כשחושבים על כך מעט, מבינים שזה היה כמעט צפוי. התגובות לאירוע (אי) לחיצת היד בין יובל דיין לנשיא ארצות הברית היו יכולות להסתדר אוטומטית לפי טורים הנדסיים ידועים מראש: "הזרם המתקתק" מול "הזרם הכועס". אהדה מול זעם, לא משהו שאנחנו לא מכירים בשגרה.
הזרם האוהד, המתקתק, התופס תאוצה בשנים האחרונות, שואף "להאהיב את היהדות", לרכך אותה, לגייס לה ידוענים, סנטה-קלאוסים חייכנים שמסתדרים עם כולם. זה הריע למעשה "הגדול" ו"הכביר" של הזמרת: לא רק קידוש השם נורא הוד, אלא הוכחה נוספת ליכולת להיות ידוען, מצליחן וגם דתי.
הזרם הכועס, הליברלי-רדיקלי, כשמו כן הוא – בזעף תמידי: הוא חרד לכבודו של נשיא ארה"ב, למעמדה של הדיפלומטיה הישראלית, ובאופן אירוני מגייס קו פעולה שמשתמש במוטיבים יהודיים לצורכי חינוך ונו-נו-נו, ובהם "כל המלבין פני חברו ברבים", "ואהבת את הגר" ועוד.
זו השאלה ואין בלתה
מה ששני הזרמים שכחו הוא את יובל עצמה. הזמרת. זו שבחרה לא ללחוץ את היד של ביידן. הם גם שכחו שהבחירה שלה, או הניסיון להסביר מה עומד מאחוריה, משולה להתמודדות עם השאלה ההיפותטית למה היא אוהבת גלידת פיסטוק יותר מאשר ופל בלגי. או למה היא בוחרת (שוב באופן היפותטי, אלא מה) לתרום לקרן למען חיילים בודדים, ולא למחייתם של אברכי הכולל בישראל. מדוע היא (או כל אזרח, לצורך השאלה) מתעקשת לנהוג במכונית עם חגורת בטיחות – אבל לפעמים לחרוג בעשרה קמ"ש מהמהירות המותרת.
יובל דיין נמנעת מללחוץ את ידו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן
זו השאלה ואין בלתה. שכן קשה להניח שקיים דתי או דתייה המאמינים ברצינות רליגיוזית, שלשיר לפני מאות גברים כשר יותר, נכון יותר ודתי יותר – מטעמי צניעות כמובן – מהקפדה לא ללחוץ את ידו של קשיש בן 79. מצד שני, לא פחות מוזר שאנשים אינטליגנטים לא תופסים שלפניהם סיטואציה מובחנת, אישית ואינדיבידואלית למדי. הם פשוט לא מצליחים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהבחין שדיין היא אישה המאמינה בדרכה (שחקנית וזמרת המופיעה לקהל מעורב ומקפידה על לבוש צנוע), עם סל ערכים מאוד מסוים ("מחפשת להקים בית שומר שבת", וגם "טבעי לי לשיר מול גברים").
מי אנחנו, אתן או אתם שתגידו לה איך להיות דתייה? מי אנחנו, אתן או אתם שתחליטו מה נתפס בעיניה של דיין הקונקרטית כ"דתייה"? בסופו של דבר, יובל דיין, כמו כל אדם, בוחרת בסל ערכים – ואת ההכרעה אילו ערכים ייכנסו לסל ואילו יסולקו ממנו, היא עושה לבד עם עצמה ומול עצמה.
תפסיקו לחפש הנמקות
ערכים, כפי שהסביר פרופ' ישעיהו ליבוביץ אין-ספור פעמים, אינם עניין של ידע, אלא של מגמה ותכלית. הם אינם ניתנים להנמקה והם לא מבוססים על היגיון. ערכים הם הכרעה אישית של הפרט, שבוחר לקבל על עצמו ערך מחייב כלשהו. לא צריך, לא נכון ובעיקר בלתי אפשרי להסביר הכרעה בעד ערך מסוים, בדיוק כמו שלא ניתן להסביר למה גלידת פיסטוק עדיפה בעיניך על ופל בלגי.
אליעזר היוןצילום: אלי קוביןמהבחינה הזו, הבחירה של דיין לא ללחוץ את ידו של גבר, יהא גילו ומעמדו אשר יהא, ומאידך גיסא לשיר, לשחק ולהופיע בפני כל גבר – לא מבוססת על היגיון, על הנמקה, או על מסקנה אינטלקטואלית שהיא חייבת להסביר לכם. ממש לא. היא זהה לשאלות לעיל – למה תתרמו לנוער בסיכון ולא לפליטים סודנים, למה תקפידו על תמרור עצור אבל תחרגו לפעמים מהמהירות המותרת. התשובה לשאלות הללו דומה: אתם פועלים כך רק מפני שבעיניכם, ולהבנתכם, אלה הערכים העליונים שבהם יש לבחור – ועל פיהם אתם רוצים להתנהל, בלי הטפות ובלי מחלוקות.
ההתפעלות מקידוש השם של דיין, אם כן, מיותרת ובעיקר מביכה. הכעס על "ההתעלמות" שלה מביידן, מאידך גיסא, צינית. יובל דיין לא עשתה מעשה גדול, והיא בהחלט גם לא פגעה באיש. היא בסך הכול חיה את סט ערכיה.
