שבעת העשורים שבהם התפתחה והתעצמה החברה החרדית בישראל, מתייחדים בכך שהם התרחשו תחת הנהגה דתית ריכוזית וברורה – "הגדולים" (או "גדויילים", בעגה האשכנזית). מדובר בקבוצת רבנים נבחרת שהעבירה את שרביט הנהגת הרחוב החרדי מיד ליד, והייתה הכתובת לשלל אתגריה של החברה החרדית בישראל.
זה התחיל מהמנהיג המיתולוגי, "החזון איש", דודו של הרב קניבסקי המנוח – דרך שרשרת ארוכה של מנהיגים דתיים. מקצתם הגיעו לתפקיד מתוך שורות הרבנות הראשית, אך מרביתם מתוך עולם הישיבות החרדי, כאנשי חינוך והשקפה. אישים אלה הם שעיצבו את העולם החרדי בישראל לאורך העשורים שחלפו. הם פיקחו על שימור הקיים, מחד גיסא – והכניסו שינויים ורפורמות שתכליתם להגדיל את נבדלותה של החברה החרדית מחברת הרוב הישראלית, מאידך גיסא.
המטרה הייתה ברורה: לשמר את החברה החרדית כחברה שנאמנותה הראשונית והמוחלטת היא לדת היהודית, חוקיה וכתביה, בעידן של ליברליזציה מואצת של החברה הישראלית כולה.
פטירתו של הרב קניבסקי היא עדיין לא סופו הרשמי של עידן, אך ללא ספק היא מאיצה משמעותית את התהליך אל עבר הסוף הבלתי נמנע. שותפו להנהגת הציבור החרדי, נשיא ישיבת פוניבז', הרב גרשון אדלשטיין בן ה-98, הוא האחרון בסדרת "גדולי הדור" כפי שהכרנו אותם. המשמעות היא שלא ירחק היום, ואופייה של ההנהגה החרדית ישתנה באופן דרמטי.
מלחמה פנים-מגזרית
השלב הבא, כפי שחוזים אותו חוקרי החברה החרדית, מסמן ביזור מואץ של סמכויות. במקום מנהיגות סמכותית אחת, שבסופו של יום הכול סרים למרותה – נראה מספר הולך ועולה של מנהיגויות חרדיות. אלו יתחרו ביניהן לא רק על הנהגת הציבור ומשקלו של תת-המגזר שינהיגו – אלא אף על חלוקת המשאבים החברתיים והכלכליים ביניהן.
טלי פרקש על לכתו של הרב קניבסקי
(צילום: חגי דקל)
התהליך הזה כבר החל, הלכה למעשה. ניתן לראות אותו בעמדתם העצמאית של האדמו"רים החסידיים בשאלת חוק הגיוס, שבסופו של דבר טירפדה את יכולתם של כלל חברי הכנסת החרדים להגיע לחקיקה בהסכמה. עצמאות זו תלך ותגבר, ובכך תקרא תיגר על יכולתה של החברה החרדית להתאגד סביב נושאים שונים שעל סדר היום הציבורי.
ביזור הסמכויות (או בשמו האחר, "הדמוקרטיזציה") – עשוי לסמן שתי מגמות שונות: הראשונה – ריאקציה. פונדמנטליזם והקשחת הגבולות, שיובילו את הזרם המרכזי בחברה החרדית להגברת ההסתגרות מפני חברת הרוב הישראלית, וחיזוקה של החרדיות כ"מובלעת" או "אוטונומיה תרבותית" בתוך חברת הרוב הישראלית.
המגמה השנייה היא אינטראקציה: התגברות תהליכי ההשתלבות של החברה החרדית בחברת הרוב הישראלי. תהליך שייתן את אותותיו לא רק על שוק העבודה בישראל, אלא גם בנוכחות של חרדים וחרדיות בזירות קבלת החלטות שונות. גולת הכותרת של התהליך היא בשינויים דרמטיים שיעברו על חלקים הולכים וגדלים בחברה החרדית: התברגנות, ליברליזציה, שימוש מואץ באינטרנט ואימוץ אורחות חיים של בילוי ופנאי, התואמים את חברת הרוב הישראלית.
