הופעתו החיצונית, חרד"לית – והוא יושב עם רפורמים. הוא מגיע מהימין השמרני העמוק – וגם תומך במהלכים ליברליים שמובילה ממשלת בנט-לפיד. מפוסקי ההלכה החשובים בציונות הדתית – ויחד עם זאת סופג אש מרבנים בכירים בה: אחרי שנים שבהן סירב להתיישר לפי חלוקת המחנות האוטומטית והדיכוטומית בציבור הדתי, מוצא עצמו בימים האחרונים הרב אליעזר מלמד במרכזה של סערה-רבתי במגזר, ובעולם הרבני בפרט, על רקע עמדותיו העצמאיות בנושאים הלכתיים ובסוגיות דת-מדינה.
ספר חדש על דיני טהרת המשפחה ותמיכתו ברפורמות הכשרות והגיור של השר לשירותי דת, מתן כהנא, הצליחו לקומם עשרות פוסקים, מחנכים ומנהיגי ציבור על הרב מלמד, רב היישוב הר ברכה וראש הישיבה במקום. במשך שנים הכילו בציונות הדתית את מורכבותו, למרות החריקות וההתנגשויות עם האגפים השונים בה, אך כעת מבקשים כמה ממנהיגיה להוקיע אותו ולאסור את הקריאה בספריו, שהפכו לנכס צאן ברזל בציונות הדתית.
לפני 12 שנה קרא הרב מלמד להימנע מהאזנה לשירת נשים בטקסים צבאיים, אף אם הדבר כרוך בסירוב פקודה, ולא מצמץ גם כששר הביטחון דאז, אהוד ברק, הכריז נגדו מלחמה והוציא את ישיבתו ממסלול ההסדר המיוחד. אז, ב-2009, הוא זכה על כך לחיבוק חרד"לי וספג גינויים מהליברלים. בשנים האחרונות גילה הרב מלמד סובלנות כלפי התנועות הלא-אורתודוכסיות, קרא להעניק לאנשיהן זכויות דתיות שונות ואף נפגש עם רבה רפורמית, למרות החרם ההיסטורי של רבנים כלפיהם. הפעם התפקידים התחלפו, וההתקפות באו אליו מימין.
את שתי התקריות הללו, קשות ואמוציונליות ככל שיהיו, הצליחו לבסוף כולם להשאיר מאחור. אך כעת, כשהאירוע הוא גם פוליטי – זה כבר סיפור אחר. 89 רבנים – חלקם ממנהיגי הציונות הדתית – חתמו בשבוע שעבר על שני מכתבים שיזמו מתנגדיו של הרב מלמד, בהובלת פעילים מחוג "הר המור", הזרם השמרני והבדלני ביותר במגזר, בניסיון להכריז מלחמת חורמה נגדו ולחסל את מפעל חייו – סדרת הספרים הפופולרית "פניני הלכה".
ניסוח שמזכיר פשקוויל חרדי
אם בעבר ההתבטאויות נגדו היו כלליות, כעת ביקשו מובילי המחאה להפעיל את נשק יום הדין, ולכוונו אל הנקודה הרגישה ביותר מבחינת הרב מלמד: הטלת חרם על היצירה המונומנטלית שהוא עמל עליה במשך עשרות שנים, המסכמת ועורכת מחדש של ספרות ההלכה בכל תחומי החיים, כפי שנידונה ונפסקה לאורך הדורות, תוך התאמתה לימינו והנגשתה לציבור.
ספריו התקבלו עד היום על ידי אנשים פרטיים ומוסדות ציבוריים בכל חלקי הציונות הדתית, ומטרת המתנגדים כעת היא להציג את הרב כמי שלא נאמן למסורת, ובהתאם לכך את יצירתו ההלכתית – כלא-לגיטימית.
