רב שאוחז בטורייה כשהוא לבוש בחליפה – ונשים חסידות עם כיסויי ראש בשדות חקלאיים: צילומים נדירים משנות ה-50 – ראשית ימי כפר חב"ד – נחשפות בימים אלה. את התמונות צילם בוריס כרמי (2002-1914), מי שתיעד את מלחמת העצמאות עבור השבועון "במחנה", והיה הצלם הראשי של "דבר השבוע" וחבר מערכת השבועון. הן צולמו שנה לאחר ייסודו של היישוב ב-1950 ולאחר מכן ב-1956, ועולות בימים אלה למאגר התמונות החופשיות של ויקיפדיה, "ויקישיתוף", על ידי הספרייה הלאומית.
- קרדום להשתקת קורבנות: השיטה של מגלגלי העיניים החרדים/ פרופ' רוחמה וייס
כל משפחה שהתקבלה לכפר חב"ד קיבלה חלקת אדמה, כדי לגדל עליה ירקות או פירות, או כדי להקים משק חי. בין מייסדי כפר חב"ד היו גם הוריו של יוסף קמינצקי (70), תושב כפר חב"ד שחקר את ההיסטוריה של החסידות. "החתונה שלהם הייתה למעשה החתונה הראשונה בכפר, ואני נולדתי בכפר בסוף שנת 1951", הוא מספר. "האמת היא שהחקלאות בכפר חב"ד לא נחלה הצלחה גדולה. אבא שלי, למשל, עבד מיד אחרי חתונתו כמנהל חשבונות בחברת יבוא דגים בתל אביב. עם זאת, יש עדיין בודדים שעוסקים בתחום".
"אנשים קדושים במקום קדוש"
את כפר חב"ד הקים הרבי מלובביץ', אבל לא זה שכולם מכירים, אלא מי שהיה חותנו – האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, שמכונה בקיצור "הריי"צ". הוא היה השישי בשושלת האדמו"רים של החסידות, וב-1929 הוא הגיע לארץ ישראל, שהייתה אז תחת השלטון הבריטי.
12 צפייה בגלריה
"החקלאות לא נחלה הצלחה גדולה". תושבי כפר חב"ד בחלקה שבה גידלו ירקות
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
בין השאר, ביקר האדמו"ר במערת המכפלה שבחברון, ונפגש עם קהילת חב"ד שהתגוררה ביישוב. עשרה ימים בלבד לאחר שעזב את המקום, תקפו ערביי חברון את היישוב היהודי במסגרת מה שכונה בהמשך "מאורעות תרפ"ט". הם רצחו באכזריות 69 איש, ובהם גם נשים, קשישים וילדים קטנים. הריי"צ היה באותה שעה על האונייה שהפליגה בחזרה לאירופה. כאשר שמע על הטבח הנורא, שבו נרצחו גם ארבעה מחסידיו, הוא נחרד ונפל למשכב.
קמינצקי מספר כי 20 שנים לאחר מכן, ב-1949, היו חב"דניקים שעזבו את רוסיה וחיפשו מקום לגור בו בצוותא. חלקם נסעו לברוקלין שבניו-יורק, סמוך לבית מדרשו של הרבי, בבניין המפורסם מספר 770 ברחוב איסטרן פארקוויי שבשכונת קראון הייטס. אבל חלק מהחסידים רצו לעלות למדינת ישראל הצעירה. מי שקידמו את היוזמה להקמת יישוב מיוחד עבורם היו הרב אליעזר קרסיק וגיסו, הרב משה גוראריה, מראשי החסידות, ששוחחו על כך עם הרבי.
"נשיא המדינה לימים, זלמן שז"ר, הציע לרבי הריי"צ שהחסידים יתיישבו במירון, או כפי שהוא הגדיר זאת: 'אנשים קדושים במקום קדוש'", מספר קמינצקי. "אבל הרבי התנגד ורצה שהם יגורו רק במרכז הארץ".