לרקוד על כל המגזרים
כיום ניתן לראות ניצנים לשתי המגמות בתוך החברה החרדית. מצד אחד, בדלנותם של אנשי "הפלג הירושלמי" אשר בחרו לחבור לזרמי הקיצוניים של אנשי העדה החרדית האנטי-ציונים. גם הנחיות שונות המהדקות את הפיקוח הדתי והחברתי על הפרט החרדי, כמו למשל המאבק בחנויות הסלולר החרדיות.
מצד שני, תופעות קצה הפוכות כגון בלוגריות ונשות ואנשי אינסטגרם חרדים, על קהל המעריצים שלהם, המציגים תמונה מתעתעת של החרדיות. כזו שעושה "סלפי" בביתו של הרב קניבסקי המנוח, שנתפס כאחד המתנגדים החריפים לשימוש באינטרנט, כהכרזת השתייכות אל החרדיות.
מציאות זו איננה מסתפקת רק באיתגור חוזר ונשנה של גבולות הגזרה של הקהילה החרדית, אלא פועלת להרחיבם. בכך מתבססת קבוצה הולכת וגדלה של אנשים ונשים החיים בשתי החברות – זו החרדית וזו של חברת הרוב הישראלית, בעת ובעונה אחת.
ישנם חוקרים שתוהים האם התהליך שעוברת החברה החרדית בעת הנוכחית, משחזר את התהליך שעברה הציונות הדתית רק שני עשורים קודם לכן, ובו הצטמצם המרכז הציוני-דתי אל מול התחזקותם של הקצוות: הציבור החרד"לי (החרדי לאומי) ורבניהם מצד אחד – והליברלים הפועלים לבריתות הולכות ומתפתחות עם קבוצות חברתיות שונות, מהצד השני.
מי ייתן את הטון
אחת הדרכים לבחון את שאלת עתידה החברה החרדית, היא באמצעות התבוננות בתהליכים הדמוגרפיים. החברה החרדית צעירה מאוד. מעל ל-50% ממנה טרם הגיע לגיל 18. נוסף על כך, פילוחה לתתי זרמים ולבחינת הדמוגרפיה הספציפית של כל אחד מהם, מציג תמונה ברורה. הזרמים השמרניים בחברה החרדית הם אלה שהילודה בהם היא הגבוהה ביותר. מכאן קצרה הדרך להכריע כי הכוחות השמרניים שיובילו הנהגות שמרניות, יהיו אלה שיתנו את הטון בעשורים הבאים.
אך הכרעה זו לא לוקחת בחשבון ארבעה פרמטרים חשובים: הראשון, מספרם ההולך ומתרחב של מי שגדלו בחברה החרדית וכיום אינם מגדירים את עצמם כחרדים. השני, אחוז העוני הגבוה בחברה החרדית (העומד כרגע על 45%), ומאיץ תהליכים של השכלה ואקדמיזציה.
טלי פרקשהשלישי, מדיניותה של ישראל בעיקר בתחום החינוך, שתקבע את מידת יכולתם העתידית של חרדים – בעיקר גברים – להשתלב כלכלית וחברתית בחברת הרוב הישראלית. כך למשל, באמצעות קידמו וביסוסו של החינוך הממלכתי-חרדי והפיכתו לאלטרנטיבה של ממש למוסדות החינוך החרדי הקיימים.
והאחרון חביב, החברה הישראלית עצמה. האם זו תפגין לב פתוח ונפש חפצה, ותסייע לתהליכי ההשתלבות להתרחש, מבלי לחוש איום מנוכחות חרדית? יתרה מכך, האם היא תראה בה את פניה המגוונות של החברה הישראלית – או שמא החששות מתהליך ההתגוונות יובילו לניכור וסטריאוטיפיזציה של המשתלבים. אם חלילה יתממש חשש הניכור – תתחזק ההנהגה הבדלנית מתוך החברה החרדית, והיא תאותת לצעירים כי אין להם מה לחפש מחוץ לגבולות הקהילה. לפחות בנוגע לחלקה האחרון של התמונה, כולנו נכריע.