בגילוי דעת אחד יצאו כ-20 רבנים ודיינים באופן מפורש נגד הרב מלמד, כשהם מזכירים אותו בשמו, והמליצו לכל המעוניין ללמוד הלכה, "לחפש את מבוקשו בספרים אחרים הנאמנים לדרך הפסיקה המקובלת". הנימוק: "בספר 'פניני הלכה' העוסק בענייני טהרת המשפחה (דיני נידה – ק"נ), נכתבו דברים שהצניעות יפה להם ואין מפרסמים אותם בפהרסיה לציבור הרחב. כמו כן, מובאים שם כמה היתרים שפוסקי הדורות נהגו אחרת".
מובילי המחאה מבקשים להפעיל את נשק יום הדין, ולכוונו אל הנקודה הרגישה ביותר מבחינת הרב מלמד: הטלת חרם על היצירה המונומנטלית שהוא עמל עליה במשך עשרות שנים, המסכמת ועורכת מחדש של ספרות ההלכה בכל תחומי החיים
עוד הוסיפו, בניסוח שמזכיר פשקוויל חרדי: "אי אפשר להתיר את מה שגדולי הפוסקים אסרו מבלי לנמק. לא ייעשה כן בישראל". גם את התקרבותו לרפורמים "במגמה לקרבם" הזכירו, כדי להצביע על שיקול דעתו הלקוי בעיניהם. מכתב שני שפורסם, בחתימת 66 רבנים נוספים, עוסק בחשיבות השמירה על מסורת הפסיקה ונוסח באופן כללי יותר, עד שנראה כי גם הרב מלמד עצמו – שנגדו הוא מכוון – מזדהה עם מסריו.
המטרה: שלילת הלגיטימציה וחיסול הקריירה
מחלוקות בין תלמידי חכמים הן לא דבר חדש. סיפור של אלפי שנים. היהדות מסתדרת איתן יפה, ובעצם, מה היא הייתה שווה בלעדיהן. גם מאבקי הכוחות בין שמרנים לליברלים בציונות הדתית לא הומצאו ב-2022, אלא מפרנסים יפה רבנים, עסקנים ועיתונאים כבר כמה עשורים טובים. מה שחריג בסערה סביב הרב אליעזר מלמד הן שיטות הפעולה ועוצמת ההתנגדות, שמעידות על המטרה – שלילת הלגיטימציה וחיסול הקריירה.
בשונה מרבנים ליברלים אחרים שפעלו בציונות הדתית, בשנים האחרונות, הרב מלמד היה תמיד בשר מבשרו של הממסד: בוגר "מרכז הרב", שהיא "ישיבת הדגל"; רב יישוב בשומרון, בנו של הרב זלמן מלמד, ממנהיגי המחנה – ממש אחד משלנו. הופעתו החיצונית, כאמור, חרד"לית למהדרין. רוב שנותיו הלך בתלם, או לפחות לא הרגיז במיוחד אף אחד. וכך, בעוד שעמדותיהם העצמאיות של רבנים אחרים באגף הליברלי לא מאיימות על השמרנים, שכן נושאיהן מקוטלגים מראש כתת-מגזר קטן ונבדל, וממילא אינם משפיעים עליהם – עם הרב מלמד המוערך קשה יותר להתמודד, ולכן מופעלים נגדו כעת התותחים הכבדים כדי להוקיעו.
בעוד שעמדותיהם העצמאיות של רבנים אחרים באגף הליברלי לא מאיימות על השמרנים, שכן נושאיהן מקוטלגים מראש כתת-מגזר קטן ונבדל, וממילא אינם משפיעים עליהם – עם הרב מלמד המוערך קשה יותר להתמודד
אבל כאמור, גורם מרכזי להתקפה העוצמתית נגד הרב, שאחרים לא זכו לה, הוא הגב שהוא נותן כעת לממשלה במהלכים שהיא מובילה בסוגיות דת ומדינה. אם בעבר המחלוקת בעניינים כמו עידוד פתיחת שירותי הדת לתחרות, ריסון הרבנות הראשית הממלכתית ועידוד פלורליזם דתי על חשבון הממסד, הייתה תיאורטית בלבד – הרי שכיום מקודמים הנושאים הללו על ידי ממשלה מכהנת, והשר מתן כהנא, המוביל אותם, מנופף בתמיכה רבנית – בין היתר של הרב מלמד – כדי לטעון שהתנגדות השמרנים למהלכיו היא פוליטית ולא עניינית-הלכתית.