הקים את הכפר. הרב יוסף יצחק שניאורסוןשז"ר נפגש עם בכירי הסוכנות ובהם אברהם הרצפלד, שכונה "אבי ההתיישבות" ופעל להקמת קיבוצים ומושבים. במאי 1949, שנה בדיוק לאחר הקמת מדינת ישראל, קיבלו כ-70 משפחות חב"דניקיות חלקות קרקע בשטח שבו שכן הכפר הערבי ספריא, אשר ננטש במהלך מלחמת העצמאות. הכפר נחשב כ"מושב עובדים", ונציגי המשפחות היו מאוגדים באגודה שיתופית. אגב, בסוכנות קראו ליישוב "שפריר" - ורק בהמשך החליטו התושבים, בהסכמת השלטונות, כי המקום ייקרא כפר חב"ד.
נשיא עם שם של חב"דניק
ביוני 1949 נערך טקס החנוכה של הכפר, ובאירוע החגיגי השתתפו, בין השאר, שר הפנים ומנהיג הציונות הדתית, חיים משה שפירא, ושר הדתות, הרב יהודה לייב פישמן מימון. אורח הכבוד היה מי שהפך לימים לנשיא המדינה, זלמן שז"ר, שנולד בשם שניאור זלמן רובשוב למשפחת רבנים חב"דניקים, ולכן זכה לשם שניאור זלמן – כשמו של האדמו"ר הראשון בחסידות לובביץ', רבי שניאור זלמן מלאדי.
12 צפייה בגלריה
כפר חב"ד, 1950
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
בטוח שאף פעם לא ראיתם חקלאי שמחזיק טורייה, כשהוא לבוש בחליפה ועל ראשו מגבעת מהודרת, כפי שמופיע בתמונה שמתחת. ובכן, לא מדובר בחקלאי אלא ברב ישראל לייבוב, ממקימי הכפר, ומי שכיהן במשך שנים רבות כיו"ר "צעירי אגודת חב"ד בארץ הקודש".
12 צפייה בגלריה
משמאל: הרב ישראל לייבוב אוחז בטורייה
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
עוד מילה על הכובע של לייבוב: מדובר במגבעת פדורה (Fedora) בגווני אפור שהייתה פופולרית מאוד בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה-20, ואפילו הרבי מלובביץ' עצמו חבש כובע כזה. בהמשך עבר הרבי לחבוש כובע פדורה שחור המכונה גם "קנייטש", ועם השנים המגבעת השחורה הפכה לפריט חובה בארון הבגדים החב"דניקי.
הרחובות קיבלו שמות אחרי 67 שנות המתנה
הבתים נבנו במהירות, בזה אחר זה, וכשש שנים לאחר ההקמה התייעץ מזכיר ועד הכפר יצחק, מנדל ליס, עם הרבי מלובביץ' לגבי קריאת שמות לרחובות. הרבי השיב בחיוב, אבל המליץ להמתין עד לסיום הבנייה וההרחבה של הכפר. רק ב-2016 החליט הרב של כפר חב"ד, מאיר אשכנזי, שתקופת ההמתנה צריכה להסתיים – לנוכח אינספור מקרים שבהם אורחים, חברות הובלה ואפילו נהגי אמבולנס שחיפשו כתובות, קיבלו הדרכה בסגנון, "בפנייה הראשונה ימינה, אחרי זה עוד פעם ימינה, עד שתעבור את הרפת, ואז תגיע ל'שיכונים החדשים' ואז תשאל שוב".
12 צפייה בגלריה
כפר חב"ד ב-1950. הרבי קבע: לחכות עם השמות לרחובות
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
וכך, 67 שנים לאחר לאחר ייסוד כפר חב"ד, הרחובות שבו זכו לשמות – שכמובן קשורים לחסידות. אמור מעתה: "אתה עובר את כיכר מבצע תפילין, עובר את רחוב דידן נצח, נכנס להרבי, ופונה שמאלה למעלה 770. אם הגעת לרחובות המשך תרס"ו או לקונטרס החלצו, אתה ממש לא באזור ועדיף שתשים ווייז".
האתרוגים עוד כאן
רבים מבין אלה שלא עסקו בחקלאות, העדיפו לעסוק בחינוך. נשים רבות עבדו כגננות וכמורות, וגברים רבים עבדו כעובדי הוראה בבתי ספר ובישיבות, גם בכפר חב"ד וגם ביישובים הסמוכים. ב-1955 גם הוקם בית הספר למלאכה שבו למדו מאות ילדי חוץ, מה שיצר עשרות מקומות עבודה של אנשי הוראה, מנהלה ואחזקה.
