אליזבטה שרסטוק גרה בעיר סומי, על הגבול המזרחי של אוקראינה עם רוסיה, צפונית לחרקיב. עם פרוץ המלחמה באוקראינה החלו ההפגזות הקשות. "לא היה לנו מרתף או מקלט בבית, אז עברנו לגור במרתף של עובדת שלי, והעברנו את התקופה הזו במרתף תחת הפגזות כבדות", היא מספרת ל-ynet.
אליזבטה שרסטוק מדליקה משואה
(צילום: אולפני הרצליה, מרכז ההסברה המטה לאירועים וטקסים ממלכתיים)
"אני ממש זוכרת את הלילות במרתף בסומי, תחת הפגזות, מקבלת מדי יום שיחות מהבת שלי שחיה בישראל ותמונות של הנכדה – ובכל יום אמרתי לה שבזכות זה אני חיה", היא נזכרת. "הייתי צופה בתמונות שוב ושוב, מחייכת, מתחזקת ומתגברת על הפחד הנורא".
5 צפייה בגלריה
אליזבטה שרסטוק מדליקה את המשואה
(צילום: אולפני הרצליה, מרכז ההסברה המטה לאירועים וטקסים ממלכתיים)
הרחק משם, בהר הרצל בירושלים, היא הדליקה הערב (ד') את משואת התפוצות, בטקס המרכזי לכבוד יום העצמאות ה-74 של מדינת ישראל. שרסטוק, מנהלת מרכז "חסד" מיסודו של ארגון הג'וינט, בעיר סומי שבאוקראינה, נבחרה כהוקרה על מבצע הצלה מיוחד שיזמה, ניהלה והובילה, ובו פונו כ-150 מחברי הקהילה היהודית של העיר במהלך המלחמה הנוכחית.
"הבחירה בי להשיא משואה היא כבוד גדול", היא אומרת. "אני מרגישה אחריות גדולה לייצג את הקהילה היהודית בעולם בכלל, ואת הקהילה היהודית באוקראינה במציאות הנוכחית, בפרט. לכבוד כל הקולגות שלי שממשיכים לעבוד במציאות בלתי אפשרית, ועושים הכול כדי שהעם היהודי ימשיך לחיות ולשרוד, ימשיך ליצור, ימשיך ללדת ילדים, ימשיך לכבד קשישים ולסייע להם. שנישאר קהילה מאוחדת".
5 צפייה בגלריה
אליזבטה שרסטוק. "לכבוד כל הקולגות שלי שממשיכים לעבוד במציאות בלתי אפשרית"
(צילום: ילנה אסטרכן)
לשם ההשתתפות בטקס היא הגיעה השבוע לארץ. שרסטוק איננה מדברת עברית, ואת דבריה בטקס הקריאה באוקראינית עם תרגום סימולטני. רק את המשפט "לתפארת מדינת ישראל" למדה להגיד בעברית. את המשואה הדליקה בשם כל הארגונים היהודיים שפועלים בימים אלה באוקראינה, למען הצלת התושבים והפליטים.
לחכות לרגע הנכון
שרסטוק מופקדת זה למעלה משני עשורים על סיוע לניצולי שואה במרכז הקהילתי היהודי המנוהל בידי הג'וינט בסומי. היא זכתה לכבוד להדליק משואה לאחר שנבחרה בידי משרד התפוצות והשר הממונה, נחמן שי.
המלחמה תפסה אותה לא מוכנה. "כבר באמצע פברואר הייתה הרגשה של משהו מאיים, אבל לא האמנו שהמלחמה תתרחש בהיקף כזה, עד שבשעה 5:00 בבוקר התחלתי לקבל הודעות מחברים ומהמשפחה שלי, שיש פלישה רוסית מאסיבית", היא מספרת. "התחושה הראשונית הייתה הלם. קשה מאוד להיות מוכנים למלחמה כזו. מיד ביקשתי מצוות החסד לא להגיע בגלל ההפגזות הכבדות, אך כשהגעתי למבנה של החסד ראיתי שכולם הגיעו בכל מקרה, חדורי מוטיבציה לעזור למען החלשים ביותר בקהילה".