וכאשר מדובר בנושאים רגישים כל כך, המקודמים בידי שלטון שנוא כל כך, מי שנתפסים כרבנים המעניקים לממשלה את תעודת הכשרות, סופגים את האש החזקה ביותר – מיו"ר רבני צהר, הרב דוד סתיו משהם הבורגנית, ועד הרב אליעזר מלמד מהר ברכה המתנחלית.
כהנא מנסה לבנות מחנה אלטרנטיבי
ההתקפה נגד הרב מלמד היא רק דוגמה לשסע הפוליטי והחברתי הפוקד את הציונות הדתית בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז נטישת ימינה את בלוק מפלגות הימין וחבירתה לגוש המרכז-שמאל. בצד האחד, נמצאים "הסמוטריצ'ים", הדבקים בקו בלתי מתפשר של "אף שעל", בין בנושאים מדיניים ובין בנושאים דתיים – ומנגד "הכהניסטים החדשים" (לא צאצאיו האידיאולוגיים של הרב מאיר כהנא מ"כך", אלא תומכי השר לשירותי דת, מתן כהנא), שדוגלים במגמות ליברליות בסוגיות דת-מדינה, ומאמצים גישה פרגמטית גם בעניינים אחרים השנויים במחלוקת בין שמאל לימין.
2 צפייה בגלריה
נאום תוקפני ומחושב נגד הגורמים השמרניים בציונות הדתית. השר מתן כהנא (משמאל) והרב שמואל אליהו
(צילום: אוהד צויגנברג, קובי קואנקס)
בשבוע שעבר נשא כהנא נאום "מכונן" (לשיטתו) ב"כנס ירושלים" של קבוצת "בשבע", שבאמצעותו ביקש להעמיד עצמו כמנהיג טבעי של המחנה הדתי-ליברלי המתגבש. תחת הכותרת "הדתומטר המגזרי", ודווקא בבמה המזוהה עם סמוטריץ' ונחשבת פחות אוהדת, מבחינתו, זעק: "אנחנו צועדים אל סף תהום הפלגנות... אנו מובלים על ידי כוחות מתוכנו הפועלים כמשטרת מחשבות שפוסלת כל עמדה שאינה תואמת את השקפתם".
השר כהנא מזהה בחבירה של "ימינה" לגוש השמאל מפץ פוליטי של ממש בציונות הדתית, ולא רק צעד טקטי זמני, וההתקפה נגד הרב מלמד היא מבחינתו הזדמנות להוביל תהליך של זקיפת קומה באגף הליברלי. "המחלוקות שהורגלנו לחוות מתחת לפני השטח, הפכו להרי געש פעילים", טען בנאומו. "נקודת הייחוס לרמה הדתית-תורנית על הדתומטר המגזרי התקבעה על הקצה הרחוק ביותר של הסקאלה, וכתוצאה מכך עוד ועוד ציבורים ובתי מדרש מוצאים אל מחוץ למחנה, מוכרזים כמצורעים בני זמננו ומוקעים כ'מתייוונים', 'רבנים קטנים שמבלבלים את המוח', 'רפורמים' ו'מחריבי הדת היהודית'".