12 צפייה בגלריה
נשים רבות בכפר עבדו כגננות ומורות
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
מתברר שגידולי קרקע פחות הצליחו בכפר חב"ד, כמו למשל הניסיון לגדל חזרת. לניסן שירמן היו לאורך תקופה מסוימת חממות פרחים. אליהו ריבקין ואברהם שמואל גורליק גידלו אתרוגים, והמשפחות שלהם ממשיכות בכך עד היום.
מי שכבר כן עסקו בחקלאות רוב חייהם, העדיפו לגדל בעלי חיים. לזוסיק ריבקין הייתה לאורך שנים רבות רפת גדולה של פרות חולבות. שאול רסקין גידל לאורך השנים תרנגולים, אווזים ותרנגולי הודו לפיטום. תקופה מסוימת היה לו לול של תרנגולות מטילות ביצים וגם רפת עם פרות.
12 צפייה בגלריה
היו גידולים חקלאיים מגוונים – ונשים שעסקו בחקלאות, טרום תקופת הפאות הנוכריות
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
אברהם פלדמן, יחזקאל שפרינגר, אלי זקס, ברוך גופין, יחזקאל פינסון, מאיר בורובסקי, ומיכאל רובשקין גידלו עופות ותרנגולי הודו. דב (בערל) קווין ויצחק וולבובסקי גידלו אווזים. את מדגריית האווזים של אהרון חמרי ששכנה ליד ישיבת "תומכי תמימים", זוכר כל מי שלמד במקום, בגלל הריח הייחודי שאפף את האזור.
שובו של הקסקט – ותחילת תקופת הפאות לנשים
מכיוון שמדובר ביהודים שעלו מרוסיה, הגברים חבשו כובעי קסקט ואילו הנשים עטו מטפחות לראשן. בהמשך קיבלו עליהן הנשים את ההוראה של הרבי מלובביץ' להשתמש בפאה נוכרית, ואילו הגברים עברו לחבוש מגבעות. אגב, בשנים האחרונות יש תופעה מרתקת שבמסגרתה לא מעט תלמידים בישיבות חב"ד, כולל בכפר חב"ד, מעדיפים לחזור למקורות ולחבוש קסקט – שהוא קומפקטי וגם זול בהרבה ממגבעת בורסלינו מהודרת.
12 צפייה בגלריה
הגברים חבשו כובעי קסקט
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
"בתמונה (מתחת) רואים את סבא שלי, יחיאל יוסף ריבקין, ולידו הבת שלו ודודה שלי, רחל", מספר שמואל ריבקין (71). "הוא לא היה חקלאי, אבל כמו שברוסיה היו מגדלים ירקות בחצר, גם הוא גידל ירקות. לפרנסתו עבד בהנחת צינורות מים, באשתאול וביישובים נוספים בפרוזדור ירושלים.
12 צפייה בגלריה
מימין: יחיאל יוסף ריבקין. "לפרנסתו הוא עבד בהנחת צינורות מים"
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
"גם אבא שלי לא עסק בחקלאות, היו לנו בחצר מכונות סריגה. הוא היה מביא חוטים מתל אביב, סורג מהם בדים ופעם ביומיים נוסע באוטובוס לתל אביב עם הבדים, שם היו תופרים מהם סוודרים, למשל. אני עוסק בתחום של השכרת מסכי ענק לאירועים". כשהוא נשאל האם לאף אחד במשפחה לא בחר לעסוק בחקלאות, הוא פורץ בצחוק ומשיב: "פעם אחת אבא ניסה לגדל אבטיחים, אבל הוא הבין שזה לא גדל טוב ולכן הפסיק".
12 צפייה בגלריה
השוחט של הכפר, זושא דבורץ
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
אחד התושבים שהצטלמו בשדות של כפר חב"ד למרות העובדה שלא היה להם קשר לעבודה חקלאית, הוא זושא דבורץ (בתמונה למטה). הוא אמנם לא ידע לגדל תרנגולות, אווזים, תרנגולי הודו או פרות, אבל כל בעלי הכנף ובני הבקר פגשו אותו בסוף חייהם, מכיוון שרבי זושא היה השוחט של הכפר.
