בין 1948 ל-1967 הייתה ירושלים עיר קרועה ושסועה משני צידיו של קו גבול בן שבעה קילומטרים וחצי, אשר חילק אותה בין ממלכת ירדן למדינת ישראל. העיר הישראלית הקטנה נדחקה כמו אגרוף קפוץ בקצה פרוזדור ירושלים, אל תוך שטח ירדני עצום שחנק אותה מצפון, ממזרח ומדרום.
העיר העתיקה וכמעט כל האתרים ההיסטוריים והקדושים של העיר היו בעיר המזרחית, כלומר בשטח ירדן, כלומר הרחק מהישג ידם ונעלי טיוליהם של היהודים. הכותל המערבי, מגדל דוד, הרובע היהודי, הר הבית, הר הזיתים – כל אלה הפכו למשאת נפש מעוררת צער וגעגועים.
בדצמבר 1964 עמלה מחלקת המדידות של ישראל על מפה חדשה ומעודכנת של ירושלים וסביבתה, אשר הציגה כמובן את "הקו העירוני" במלואו. אלא שהוצאת המפה התעכבה והתעכבה, עד שביוני 1967 כבר לא היה טעם להדפיס אותה. היא הפכה לחדשות של אתמול כשקו הגבול בן 19 השנים נמחק לגמרי מהנוף, לאחר גירוש הירדנים ואיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים.
המפה נשלחה אפוא למחלקת עדכונים ותיקונים, שם ישבו המשרטטים עם טיפקס ומחקו בהתרגשות את עקבות קו הגבול שפצע את הנוף במשך זמן כה רב. המשימה קצת התארכה, אבל בסופו של דבר יצאה מפה חדשה שכולה שיר רינה לעיר שחוברה לה יחדיו.
הכותל מכסה את הרובע היהודי והארמני
מפה מטבעה היא מסמך חזותי תמציתי ובדרך כלל די יבשושי למתבונן הסביר, שלרוב איננו מצוי כל כך בענייני קרטוגרפיה (ותכלס, גם לא ממש יודע מה פירוש המילה). אבל מפת מחלקת המדידות הישראלית המתוקנת ההיא היא ממתק יוצא דופן, שאם צוללים לתוכו אי אפשר שלא לחוש את ההתפעמות והשמחה, את הדיפלומטיה המהוססת ואת האופק החדש שנפתח בתולדותיה של ירושלים, אשר ליוו את שרטוטה בימים שאחרי הניצחון הגדול.
קחו למשל את העיר העתיקה, אותו קילומטר מרובע שהיה למוקד כיסופים עזים במשך כל ימי העיר שבליבה חומה. במפה מופיעות עליה המילים "הכותל המערבי" בהדגשה כל כך מוגזמת, עד שהן מכסות בפועל את כל הרובע היהודי והארמני גם יחד, ללמדכם שאותו קיר מקדש עתיק הוא עיקר החדשות שמעניינות אותנו.
תמר הירדניבאדיבות המצולמתגם המילים "מגדל דוד" זוכות כאן לנוכחות צוהלת וחסרת פרופורציה, כשהן קוברות תחתיהן את שכונת ממילא כולה. אתרים היסטוריים שבימים רגילים היו מקוטלגים לדרג ג' במקרה הטוב, כמו מערת ירמיהו שמצפון לשער שכם או קברי הנביאים שבהר הזיתים – עולים כאן מאשפתות למעמד סלב בגודל פונט זהה לכותל המערבי, בצד יד אבשלום שבנחל קדרון. כל אלה מעבירים באופן מאופק את שריקות השמחה על הנס שקרה לנו, עת זכינו לאחוז שוב באוצרות מורשתנו בירושלים.
מעניין במיוחד הוא הכיתוב על הר הבית, המציין כי המקום הוא "חרם א-שריף", כלומר אתר קודש מוסלמי, כשלצידו השם המקראי הבלתי מחייב "הר המוריה". נראה שהדבר נועד לשקף את הבידול המכוון בין הר הבית לכותל, שאותו ביקשה אז ההנהגה המדינית להשריש, למען לא נבעיר עלינו את המזרח התיכון בדרישות לקבל לידינו את "הדבר האמיתי" – במקום את הקיר ההוא שצמוד אליו ממערב.
שכונת שמעה איננה
משני צדדיה של העיר העתיקה מופיעים עדיין שני אתרים שלא ידעו אז כי זוהי שירת הברבור שלהם, וכי תכף ייעלמו לנצח תחת מכבש ההיסטוריה: האחד הוא שכונת שמעה היהודית שנאחזה אז בעקשנות בחלקו הדרומי של הר ציון, וגולחה לימים לטובת פארק גיא בן הינום והסינמטק הירושלמי. השני, בצפונה של העיר העתיקה, הוא מעבר מנדלבאום שהיה השער היחיד לאורך הקו העירוני בין ישראל לירדן, ומקומו המדויק מסומן כיום בעמוד אבן גדול בלב שדרות חיים בר-לב, על ציר הרכבת הקלה.
בימי העיר המחולקת החזיקה ישראל ב"טלאי" ריבונות קטן בלב המרחב הירדני, במקומו של הר הצופים שפעל כמובלעת. בעברו המפואר שימש ההר את משכנם של בית החולים הדסה וקמפוס האוניברסיטה העברית, אלא שמלחמת העצמאות קטעה את כל הטוב הזה, ואילצה את האוניברסיטה לבנות את קמפוס גבעת רם, ואת הדסה – להעתיק את משכנה למעונה החדש בעין כרם.
