הנער האחרון שניצל מגטו ורשה הלך לעולמו - בתו של ישראל לוין ז"ל בריאיון
(צילום: משי בן עמי)
הילד בן ה-11 שזחל בין צינורות הביוב שמתחת לגטו ורשה הבוער, והקים בארץ משפחה מרסיסי חייו – נטמן השבוע, בגיל 90, בבית העלמין של קיבוץ יגור, שם התגורר מרבית חייו. בתו של שורד השואה ישראל לוין, אתי דגוביץ', מספרת באולפן ynet על האבא שרצה להיות "יותר צבר מהצברים ויותר קיבוצניק מהקיבוצניקים", וסירב להיות חלש גם כשהאש בערה סביבו.
- זוהי אזעקת אמת: אני חרדי, ואתה אחי/ הרב מוני אנדר
"במלחמת יום כיפור – כשאני כבר הייתי בת 21 וברמת הגולן הייתה קטסטרופה – אבא נשלח עם החטיבה שלו, חטיבת המילואים הראשונה, להציל את הסדירניקים ברמת הגולן", היא מספרת. "הוא הגיע לשם וראה את החיילים שלו בוערים, ומיד נזכר בגטו. הסורים כמעט הצליחו להגיע אליהם, אבל אבא לקח את מכשיר הקשר. היה לו קול של מפקד, והוא אמר בקשר: 'שנית שואה לא תהיה, לחתור למגע'".
3 צפייה בגלריה
תיעוד של ישראל לוין (הנער במרכז) ניצול השואה מגטו ורשה ואביו לייזר לוין
(צילום: בית לוחמי הגטאות)
זה היה בטבעו של ישראל לוין, הנער האחרון שברח מגטו ורשה. "הוא היה אבא מאוד-מאוד חם. אי אפשר היה לדעת עליו את מה שעבר עליו", מספרת בתו. "הוא פשוט חי את החיים. כשהייתי בת 16, שאלתי אותו: 'אבא, איך זה יכול להיות שאתה ניצול שואה?' אז הוא ענה לי, 'את כל תקופת השואה עברתי עם אבא שלי, והוא לימד אותי אף פעם לא לוותר, תמיד לברוח. אף פעם לא הרגשתי מה זה פחד'".
דגוביץ' מספרת כי אביה סמך לחלוטין על אביו. "כשהם היו בגטו, הגרמנים הודיעו ברמקולים לכל דיירי הבניין שבו גרו לרדת למטה, ולהגיע לכיכר שממנה נוסעים למחנה ההשמדה. כולם יצאו, אבל אבא שלו אמר לו: אנחנו מרצוננו לא הולכים. אם הם רוצים אותנו, שיתאמצו. ואז הם שמעו מלמטה מישהו צועק: 'יש שם עוד שני יהודים, תביאו אותם'. אחד הגרמנים עלה למעלה, לקומה האחרונה שבה גרו, וסבא שלי השכיב אותו במיטה, שם עליו המון שמיכות והתיישב עליהן. ואז הגיע גרמני צעיר, בערך בן 22-21, דפק בדלת, וסבא שלי פתח אותה. הגרמני הצעיר הסתכל, הבין את המצב, עשה להם תנועה כזאת עם היד – והציל אותם תוך שהוא מסכן את חייו שלו".
"אבא לא סיפר ממקום של מסכנות"
אמו ואחותו נספו בשואה, והוא ואביו לייזר, שהיה ממנהיגי המרד בגטו, הצליחו לשרוד ולהגיע לישראל כשהיה בן 13, בשנת 1945, והתיישבו בקיבוץ יגור. "אבא תמיד הזכיר את הפרטיזנים שהמשיכו לסייע להם ביערות, ואיך משפחה פולנית החביאה אותו במשך חודשים ארוכים", סיפר בנו רוני. "בני המשפחה קיבלו את אות חסידי אומות העולם".
לוין התגייס לקורס קציני שריון, וכשחזר ליגור לאחר השחרור החל לעבוד ברפת. הוא התחתן עם בתיה רבינוביץ, ויחד הם הביאו לעולם ארבעה ילדים: אתי (על שם אמו אסתר), אורי, רוני ואייל. "כשבתיה חלתה, הוא טיפל בה במשך שנים במסירות ובאהבה אינסופית עד יומה האחרון", סיפרו בני המשפחה. לימים נישא בשנית לאריאלה ונולד בנם עידו.
לוין ניהל את מפעל "טובופלסט" ביגור, ולאחר מכן ניהל את אגודת הגג של המפעלים האזוריים בעמק יזרעאל, "מפעלי העמק". במשך השנים הוא השתלב בניהול הקיבוץ, כיהן כמזכיר יגור ובהמשך היה למזכיר הפנים של התנועה הקיבוצית המאוחדת.
במקביל, התקדם במסלול הצבאי והגיע לתפקיד של סגן מפקד חטיבה, בדרגת סגן-אלוף. הוא לחם במלחמות ישראל ממבצע קדש ואילך. גם כשנפצע לא היסס לברוח מבית החולים ולשוב לחזית.
דגוביץ' נולדה עשרה ימים לפני יום הולדתו ה-20 של אביה. "כל השנים הוא נתן הרצאות על השואה, ואני שמעתי את ההרצאות שלו, אבל הוא אף פעם לא דיבר מתוך מצב של מסכנות, אלא להפך", היא מספרת.
פורסם לראשונה: 21:25, 12.01.23