5 צפייה בגלריה
בניינים הרוסים בסומי. "היה לנו ברור שצריך לתכנן מבצע לפינוי האנשים הפגיעים ביותר בקהילה"
(צילום: רויטרס / Iryna Rybakova/Press service of the Ukrainian Ground Forces)
באותם ימים העיר הייתה תחת מצור, אך כוחות הצבא הרוסיים לא נכנסו אליה – מה שאפשר לשרסטוק ולחבריה להמשיך לפעול בין ההפגזות, לשמור על קשר רציף עם חברי הקהילה ולקיים ביקורי בית. "הבעיה המדאיגה והכואבת הייתה שלא יכולנו להגיע ליהודים מחוץ לעיר, שכן בחלק מהם הייתה לחימה קשה", היא מספרת. "לשמחתנו אף אחד מחברי הקהילה שלנו לא נהרג".
עקב המצור הממושך, בשלב מסוים לא היה מספיק ציוד חיוני, מזון ותרופות – אבל סיוע הומניטרי של הג'וינט הגיע לעיר פולטבה ומשם לסומי. "בעיקר היה צריך תרופות שכבר לא היו בעיר. בלעדיהן אנשים פשוט היו מתים", אומרת שרסטוק. "היה לנו ברור שצריך לתכנן מבצע פינוי של הפגיעים ביותר בקהילה. כדי לעשות זאת, היה צריך להמתין לרגע שבו נוצר מסדרון הומניטרי, 'פרוזדור ירוק'. קשה מאוד לארגן דבר זה. בסופו של דבר, 8 במרץ נקבע כיום הפינוי. נערכנו, הכנו רשימות של אנשים, שכרנו נהגים וכלי רכב לפינוי, והכול היה מוכן".
כשהקהילה המזמרת השתתקה
למרות ההסכמות על מסדרון הפינוי, נרשמו תקריות ירי על השיירות שעברו בפרוזדור, ולכן הנהגים שנשכרו לשיירה סירבו לנהוג. "הצלחנו לקבל הארכה של הפרוזדור הירוק ל-9 במרץ, ומעכשיו לעכשיו התארגנו לשיירת חילוץ ארוכה הכוללת ארבעה מיניבוסים, שני אוטובוסים גדולים ועוד רכבים פרטיים", מספרת שרסטוק. "היה צריך להעלות את האנשים לאוטובוסים, לארגן אבטחה ושמירה, ובעצם היינו מוכנים לצאת בשעה 14:00. הפרוזדור היה פתוח מהבוקר עד השעה 21:00 בערב, אבל היציאה הייתה אפשרית עד השעה 18:00, כך שהיה לנו מעט מאוד זמן כדי להספיק לצאת.
"לא ידענו אם נספיק לצאת בבטחה. הכבישים היו חסומים בגלל עומסי תנועה או דרכים הרוסות, ונאלצנו לשנות את המסלול ולנסוע בדרכים עוקפות כל הזמן. אבל בסוף הצלחנו לצאת מהאזור לכיוון מערב אוקראינה. למעלה מ-150 איש פונו במבצע הזה, בהם קשישים, משפחות חד-הוריות וכולי".
שרסטוק זוכרת יותר מכול את השקט המוחלט של האנשים במבצע הפינוי. "בקהילה היהודית של סומי, הידועה בכינוי 'הקהילה המזמרת', תמיד שרים, תמיד שמחים, תמיד מדברים אחד עם השני. כאן כולם היו בשקט, לא הוציאו מילה לאורך כל הפינוי", היא מתארת את המצב החריג. "זה היה באמת מפחיד מאוד. לא ידענו אם נצליח לצאת מזה, לא ידענו לאן נצליח להגיע, אם המזל יהיה איתנו ואם אי-פעם נחזור. זו הייתה תחושה קשה מאוד".
