כשיואל שפיץ היה בן 14, הוא למד בישיבה התיכונית "מקור חיים" בכפר עציון, שבה לימד הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ואף שימש כנשיא הישיבה. המפגש הראשון ביניהם היה כשהתלמיד הצעיר איחר לכיתה, אבל גילה כי הרב שאמור היה ללמד אותו ואת חבריו עומד בחוץ עם קבוצה של תלמידים, ליד קן ענק של נמלים. "הוא האריך להסביר מדוע הן מעניינות אותו כל כך ומה אפשר ללמוד מהן", נזכר שפיץ. "אז למדתי שתלמיד חכם הוא בראש ובראשונה סקרן".
בתום שירותו הצבאי, הקים שפיץ יחד עם קבוצת חברים את הישיבה התיכונית "שפע" בירושלים, בנשיאותו של הרב. "כך יצא שהיו לי הרבה מאוד שעות איתו", הוא אומר. "שוחחנו בעיקר סביב עניינים חינוכיים".
במשך כשני עשורים ליווה שפיץ את הרב שטיינזלץ וזכה להכיר אותו מקרוב. שנתיים לאחר פטירתו של הרב, הוא מוציא לאור ספר חדש – "סיפור טוב מתחיל מהאמצע: רגעי חיים עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)" (הוצאת ידיעות ספרים) – שחושף זוויות בלתי שגרתיות ומפתיעות בדמותו.
6 צפייה בגלריה
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ. תלמיד חכם הוא בראש ובראשונה סקרן
(צילום: דנה בר סימן טוב, באדיבות מרכז שטיינזלץ)
כך, למשל, בבוקר יום כיפור אחד, הרב הגיע לתפילה ונראה עייף מתמיד. מתברר כי הוא התארח בדירה שבה היו ספרי מופת רוסיים, כמו "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי ו"אנה קארנינה" של טולסטוי. הרב, שאהב ללמוד ולקרוא הכול, התעקש לעיין ביצירות המפורסמות ביום כיפור, עד לשעות הקטנות של הלילה.
"דמעות של טיפש"
שפיץ בן ה-35 הוא דוקטורנט לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטה העברית, וחוקר את סוגיית החינוך היהודי לאור אתגר הרב-תרבותיות בהגותם של הרב שטיינזלץ והרב נחום רבינוביץ'. מי שהכירו את הרב שטיינזלץ, או לפחות ראיינו אותו, יודעים כי היה אדם חריף, שלא חשש ואפילו נהנה לשגר הערות ציניות ולראות את היושבים מולו נעים בכיסאם בחוסר נוחות.
"כאשר הוא היה רוצה לצאת להפסקה יומית ממלאכת הביאור התלמוד והתנ"ך, הוא היה נעמד מול סטנדר עץ גדול שהיה סמוך לשולחנו, ועליו הייתה פתוחה בקביעות האנציקלופדיה העברית"
שפיץ צוחק: "כן, היו לו גם צדדים עוקצניים, בעיקר כשרצה לאתגר את היושבים מולו, אבל מי שהכיר אותו מקרוב ראה המון זוויות נוספות. אני כתבתי את החוויות שלי עם הרב, שהיו בהן המון קרבה. זה ספר שבא מתוך אהבה וגעגוע של נער צעיר למורה זקן.
6 צפייה בגלריה
יואל שפיץ עם הרב שטיינזלץ. "הייתה לו תפיסה שאדם דתי צריך לדעת הכול"
(צילום: אבי מנדלסון)
"עם זאת, גם מהספר עולה דמות של אדם ביקורתי מאוד. לדוגמה, אני מספר שהייתה פעם אחת שהוא ראה אותי בוכה בשבת במהלך התפילה. כשהוא שאל למה אני בוכה, אמרתי לו שאני בוכה על המצב של עם ישראל. הוא דרש ממני להפסיק להתפלל ואמר לי שדמעותיי הן 'דמעות של טיפש', משום שבשבת צריך להתפלל מתוך שמחה, ולא מתוך התבוננות בצרות. אגב, גם אמא שלי ז"ל הייתה כזו, ואני חושב שזה היה מנהג פולין – לאהוב בתקיפות".
