פרופ' חיים היימס, היסטוריון ורקטור אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, קובע כי היהדות והנהגתה הרבנית אינן רלוונטיות עוד למדינת ישראל, ואף מערערות על המשך קיומה של המדינה. אחת הסכנות הגדולות, לדבריו, נובעת מעצם הגדרתה של המדינה כ"יהודית" - והוא מציע אלטרנטיבה. "כדי להתאים את עצמנו לעולם המודרני ולמצב שבו אנחנו עם חופשי היושב במדינתו וריבון לה, עלינו לכתוב את תורת ישראל החדשה", הוא אומר. "תורה שתחבר את הישראלים אל הזמן והמקום – אל ארצם, תרבותם ומורשתם, ללא הפן הדתי-סמכותי, ותעניק משמעות לעצם היותנו בארץ הזאת".
עשר שנים אחרי שכתב את "אני (לא) מאמין" (הוצאת כתב), מתבונן היימס על מדינה שסועה ומקוטבת עוד יותר, שונאת יותר, דתית יותר וחילונית יותר. הממשלה החדשה הפרה את האיזונים המוכרים בין דת ומדינה כשלא כללה חרדים בין שורותיה, וגם השינוי הזה הופך מבחינתו את הדברים שנכתבו אז לרלוונטיים מתמיד.
היימס טוען כי החילונים "ויתרו" לדתיים מהר מדי על הנרטיב האתני-לאומי. "המקורות היהודיים אינם דתיים, אלא חלק מהמורשת ההיסטורית שלנו", הוא אומר - וקורא לציבור לאתגר עצמו ולחקור באומץ ובביקורתיות את המקורות והאלטרנטיבות להם. ועם זאת, הוא מדגיש באופן מפתיע ממרום יהדותו הלא-אורתודוכסית, כי "בלי תורת ישראל אין לנו זכות על ארץ ישראל".
"תורת ישראל החדשה" שמציע היימס, תתבסס על שורשי העבר המקראיים והרבניים ותינק מהם את הרוח הערכית הנושבת מהם, "כי עם שאינו מכיר ומוקיר את עברו, אין לו עתיד". יחד עם זאת, היא תיצור זהות ישראלית ללא קשר מחייב לדת או לישות אלוהית, ותציע דרך חיים שמעניקה משמעות להווה, תוך פרשנות מחודשת ליסודות העבר.
הילד שהתחנך בישיבה תיכונית
כדי להבין כיצד מגיע רקטור אוניברסיטת בן-גוריון למסקנות מרחיקות לכת כאלו, צריך לחזור אחרונית. פרופ' היימס נולד באנגליה ועלה לישראל עם הוריו כשהיה בן 12. הספר שכתב, לדבריו, "הוא דיאלוג בין היהודי הגלותי שומר המצוות - לבין הישראלי היהודי הגאה בעצמאותו ובריבונותו, אך מרגיש שהוא מאבד את דרכו, כיוון שהוא איננו מוצא עוד בתכני העבר את המשמעות להווה ולעתיד".
2 צפייה בגלריה
"יש כיום נשים נפלאות פוסקות הלכה שהן הרבה יותר מלומדות מגברים". פרופ' חיים היימס
(צילום: דני מכליס, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. )
היימס עצמו התחנך במוסדות הציונות הדתית, בישיבה תיכונית. "כילד יהודי בגולה הרגשתי היטב איך זה לגדול בתוך מיעוט לא יהודי", הוא אומר. "כשעלינו בשנת 1978 לישראל, היו לי הרבה שאלות על יהדות וישראליות, והוריי, שגילו פתיחות מדהימה, זרמו איתי. מבחינתם, כל עוד הגעתי לתשובה המספקת אחרי חקר וחיפוש – זה ראוי לעידוד ולתמיכה. זה גם מה שעיצב אותי כאדם".