סמל לאומץ לב ולהקרבה
כפר חב"ד נוסד במרכז הארץ, אך בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים היו באזור מסתננים ופיגועים. ב-23 בנובמבר 1954 נרצח תלמיד ישיבה בפרדסים של הכפר. הרב מנחם דב דוברוסקין מספר: "דודי ישראל אריה דאברוסקין הי"ד היה מהתלמידים המצוינים של 'תומכי תמימים' בלוד וכתב יומן מרתק על החיים בישיבה. בנר רביעי של חנוכה הוא היה בדרך למסור שיעור תניא בבית ספר למלאכה בכפר חב"ד, ונרצח על ידי מחבלים".
כשנה וחצי לאחר מכן, ב-11 באפריל 1956, הסתננו לכפר חב"ד שלושה מחבלי פדאיון. הם נכנסו לבית הכנסת שבבית הספר למלאכה והחלו לירות. חמישה תלמידים והמדריך שלהם נרצחו. העיתונים פרסמו תמונות סידורים מוכתמים בדם הקורבנות, דבר שגרם לזעזוע עמוק בכל המדינה.
12 צפייה בגלריה
תמונות שזעזעו את המדינה. סידור מוכתם בדם לאחר הפיגוע ב-1956
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
בבוקר שלאחר הפיגוע, קרובי הנרצחים ותושבים מכפר חב"ד, ובהם גם ילדים קטנים, הגיעו לזירת האסון בניסיון לברר מי נפצע ומי מת. "המדריך שנרצח בפיגוע הוא שמחה זילברשטרום, אח של סבא שלי", אומר שלום בלוי. "גדלנו על הסיפור הזה של דוד שמחה שאותו לא זכינו להכיר. הוא היה סמל לאומץ לב ולהקרבה, מכיוון שממש בגופו הוא חיפה על תלמידים, ותוך כדי הירי הצליח להבריח חלק מתלמידיו דרך החלון והציל את חייהם".
12 צפייה בגלריה
כפר חב"ד לאחר הפיגוע שביצעו מחבלי הפדאיון
(צילום: בוריס כרמי. מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
"פראדל, סבתא-רבתא שלי, אמו של שמחה, הייתה שבורה לגמרי", מספר בלוי. "היא עצמה הייתה פליטה ממלחמת העולם השנייה. בעלה נפטר בגיל צעיר, ובפיגוע הטרור האכזרי היא שכלה בן צעיר. הרבי מלובביץ' הרגיש בכאב שלה וכתב לה: 'כיוון שתכלית בריאת האדם עלי אדמות הוא לפעול בעולם, גם בעולם הזה, הרי כשמקשרים את הנשמה בפעולה בעולם... הרי זהו ניצחון נגד המוות וקורת הרוח היותר גדולה שאפשר לגרום לנשמה'".
50 אלף צילומים
מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג, מציין כי את התמונות הן רק חלק מהמאגר שבו 50 אלף צילומים, העולה כעת למאגר "ויקישיתוף". הוא כולל גם את אוסף הצילומים של העיתונאי משה (מרלין) לוין ושל הצלם והארכיאולוג בנו רותנברג. אלה מצטרפים לעוד 25 אלף תצלומים היסטוריים של הצלם דן הדני, שכבר פורסמו לפני כשנתיים.
כלל התמונות הן חלק מ"אוסף מיתר", ארכיון שנוסד בידי צבי מיתר ז"ל, ובו 150 אלף תצלומים המתעדים את ההיסטוריה של ישראל, משנות ה-40 של המאה הקודמת ועד תחילת שנות ה-2000. "הספרייה הלאומית מובילה בשנים האחרונות מדיניות של הנגשת אוצרות רוח ותרבות ישראליים ויהודיים בפלטפורמות דיגיטליות מגוונות, מתוך כוונה לאפשר לציבורים שונים להיעזר בפריטים אלו לצרכי מחקר, פרסום עיתונאי או כל שימוש שיועיל לשימור חיי החברה והתרבות בישראל, כמו גם אומנות הצילום", מסביר וינברג.
בספרייה מדגישים כי יש ציבור גדול הכולל חוקרים, הוצאות לאור וכלי תקשורת שיוכלו כעת להשתמש בתצלומים האלה ולפרסם אותם באופן חופשי, ללא תשלום וללא חשש מהפרת זכויות. לכניסה למאגר - לחצו כאן.