הרב שטיינזלץ נולד בירושלים בשנת 1937, למשפחה חילונית. בנעוריו חזר בתשובה והפך לחסיד חב"ד. הוא כתב ספרים רבים בנושאי יהדות, ובכללם "תלמוד שטיינזלץ" – תרגום מארמית וביאור של כל 2,711 דפי התלמוד הבבלי. בזכות היצירה התורנית המקיפה, הוא זכה בפרס ישראל למדעי היהדות לשנת 1988.
מי שכונה במגזין טיים "משכיל של פעם במילניום", לקה בשנת 2016 באירוע מוחי. מאז גופו הלך ונחלש, עד שבאוגוסט 2020 הוא הלך לעולמו, בגיל 83.
לסיים כל שנה תלמוד וגם אנציקלופדיה
כדי להבין את גאונותו של הרב שטיינזלץ, די לציין כי מדי שנה היה מסיים ללמוד לא רק את כל התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, הרמב"ם, הזוהר ועוד מספר ספרי קודש נוספים. כאשר הוא היה רוצה לצאת להפסקה יומית ממלאכת הביאור התלמוד והתנ"ך, הוא היה נעמד מול סטנדר עץ גדול שהיה סמוך לשולחנו, ועליו הייתה פתוחה בקביעות האנציקלופדיה העברית.
6 צפייה בגלריה
העניק יחס חם ומכבד לילדים, במיוחד בשנים האחרונות לחייו. הרב שטיינזלץ
(צילום: אבי מנדלסון)
"בשנים שבהן עבדתי איתו, הוא היה מסיים גם את היצירה הזו מדי שנה", מעיד שפיץ. "חברים סיפרו לי שבשנים קודמות היו מונחים על הסטנדר הזה ספרים אחרים שבהם למד בקביעות כדי לנוח, כמו מילון לטיני-עברי ועוד. הוא היה אינטלקטואל עם סקרנות בלתי נגמרת בכל תחום אפשרי, אבל זו לא הייתה רק תכונה אישית שלו – זו הייתה גם תפיסה: שאדם דתי צריך לדעת הכול".
הרב שטיינזלץ לא שמר את הידע הרב שלו אצלו. "מספר פעמים ראיתי אותו מסייע בשיעורי בית לחברים שלמדו לתארים מתקדמים בפיזיקה ובמתמטיקה", מספר שפיץ. "גם המזכירה שלו, שעשתה תואר שני בבלשנות, סיפרה לי פעמים רבות שהוא סייע לה בניתוח תחבירי בגרמנית ובשפות אירופיות נוספות".
עוקצני למבוגרים, נחמד לילדים
מתברר כי למרות העובדה שהוא לא חשש לעקוץ אנשים בוגרים, הרב הקפיד להעניק יחס חם ומכבד לילדים, במיוחד בשנים האחרונות לחייו. "בספר אני מספר על סיטואציה שבה פגשנו את הרב עדין במקרה בגן החיות התנ"כי. נפגשנו ליד הפלמינגו והעגורים, והרב הסביר לילדיי באריכות למה עגורים הם סמל לאהבה, ותרגם להם באופן סימולטני מאנגלית מספר שירי אהבה על העגורים".
לדברי שפיץ, סבלנות לילדים לא חסרה לו: "כשהיה בן 5 פגש בני הלל את הרב עדין ביציאה מבית הכנסת, יחד עם טאו-טאו, הכלב הג'ינג'י של סבא וסבתא. הלל שאל: 'למה בבית הכנסת יש עזרת נשים ועזרת גברים, אבל אין עזרת כלבים? זה לא פייר – גם הם רוצים להתפלל!'
"הרב ענה לו: 'אתה יודע? פעם, ממש מזמן, לא היו בתי כנסת. באותה תקופה יצאו בני האדם ובעלי החיים כמה פעמים ביום אל השדה וקראו לה', התפללו אליו. התפילות הללו החזיקו את העולם. יום אחד, החליטו מספר גברים שלא נאה להם להתפלל כך, והם החליטו לבנות בית כנסת.