השר כהנא מזהה בחבירה של ימינה לגוש השמאל מפץ פוליטי של ממש בציונות הדתית, ולא רק צעד טקטי זמני, וההתקפה נגד הרב מלמד היא מבחינתו הזדמנות להוביל תהליך של זקיפת קומה באגף הליברלי
כהנא הזהיר כי "ההקצנה שעוברת הציונות הדתית מפצלת את עם ישראל", והצביע על האשמים: "מי שמדברים גבוהה-גבוהה על אחדות ואהבת ישראל הפכו בפועל למי שדוחפים את כולנו אל תהום של פלגנות ושנאה". כעת הוא מבקש להגדיר את אותה "ראשית צירים" חדשה כקו הגבול בין המחנות – ולתפוס את המושכות. אלא שמהר מאוד הוא צפוי לגלות שזה לא כל כך פשוט: אותם ליברלים, התומכים במהלכיו בסוגיות דת-מדינה, נשארו ימניים על-מלא בכל הקשור לנושאים המדיניים, ועם כל הכבוד לרפורמות הגיור והכשרות – סבלנותם הולכת ופוקעת עם כל ציוץ מעצבן מהאגף השמאלי בממשלת בנט-לפיד.
שאלות קשות למתנגדיו
ובחזרה לרב אליעזר מלמד: "כל המשנה ידו על התחתונה" הוא כלל הלכתי ידוע, שהושאל מדיני העבודה בתורה גם לנושאים רעיוניים והשקפתיים. האם הרב מהר ברכה אכן שינה את דרכו באופן שמצדיק את מלחמת החורמה נגדו? חסידיו יאמרו שהוא היה ונשאר אותו מלמד של 2009, איש אמת שדבק בעקרונותיו ומוכן ללכת איתם עד הסוף, גם נגד הזרם, ואף לשלם עליהם מחירים אישיים וציבוריים – פעם מול שר הביטחון, ופעם מול הר המור.
ואף על פי כן, קשה לדמיין את הרב של אז מחבק רפורמים ותומך בשינויים מרחיקי לכת ושנויים במחלוקת בגיור הממלכתי, ואת זה של היום מתגרה בצבא ומתעקש על סרבנות פקודה בגלל שירת נשים, במקום לנהוג בחוכמה ולמצוא בהידברות את הדרך שתאפשר לתלמידיו לשמור על ההלכה, בלי לשבור את הכלים.
איפה היו מבקריו במשך עשרות שנים שבהן פרסם את סדרת הספרים המפוארת, שנכנסה כמעט לכל בית במגזר, ובה פסק באותה שיטה? איך ייתכן שהתעוררו רק אחרי שבנה עצמו והתקבל בציבור כמנהיג חשוב, ובדיוק כאשר על הפרק רפורמת גיור בתמיכתו?
אז האם צודקים מתנגדי הרב מלמד המייחסים לו חריגה חמורה מהמסגרת, ונטישה של מסורת הפסיקה המקובלת והמחייבת, באופן הפוסל אותו מלבוא בקהל? תלמידי חכמים, כאלה שאינם חשודים על רדיפתו, אכן מצביעים על דרך הוראה יוצאת דופן ועל מסקנות תמוהות ומרחיקות לכת שאליהן הגיע – אבל כנראה לא כאלו שהולמות את המתקפה נגדו. איפה היו מבקריו במשך עשרות שנים שבהן פרסם את סדרת הספרים המפוארת, שנכנסה כמעט לכל בית במגזר, ובה פסק באותה שיטה? איך ייתכן שהתעוררו רק אחרי שבנה עצמו והתקבל בציבור כמנהיג חשוב, ובדיוק כאשר על הפרק רפורמת גיור בתמיכתו?
האם הרב אליעזר מלמד הפך את עורו, וקנה ביושר את ההתנגדות העזה לו ואת ניסיונות החיסול – או שהוא בסך הכול קורבן למלחמה שמנהל האגף השמרני נגד בנט וכהנא? נראה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, ואולי ימים יגידו. אבל דבר אחד אפשר לקבוע כבר עכשיו: ככה זה כשתורה ופוליטיקה נפגשות.
