קישינב. רכבות. פליטים. אלו הן המילים שעליהן גדלנו כבני הדור השני לניצולי השואה. מעולם לא חלמתי שנשוב למחזות הללו. אך כן, אלה הם בדיוק פני הדברים כעת, מכאן, מחנה פליטים בקישינב – אחד המחנות בהם מוצאים המסכנים שהצליחו לצאת מגיא ההריגה מקום מנוחה עד שימשיכו מכאן. לאן? איש לא יודע.
הרב לאו עם הפליטים בקישינב
פגשנו כאן את מוטל'ה, יהודי מבוגר מעיירה הסמוכה לקייב. הוא צעד רגלית מרחק של יותר מ-18 קילומטרים כדי לברוח. אבל הוא רואה את הצד הטוב של התמונה הנוראה שחווים כאן כולם: "פעם, במלחמה, היינו לבד. הפעם יש לנו אחים שדואגים לנו, כאן בגבול ובכל העולם". לאן ילך מוטל'ה מכאן? הוא לא יודע ולא יכול לחשוב על זה אפילו. בינתיים הוא לוגם מרק חם.
- המוסר היהודי מחייב אותנו לקלוט פליטים – אבל במידה/ הרב יובל שרלו
מיד כשהגענו לכאן, בליל רביעי, במסגרת ביקור בזק לחזק ולעודד – הן את הפליטים והן את מלאכי הרחמים העוזרים להם – ראינו את המציאות הנוראה. ילדים עם עיניים כאובות, פנים בוכיות מחוסר שינה ומזון. נשים מבוגרות עטופות בשמיכות ובמעילים, כולם הולכים אל הלא נודע.
לעולם לא עוד?
"חביב אדם שנברא בצלם", לימדונו חז"ל, כל אדם. ואת זאת מנסים לקיים – בתנאי שלג וקושי לוגיסטי עצום – מתנדבי "איחוד הצלה", אנשי הקונסוליה המסורים, קהילתו של הרב פנחס זלצמן, חסידי חב"ד וכל העוסקים במלאכת הקודש של הסיוע לפליטי המלחמה הנוראה, המתרחשת בימים אלה ממש במרחק כמה קילומטרים מכאן בלבד.
"למה זה קורה? איך יכול להיות שנותנים להם להרוג בנו כך?" פונה אליי יהודייה מבוגרת, פליטה מחרקוב. אין לי – או למישהו – תשובה ברורה עבורה. המילים "לעולם לא עוד" ששמענו כל כך הרבה, פשוט אינן אמת. מיליוני אנשים, נשים וילדים, נכים וקשישים, נמצאים כבר שבועות על הכוונת של ירי תותחים ופגזים, ואיש אינו עוצר זאת. סנקציות כלכליות אינן פתרון מול טנקים, וחרם של חברות מסחריות לא יעצור את ירי הפגזים הקובר תחתיו בית החלמה ליולדות.
כבני העם היהודי שחווה את האסון הזה לפני 80 שנה בלבד, החובה עלינו כפולה ומכופלת לפעול ולהפעיל ולעשות כל מה שרק אפשר, כדי לנסות לעצור את מרחץ הדמים הנורא הזה המתרחש באוקראינה, ובמקביל לסייע ככל הניתן.
"ברחתי פעמיים, הבן שלי שם"
בעודי בקישינב אני מקבל שיחת טלפון דחופה מרוסיה. על הקו רב מקומי, שנשאל שאלה הלכתית והוא מתחבט מה לענות. יהודי שנאלץ להתגייס לצבא הרוסי שואל האם מותר לו להשתתף בירי על אוקראינה. מצד אחד, חייו בסכנה אם יסרב לפקודה הרוסית, ומאידך גיסא, הוא עלול להרוג ולפגוע בחפים מפשע, ובבני עמו, יהודי אוקראינה. שאלות מדורות קודמים שכבר חשבנו שלא נראה דוגמתן.
השאלות ההלכתיות, ההומניטריות, האנושיות, אינן פוסקות. רק אתמול הוריתי על הקמת בית דין חירום שיעשה הכול לסייע בזיהוי יהודי אוקראינה כדי לתת להם יד וכתף לעלות ארצה ברגעים קשים אלה. מאות מכתבים ושיחות מכל רחבי אוקראינה וסביבותיה, מעידים יותר מכול כי ארץ ישראל, נחלת אבותינו, היא המקום שלהם, ועלינו לעשות הכול כדי לסייע בידם.
4 צפייה בגלריה
הרב הראשי דוד לאו עם רבה של מולדובה, פנחס זלצמן, שאירח את הביקור
(צילום: Iosif snegovik)
כשאנו יוצאים מהאוהל ניגשת אליי קשישה כבת 90. היא דומעת. "אתה הרב מישראל? אני מבקשת בקשה. אני כבר ברחתי פעמיים בחיים שלי. פעם אחת מהיטלר, והפעם שוב. אבל הפעם אני לא לבד. הבן שלי נשאר שם במלחמה. ויקטור בן לודמילה. אנא תתפללו עליו שם בישראל, בבקשה".
אז בשם אמא של ויקטור, וכל האמהות, האבות והילדים באוקראינה, נתפלל שישובו כולם הביתה.