"הוא היה אינטלקטואל עם סקרנות בלתי נגמרת בכל תחום אפשרי, אבל זו לא הייתה רק תכונה אישית שלו – זו הייתה גם תפיסה: שאדם דתי צריך לדעת הכול"
"מאז, מתכנסים הגברים בבית כנסת מדי יום וצועקים: 'הַב! הַב!'. ברוך ה', תפילותיהן של הנשים וגם של בעלי החיים המשיכו להחזיק את העולם. אבל יום אחד החליטו הנשים שזה לא יפה שרק לגברים יש בית כנסת, ולהן אין. אז הן בנו לעצמן עזרת נשים, וגם הן נכנסו לבית הכנסת וצעקו 'הַב, הַב'. מאז, הכלבים מחזיקים את העולם בתפילותיהם. אתה מבין? אם נבנה עזרת כלבים, כבר לא יישאר מי שתפילותיו יחזיקו את העולם'".
לא ידע איפה מתג החשמל
ב-2016 לקה הרב בשבץ מוחי, ואז החל שפיץ לפרסם ברשתות החברתיות סיפורים מרתקים מתוך ההיכרות הארוכה שלו איתו. הפוסטים עם הסיפורים זכו לאינספור שיתופים, תגובות ולייקים, שגם גרמו למספר אנשים (גילוי נאות: גם לח"מ) לפנות לשפיץ ולשאול: "מתי אתה מוציא את הסיפורים כספר?"
"הרבה אנשים תיארו אותו כאינטלקטואל נדיר מסוגו והוא באמת היה כזה, אבל הפלא הגדול מבחינתי היה שהוא השקיע את הלב שלו בי ובשאר התלמידים. הייתה לי תחושה שזה אדם עם ראש וכנפיים"
הלחץ עשה את שלו, והספר רואה אור בימים אלה. אגב, הנה סיפור משעשע שלא נכנס לספר: אחרי השבץ והאשפוז הממושך בבית חולים, הרב חזר לביתו ונשאל אם הוא יודע היכן מתג החשמל. הוא השיב בכנות שאיננו יודע, והחשש המיידי היה שלמוח החריף נגרם נזק כבד במיוחד.
"הרבנית הרגיעה אותנו וסיפרה שהרב לא ידע איפה מתג החשמל גם לפני האירוע המוחי, כי בשל הלמידה והקריאה הבלתי פוסקת, הוא אף פעם לא היה מכבה אור והולך לישון – אלא פשוט צונח על המיטה או הכיסא ונרדם", מסביר שפיץ.
6 צפייה בגלריה
האיור בשער הראשון של הספר. מחווה ללאונרדו דה וינצ'י
(איור: מנחם הלברשטט, עיצוב: סטודיו דוב אברמסון)
אף שזכה בחייו להוקרה ציבורית, יש תחושה שזה היה הרבה פחות ממה שהגיע לו.
"כאב לי חוסר ההכרה וההוקרה, וזו אולי אחת הסיבות שאני כותב עליו. אבל המנוע המרכזי של הכתיבה הייתה שהסיפורים האלה פשוט בקעו ממני, רציתי שכל אדם יוכל לקבל ממנו את מה שאני קיבלתי. הרבה אנשים תיארו אותו כאינטלקטואל נדיר מסוגו, והוא באמת היה כזה, אבל הפלא הגדול מבחינתי היה שהוא השקיע את הלב שלו בי ובשאר התלמידים. הייתה לי תחושה שזה אדם עם ראש וכנפיים, שמוכן להקדיש לי זמן ולעזור לי לדלג מעל משוכות החיים ולטפס למעלה".
את 101 הסיפורים שבספר מלווים איורים יוצאי דופן של המאייר מנחם הלברשטט, שמחברים בין הגאונות של הרב לזו של לאונרדו דה וינצ'י. "זו הייתה הברקה גאונית, לקשר בין שניהם", אומר שפיץ. "שתי הדמויות הללו רצו כל כך שבני האדם יפרסו כנפיים – כל אחת בדרכה".
