מה עניין שמיטה אצל הר סיני?
פרשת השבוע, "בהר", תרמה לשפה העברית את הקלישאה "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?". לפני ששאלה זו הפכה קלישאתית, היא הייתה שאלה פרשנית שהעלו דרשנים שלא הבינו מדוע התורה קובעת שחוק השמיטה ניתן בהר סיני. וכי מה אכפת לנו היכן הוא נאמר? ואם אכפת, מדוע דווקא הוא נאמר במקום המכובד שהיה שמור בתודעתנו לעשרת הדיברות בלבד?
חוקי השמיטה רבים, והם נכתבו בפירוט בכמה מקומות בתורה ולא רק בהר סיני. התורה מציינת סוגים שונים של שמיטות; שמיטה חקלאית, שמיטת כספים, שחרור עבדים ושנת היובל (אחת לשבע שמיטות). פרשת "בהר" עוסקת בשמיטה החקלאית ובשנת היובל. אנחנו נתמקד הפעם בשמיטה החקלאית: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל".
דברי השר איתמר בן גביר בהר הבית, השבוע. אוי למי שיתייהר
(צילום: מינהלת הר הבית)
של מי הארץ הזו, לעזאזל?
זאת השאלה של חוק השמיטה הזה, והנוסח שלו מתעתע ובכוונה. לכאורה מדובר בארץ "אשר אני נותן לכם", אז היא שלנו. אבל חכו, התעתוע יגיע בשיוך המשתנה של הקרקע והתוצרת החקלאית: "שדך" מחד, "תבואתה" של האדמה מאידך. השבתון הוא "לארץ" אבל הוא גם לה', גם "לכם" וגם לכל מי שנראה שהארץ לא שייכת לה: "לְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה".
האם שנת השמיטה היא שריד לחוק חקלאי שמעניק כוחות עצמאיים לאיתני טבע, ועל כן השמיטה היא חלק מפולחן האדמה? אולי השמיטה היא דרכו של אלוהים לדרוש מאיתנו להעיד שאנחנו עבדיו של אלוהים והארץ שייכת לו: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּֽי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". קיימת אפשרות שלישית – השמיטה נועדה להיטיב עם כל היצורים החיים בארץ: המעמדות הכלכליים הנמוכים, אלה שאין להם קרקעות משל עצמם, מי שאינן בנות המקום ואפילו הבהמות והחיות. שנה שבה בעלי הקרקעות מוותרים על הכנסות לטובות הכלל. אם כן, הפסוקים מאפשרים להבין שהארץ שייכת לאלת האדמה, שהארץ שייכת לאלוהי ישראל, שהארץ שייכת לבני ישראל או שהיא שייכת לכול.
פרשת "בהר" מחייכת חיוך מריר מול הסיסמה השטחית: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל". בפרשה הבאה, פרשת "בְּחֻקֹּתַי", נלמד פרק נוסף בתולדות השיר המריר של האדנות על הארץ. הארץ הזו היא מבחן, היא ארץ על תנאי, ואוי למי שתתייהר שיש לה חזקה על הארץ.
וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר?
לא הייתה דרך יותר עקומה ועקובה מדם להקים מדינה פלסטינית אחת בגדה ובעזה. איך הצלחנו לעשות את המעשה המתבקש בצורה הכי הרסנית שיש?! לא, הרשות הפלסטינית היא לא גוף שלטוני ראוי. וכן, חמאס הוא מפלצת שאין די מילים לתאר את נוראותה. אבל מדינת ישראל חייבת להודות בטעויות של עצמה ולקחת אחריות על מעשיה; אנחנו נתנו לחמאס כוח, אנחנו פיצלנו בין הגדה לעזה ואנחנו לא דאגנו להסדרת ניהול רציני ומפוקח על המדינה הפלסטינית. כמי שמוסיפה חטא על פשע – מדינת ישראל לא העריכה נכון את האסונות שהיא מייצרת ולא שמרה עלינו.
לאן פנינו מועדות עכשיו? עכשיו אנחנו נגררות על ידי העולם לבצע את מה שיכולנו לבצע בלי שבעה באוקטובר ובלי המלחמה הרעה והמיותרת שאחריו. עכשיו, אם יראות אלוהים אנחנו, עלינו לתת נחלה בארץ הזו לעם נוסף (בלי לוותר על הביטחון שלנו, אבל גם בלי למכור לעצמנו אשליות בנוסח "חמאס מורתע" או "כיבוש וגירוש"). עכשיו צריך לתת למוסר ולשכל הישר לנהל אותנו. עלינו להפסיק להתנהל על ידי פחדים מחד ופנטזיות משיחיות מאידך.
בהתאם לרוח פרשת "בהר", עלינו לכבד את ערביי ישראל ולדאוג לחייהם ולביטחונם. עלינו להבין שהארץ לא שייכת לנו אלא לאמא אדמה או לאלוהים. עלינו לכבד את האדמה ואת כל מי שיושבת ויושב עליה. יש מספיק מקום לכולנו, והלוואי שיהיה גם מספיק כבוד.
ובכל זאת, מה עניין שמיטה אצל הר סיני?