הר הצופים הפך לדאבוננו לעמדה צבאית מבוצרת שאליה ניתן היה להגיע רק בשיירות משוריינים דו-שבועיות דרך שייח' ג'ראח. חיילים מחופשים לשוטרים בלבד הורשו לעלות להר בימים ההם, ולכן כמה משמח לראות במפה החדשה את שני המוסדות המכובדים האלה – לאחר ששבו לבטח אל מעונם ההיסטורי.
מי יודע מה קרה לחווה ולקולג' הערבי?
גם הכפר הערבי בית צפאפא שבדרום ירושלים חגג את איחודה של העיר, לאחר שנחצה לשניים בין ישראל לירדן למשך כל שנות העיר המחולקת. בני משפחות מצאו עצמם משני צידיו של הגבול, כשהם נאלצים לשוחח אלה עם אלה ואף לחגוג חתונות משותפות (כמו בתמונה המצורפת) כשחצי מהם בצד הישראלי, וחצי – בצד הירדני.
מצבם הסוציו-אקונומי של יושבי הצד הישראלי היה טוב משל קרוביהם מעבר לגבול, שכן צד זה סופח לירושלים והפך לשכונה לכל דבר, כולל פיתוח עירוני והקמת בתי ספר. הצד הירדני, לעומת זאת, נותר, ובכן, כפר. משסולקו גדרות הגבול ב-1967, הוחלף שמו של הרחוב שבו ניצבו ל"רחוב איחוד הכפר" – ועיריית ירושלים השקיעה הון בשיקום התשתיות והכבישים, המסומנים במפה בשלב זה כדרכים משובשות.
לא רחוק משם, מצד מזרח, ניצב במשך 19 שנות העיר המחולקת "השטח המפורז" הענק שהוקם סביב ארמון הנציב הבריטי, והוחזק על ידי האו"ם. ירדנים וישראלים כאחד לא הורשו להיכנס אל המקום, למעט סטודנטים מהעיר המזרחית שהוזמנו ללמוד בקולג' הערבי, שעמד שם עוד מימי הבריטים. הישראלים דרשו צדק, ולכן חקלאים יהודים נבחרים מהעיר המערבית הורשו להיכנס ולעבד את שדות "חוות הלימוד" שהקימה רחל ינאית בן-צבי לפני קום המדינה.
עם סילוק הירדנים מהנוף, בוטל גם השטח המפורז – והאו"ם צמצם את עצמו לארמון הנציב, שהפך למטה משקיפי האו"ם. המפה מציגה לנו את המרחב הזה בגלגולו החדש והבלתי מפורז, כשהחווה והקולג' עדיין מסומנים בשטח. שני אלה יולאמו בהמשך, ובשטח יוקם המתחם החינוכי "קריית מוריה" שבתוכו בלוע עד היום המבנה המקורי של הקולג'. על הגבעות הפזורות מדרום וממזרח שעליהן שמות אתרים ערביים עלומים, כמו ראס עטרש או ח'רבת צביחה, יעלו יום אחד דחפורים ומנופים כדי להקים עליהן את שכונת תלפיות מזרח המעטירה.
המחסומים הירדניים עוד שם
מבט אחרון על מפת ירושלים שאחרי המלחמה, ייקח אותנו אל המרחב שמעל ליפתא ועמק הארזים, אשר בו עבר קו הגבול הצפוני. המרחב העצום הזה ישמש לימים מעונה של רמות אלון, השכונה הגדולה ביותר בארץ המונה כיום כמעט 60 אלף תושבים, אך זו תיבנה רק בשנות ה-80 כחלק מתוכנית חומש להרחבת גבול העיר כמה שאפשר. בשלב שרטוט המפה עמדו בשטח הרבה גבעות תלולות וחשופות, שסביבן פזורים בדלילות כמה כפרים ערביים דוגמת בית חנינא או בית אכסא. מצפון השקיף על העסק קבר שמואל הנביא, אשר בשלב הזה עוד מכונה במפה העברית בשמו הערבי, א-נבי צמויל.
חדי העין יבחינו כי לאורך הדרך הלבנה, החוצה את שולי ח'רבת חליליה, מסומנים שני מחסומים נגד טנקים שהציבו הירדנים, כדי להבטיח שלא נתנפל עליהם פתאום באיזו מתקפת שריון. הדרך הזו שודרגה עם הקמת השכונה לשדרות גולדה מאיר, הרוכסות את רמות כולה מצפון לדרום. ההפתעה האמיתית היא שהמחסומים האלה עדיין מככבים בשטח, ותוכלו למצוא אותם בצומת הכניסה לשכונת רמות מצד ימין, בדמות קוביות בטון רבועות.
למה הן עדיין שם? מפני שב-1967, כש"התנפלנו פתאום" במתקפת שריון על הירדנים, פינו חיילי ההנדסה את המחסומים אל צד הדרך בתקווה שמישהו אחר יטפל בהם בהמשך. אבל בירושלים, כמו בירושלים, גם אחרי 55 שנה – עוד לא מצאו את האחראי שיביא את המנוף, ובינתיים המקומיים מתייחסים לקוביות האלה כאתר נחשק למימוש פוטנציאל הגרפיטי שלהם, מבלי לדעת למה הן שם בכלל.
מכל התמונות נותרו לנו הזיכרונות והסיפורים, ובעיקר השמחה הגדולה על שזכינו לתקן את המפה ולחבר מחדש את ירושלים לעיר אחת מאוחדת.