מאז ועד לתיאוריות שבספרו, זרמו מים רבים בתמזה וגם בירדן. בין היתר, הוא כותב: "כמו היהדות הרבנית עצמה, האל שעבר הרבה תמורות הוא אל גלותי שאיננו מצליח להשתלב ולמצוא את מקומו במדינה עצמאית ודמוקרטית. הוא לא יודע להתאים את עצמו לתנאים החדשים, ונציגיו אינם מוכנים לחשוב מחדש על מהותו ומעמדו של האל בחברה מודרנית, פלורליסטית וחופשייה... לרוע המזל, ככל שהזמן עובר, ביחד עם נציגיו הרבניים לגווניהם, הופך האל לדמות זרה ולא רצויה עבור רבים".
"החרדים מגינים על הדת מתחושת בעלות"
כיום הוא יהודי ללא הגדרות דתיות מורכבות. "אני לא אוהב הגדרות", הוא מדגיש, "אבל כשאני בארץ אני ישראלי, וכשאני בחו"ל אני יהודי. גם כשאני ישראלי, חלק מהזהות שלי היא יהודית. אי אפשר לברוח מזה. זה משהו שאני מתחבט בו - אבל אני דווקא אוהב את ההתחבטות הזאת, את הספק. ההוגים הגדולים בהיסטוריה הם אלה שהספק קינן בהם. כשאני קורא את 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, ברור לי שאדם שאין לו ספקות לא יכול לכתוב ספר כזה.
"כמו היהדות הרבנית עצמה, האל שעבר הרבה תמורות הוא אל גלותי שאיננו מצליח להשתלב ולמצוא את מקומו במדינה עצמאית ודמוקרטית. הוא לא יודע להתאים את עצמו לתנאים החדשים"
"נטשתי את האורתודכסיות, הרפורמיות והקונסרבטיביות שהן כולן זרמים גלותיים שאינם מתאימים לישראל, ואני מתחבר יותר לחיפושים שיש בבתי המדרש הישראליים של בינה או עלמה, למשל. החזרה לטקסט שאינו יהודי דתי, אלא כזה שאפשר לחפור בו וליצור ממנו משמעות גם לחיינו הישראליים – קוסם לי.
"תראי איך שמתייחסים למדינה החרדים, למשל, באמצעות המפלגות הדתיות היהודיות שבכנסת: הם באים להגן על היהדות והדת, מתוך תחושת בעלות - ומכאן תחושה של התקפה כל הזמן. בצלאל סמוטריץ', למשל, הוא אדם בקיא, חריף וחד-שכל, אבל יש לו הרבה טקסטים שרוצים להרוס לו את מדינת ההלכה היהודית. וכשזה מתחבר לרעיונות משיחיים, זה הופך להיות בעייתי מאוד".
"היהדות הלאומית נבלעת ונעלמת"
היימס מאמין כי מדינת ישראל תשרוד רק אם תנותק הדת מהמדינה: "המוטו שלי הוא 'היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך'. במרחב הקהילתי, הביתי, המשפחתי, תקיים איזה אורח חיים שאתה רוצה - רק לא על חשבון המדינה או הזולת. אני לא חושב שאני צריך לממן ישיבות, רבני יישובים ובוודאי לא את הרבנים הראשיים. אם הקהילה רוצה - שתתארגן ותממן זאת לעצמה. לכן, אין לי שום דבר נגד החרדים ואורח חייהם. בהחלט יש לי בעיה כשבישראל - מנסיבות שהן יהודיות-גלותיות ופוליטיות - אנחנו מאפשרים לעשרות-אלפי אזרחים לגדול בלי שום כישורים שייתנו להם את היכולת לפרנס את משפחותיהם, ובכבוד".