בימים האחרונים אני מרבה לחשוב על השאלה מה המטרה של חוקי השמיטה; שמיטת חובות, שמיטה חקלאית וחוקי השבת הנחלות ביובל. חז"ל מצאו דרכים ישירות ובוטות (כמו חוק הפרוזבול) ודרכים צנועות ומוסוות (כמו הטענה על ירידה בקדושת הארץ) כדי לבטל למעשה את חוקי השמיטה. אני מתקשה להאמין שאי פעם חוקים אלה קוימו על ידי הקהילה. ייתכן שהיו משפחות בודדות שהקפידו עליהם, אבל הקהילה כולה או אפילו רובה? אין סיכוי.
אני גם מתקשה להאמין שהמחוקק המקראי חשב שחוקי השמיטה ישימים. תחשבו על הארץ שלנו עם הבצורות, המלחמות והצרות החקלאיות האחרות, תוסיפו לכל אלה איסור לעבד את הקרקע (לקצור, לקטוף, לזרוע ועוד) אחת לשבע שנים, ותבינו שזה בלתי אפשרי. האדמה שלנו קשוחה ואי-אפשר לוותר על שנה חקלאית.
ולא, אל תסבירו לי שהארץ זקוקה למנוחה, כי זה אולי נכון, אבל לא ייתכן שכל האדמות במרחב שלנו ינוחו באותה שנה. לא ייתכן שכל החקלאים יבטלו ממלאכתם באותה שנה. סבב חקלאי יכול להיות מובן, כלכלי וחברתי, אבל מה שהחוק דורש אינו סבב חקלאי אלא שנת שביתה משותפת. זה לא אפשרי. בסופו של דבר, שנת השמיטה היא גם לא חברתית, מכיוון שהיא מגדילה את המצוקה הכלכלית של כלל הקהילה.
אבל הכוונה טובה ואפילו מרגשת. הרצון שנזכור שהארץ לא שייכת לנו, הרצון שנבין שאין לנו בעלות על דבר בעולם הזה, הרצון שנחלוק את המעט שיש לנו עם הזולת – כל אלה כוונות נפלאות, והשאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא אחת: האם יש אפשרות לייסד קהילת צדק? האם יש חוקים שמציעים ערבות הדדית, ואפשר ליישמם ולפקח עליהם, או שצדק הוא רק מעשה של נשים ואנשים פרטיים?
איש רע
מדרש תנחומא קושר בדרשה יפהפייה בין פרשת "בהר" לפסוק מספר משלי: "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּו", ובלשוננו: מי שאוגר כסף בצורה חסרת מוסר ואחריות – יאבד את כספו. הדוגמא הראשונה ל"איש רע" ש"נבהל מהון" היא קין: "זה היה קין, שהרג לאחיו בשביל שירש לעצמו את העולם... אמר הקדוש ברוך הוא: אתה נבהלת להעשיר ולירש את העולם, חייך חסרון יש לך בדבר... שנאמר נע ונד תהיה בארץ". קין, על פי האגדה, רצה לרשת את כל העולם לעצמו, וסופו שלא היה מנוח לכף רגלו והוא היה נע ונד בעולם.
הבחירה של הדרשן להצמיד סיפור פרטי (גם אם של דמות מיתולוגית כמעט) לחוק כללי, חוק השמיטה, מלמדת שבסוף הכול אישי. אם כל אחת שיש לה די מחסורה הייתה לוקחת אחריות על אחת שאין לה די מחסורה (ואני לא מדברת רק על מחסור כספי, יש עוד תחומים חשובים), העולם היה הופך למקום ראוי. נשים הגונות לא זקוקות לחוקי שמיטה וקהילה לא הגונה לא תיישם את חוקי השמיטה. בסוף הכול חוזר אלינו.
ואגב קין והבל, מותר לנו ללמוד מהניסיון העגום שלהם, ולא להיות חמדניות. לפני שנשוב להיות עם נע ונד בעולם, כדאי שנמצא דרך להסתדר עם הסביבה והעולם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר הגיב על דבריי חברנו המכנה את עצמו "ריאלי": "מדוע עלינו לקחת אחריות על סבלו של הזולת, ועוד דווקא כשהוא מוגדר על ידינו כאויב? האם אין באמירה הזאת ניחוח ישועי משהו (הפניית הלחי השנייה...)"?
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerריאלי יקר, תודה על דבריך המאתגרים. מוסר הוא לאו דווקא ריאלי, מוסר הוא אוסף של בחירות ערכיות ואני בוחרת לקחת אחריות על סבל הזולת. מעבר לכך, אין לי אויבות ואויבים. ברור שאם אנשי חמאס נכנסים לארץ שלנו וטובחים בנו, עלינו להוציאם מכאן בכל דרך אפשרית, אבל אחר כך עלינו לעצור, לחשוב ולפעול באחריות. אישה עזתית שלא מצליחה להאכיל את ילדיה היא לא האויבת שלי, הילדים והילדות שלה בוודאי לא ברשימת האויבים שלי. נורא ואיום בעיניי שאפשרנו לשבעה באוקטובר להתרחש. את המצוקות שלנו היה עלינו לפתור בדרכים נבונות הרבה קודם.
ובקשר ללחי השנייה? איכשהו התקבלה בציבוריות הישראלית האמונה שמוסר "הלחי השנייה" נולד בנצרות, אבל לא כן. גם בתרבות בית המדרש היהודי יש דרשות שתומכות בעמדה זו, ואין להתפלא, שהרי הנצרות היא האחות הצעירה שלנו.
שבת שלום!
