אידיאלי, המפגש הראשון בין בני הזוג הוא 'נחמד' ועם הזמן הם לומדים להשתכלל ולדייק. חברות שלי, שעובדות כמטפלות זוגיות, מספרות לי שרוב הזוגות מגיעים אליהן כשהכול כבר שבור. אני מאחלת לכל הזוגות להגיע לטיפול זוגי בסדק הראשון, כשעוד יש מה להציל ולשפר".
פורסם לראשונה: 07:55, 13.01.23