"במרחב הקהילתי, הביתי, המשפחתי, תקיים איזה אורח חיים שאתה רוצה - רק לא על חשבון המדינה או הזולת. אני לא חושב שאני צריך לממן ישיבות, רבני יישובים ובוודאי לא את הרבנים הראשיים"
הפרופ' מודאג גם מ"ההקצנה הפוליטית של גוש הימין והמתנחלים" וממש לא בורר מילים כשהוא מתאר את המגזר התורני בהתיישבות. לדבריו, "עבורם נכונות רשויות המדינה לוותר על שטחים, היא סימן שהמדינה הזו איננה 'המובטחת' וכי יש לפעול נגדה כדי לקדם את הגאולה. עבורם, חוקי המדינה משניים לעומת ציווי התורה. בשם התורה הם מתירים לעצמם להתייחס לערבים בבריונות ובחוסר אנושיות, כאילו הם מטרד שיש להיפטר ממנו. בהקמת מאחזים ובאי-ציות לחוק הם מאמינים שהם מקרבים את הגאולה. זו מציאות בעייתית שלא הייתה כדוגמתה בהיסטוריה היהודית. היהדות הלאומית נבלעת בעשורים האחרונים על ידי מפלגות הימין, ומתקשה למצוא את עצמה על המפה הדתית הפוליטית, וגם רבניה אינם מאוחדים".
דווקא במעמד האישה אתה טוען כי חלו שינויים גדולים, וכי הן קוראות תיגר בדרישתן ל"שוויוניות בפני האל והקהילה".
"כהיסטוריון, אין ספק שב-200-150 השנים האחרונות חל שינוי עצום במעמדה של האישה, והחברה הפטריארכלית מכילה יותר ומכוונת לכיוון הנכון. אבל במבט על התפתחות ההלכה, כשהפרשנויות תלויות הטקסט משקפות את העובדה שהיא נכתבה על ידי גברים – מה הפלא שנשים הודרו מהרבה מאוד דברים בחיי הדת? קחי למשל את עקרון הפטור לנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, כדי לאפשר לנשים זמן לטפל בילדים ובענייני הבית.
"יש כיום נשים נפלאות פוסקות הלכה שהן הרבה יותר מלומדות מגברים. גם בעבר זה היה, אך נדחק לשוליים. זה עוד ישתנה. ההלכה תמיד השתנתה והתפתחה בגלל התנאים ההיסטוריים".
"ישראל ללא דת היא כמו עץ בלי שורש"
פרופ' ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי, וחוקר בתחום דת ומדינה, מתנגד להגותו של היימס. "ההגדרה למדינת ישראל, בעיניי, היא עסקת חבילה של 3 אלמנטים: לאום, תרבות ודת", הוא אומר. "בעבר הרחוק הם היו מקשה אחת בלתי מופרדת, מאחר וכול היהודים הזדהו כדתיים. אם מדינת ישראל מוציאה מהציבוריות שלה את האלמנט הדתי, זה כמו להוציא את המרכיב החריף מהסלט. מה לעשות שהרקע ההיסטורי של היהדות מורכב מהדת. עם זאת, אני יכול להבין את מי שמתנגד לכפייה דתית, גם אני מתנגד לה - אבל לומר שזה לא רלוונטי לחיים של היום, זה כמו לבקש להתנתק מהשורשים, והעץ שנקרא 'מדינה יהודית' יצטרך להתקיים על מצע מנותק. זה לעולם לא יחזיק מעמד".
פרופ' שטרן מזכיר כי לא בכדי בחרו מקימיה להצמיד למדינה את התואר "יהודית", אף שיכלו לקרוא לה מדינה "ציונית". "הם לא עשו זאת, ובצדק, כי עם כל הכבוד לציונות, שורשיה של התנועה הדתית-לאומית, במקרה הטוב, הם בני 130 שנה. לכן, בחירה במדינה יהודית זה אומר בחירה בשורשים של 2,000 ו-3,000 שנה - וזה הבדל עצום. למדינה כזו יש בהחלט שורשים נטועים היטב... לבקש להוציא את הדת מהמדינה, בעיניי, זה חוסר אחריות".
מה דעתך על צמצום נוכחות דתית במערכות הדומיננטיות במדינה?
"מדובר בציבור של לפחות 30% מכלל האוכלוסייה, מה גם שזה נוגד את עקרונות הדמוקרטיה שמשמעותם שוק השפעות פתוח לכולם. אם היינו מדינה דמוקרטית-ליברלית ובכלל לא יהודית – החזון היה אחרת גם בענייני הפוליטיקה והדת".