ההתמקדות במשימה עזרה לה ברגעים הקשים של חוסר הוודאות. "כשהגעתי לחצר הבניין של מרכז 'חסד', וראיתי אנשים שפשוט הגיעו אלינו כי פחדו להישאר בבתיהם, הבנתי שחייבים לפעול למענם מיד – והפחד פשוט חלף. כשהגענו למחסום היציאה מהעיר, היה פקק נורא. יצאתי מהאוטובוס ורצתי אל החייל במחסום. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל הוא ראה אותי נסערת ופשוט שחרר אותנו, ואפשר לנו לחצות את מחסום היציאה מהעיר ולחלץ את השיירה".
כך הם יצאו מהעיר הנצורה. "ידענו שלמרות ההסכם על הפרוזדור הירוק, עדיין היה ירי על השיירות. פחדתי מזה יותר מכל דבר אחר. ישבנו באוטובוסים, בשיירה, ופשוט התפללתי וקיוויתי שלא ניפגע", היא נזכרת.
שירותי החסד נמשכו במצור
הניסיון שצברה בעבודה מרחוק במרכז החסד, בתקופת הקורונה, השתלם היטב בימי המלחמה. "חילקנו טאבלטים וסמארטפונים לקשישים, ולימדנו אותם איך להשתמש בהם. זה אפשר לנו להמשיך לעבוד גם בתקופה הזאת, תחת אש, ובאמת שירותי החסד וכל התוכניות נמשכו למרות המצור וההפגזות. לא עזבנו אף אדם.
"אפילו כשאחת הערים הסמוכות לנו הייתה תחת כיבוש, אחד העובדים הסוציאליים שלנו נשאר לישון עם אחד הקשישים הסיעודיים שאנחנו מטפלים בהם, כדי שהוא יוכל לשרוד תחת המצור. למזלנו, המצור הסתיים והתנועה בעיר חזרה להיות פחות או יותר כמו קודם".
מאז מבצע החילוץ שהובילה, שרסטוק לא יכולה לחזור לסומי, בעקבות חשש ממוקשים – אבל היא מנהלת את פעילות החסד בכלים דיגיטליים מרחוק, עם פגישות בזום. הפעילות החברתית של הקהילה נמשכה בזום, כולל אירועי שבת וחגים. כשהמציאות מאפשרת, חברי הקהילה נפגשים.
"זאת המולדת השנייה שלי"
בימים אלה שרסטוק מתפללת שהשלום יגיע כמה שיותר מהר לאוקראינה. "כשהייתי צעירה, סבתא שלי הייתה אומרת לי כל הזמן שאפשר לעבור הכול – אבל הכי חשוב שלא תהיה מלחמה, ולא הבנתי למה היא התכוונה. לצערי, עכשיו אני מבינה, ולצערי הרב יותר גם הילדים שלי מבינים, והילדים בקהילה. אבל כל מתנדב ומתנדבת, כל פעולה קטנה וגדולה, מרגשים אותי ומחזקים אותי בתחושה שהערבות ההדדית הזו של הקהילה היהודית – היא זו שמאפשרת לנו לשרוד ולצאת חזקים יותר".
הקשר המיוחד של שרסטוק עם מדינת ישראל החל לפני שנים רבות. "בשנת 1996 אחותי עלתה, ב-1999 הצטרפו אליה ההורים שלי וב-2006 הבת שלי גם כן עלתה לישראל", היא מספרת. "זאת המולדת השנייה שלי, אני מבקרת כאן לעיתים קרובות. כשהנכדה הראשונה שלי נולדה כאן, בארץ, הרגשתי כאילו נוספה לי עוד נשמה".
בעוד כשבועיים היא אמורה לחזור לאוקראינה כדי להמשיך בסיוע לקהילה. "החלטנו להמליץ על אליזבטה לא רק כהוקרה לפעילות האישית שלה, אלא כי היא מייצגת את ארגון הג'וינט ועוד עשרות ארגונים יהודיים וישראליים שחשו לעזרת העם האוקראיני והקהילה היהודית שם בעת המלחמה", אומר שר התפוצות, ד"ר נחמן שי. "זאת מחויבות אנושית שלנו לעזור לכל אדם במצוקה, ולנו בני העם היהודי יש אפילו אחריות כפולה ומכופלת לסייע, לעזור ולהבטיח את שלומם של אנשים במצבים הקשים ביותר".
