ציונה תג'ר נולדה ביפו בשנת 1900, להורים שהיו ממקימי אחוזת בית, שהפכה לימים לעיר תל אביב. בשנות ה-40, כשכבר הייתה אם לילד בן שבע – אברהם כ"ץ-עוז, לימים חבר כנסת ושר בממשלת ישראל – היא התנדבה לצבא הבריטי. רישומים שלה מאותה תקופה, שתיעדו את שירותה במצרים בחיל העזר לנשים, מוצגים בימים אלה בתערוכה במוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה על שם הנשיא חיים הרצוג.
"ציונה תג'ר הייתה למעשה הציירת הידועה ביותר ביישוב העברי", אומרת ד"ר תמר קטקו, האוצרת של המוזיאון בלטרון. "היא הייתה פורצת דרך, גם בציור וגם בהשתייכות לתנועות פמיניסטיות או עצמאיות. היא לא הייתה עוד נערה מבית טוב שנועדה להינשא, להקים משפחה ולמצוא עבודה שנחשבה ראויה לנערה בשנים האלה. היא הייתה סוג של פייטרית. נסעה ללמוד בצרפת, טיילה בעולם, צברה ניסיון בציור ונפגשה עם ציירים ידועים. היא פיתחה לעצמה סגנון מיוחד".
במלחמת העולם השנייה הייתה תג'ר מתנדבת ב-ATS (ראשי התיבות Auxiliary Territorial Service), חיל העזר לנשים, וכמו אנשים נוספים מהיישוב העברי בארץ ישראל היא שירתה במצרים – שם התנהלו במהלך המלחמה קרבות מול כוחות גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. "היא עברה קורס נהיגה, שאז נחשב גם כן איזושהי עליית מדרגה בשביל בנות היישוב, כי למי היה רישיון נהיגה מהבנות בשנות ה-30 וה-40? את קורס הנהיגה היא עברה עם עוד מאות בנות. חלק מהן שירתו במצרים כמוה, ליד קהיר ואלכסנדריה, כנהגות כלי רכב כבדים ונהגות אמבולנס, וחלקן הועברו לאירופה", מספרת האוצרת.
בין 1942 ל-1944 שירתה תג'ר במצרים, אבל גם במהלך השירות הצבאי היא לא זנחה את הציור. "היא לקחה איתה גם גיליונות נייר וגם צבעי פחם ועיפרון, וכל מה שהיא הייתה צריכה, ככל האפשר – ובכל רגע פנוי, בבסיס הצבאי של חיל עזר נשים, בהפסקות, בין משימה למשימה, היא יצרה רישומים בעיפרון ובפחם", מתארת ד"ר קטקו. "היא השתמשה גם בעטיפות של ציוד מהצבא, ובכל מה שאפשר היה לצייר עליו, התיישבה בפינה בבסיס ותיעדה את החוויות מהסביבה".
ד"ר תמר קטקו: "לראות איך ציונה תג'ר הידועה, הציירת פורצת הדרך, הבוהמיינית הזאת, שהתלבשה בצורה אופנתית והייתה שייכת לאסכולות אוונגרדיות, היא פתאום חיילת – זה לבד היה משהו מיוחד במינו"
בין השאר היא תיעדה תור של חיילות מחוץ לאוהל המפקדת, שמבקשות להתלונן או לבקש ציוד. ברישום אחר היא שרטטה חייל שהגיע לבקר בבסיס הנשים, והתייחסה לכך כאטרקציה כשכתבה על התמונה: "אורח אצל הבחורות". "הרי מה פתאום גבר בא לבסיס של בנות? או שהוא התחיל עם מישהי, או שהיה איזה רומן שאף אחד לא ידע עליו... אז כולן התקבצו לראות איך חייל, אורח, מגיע לבסיס", מציינת קטקו.
ברישום אחר היא הציגה אוהל של חיילת, ובו שולחן ועששית. "האיור שלה מהיר מאוד, לא היה לה מספיק זמן, כי הרימו גבה, גם המפקדות הבריטיות שלה וגם החברות שלה – 'יופי, באמצע מלחמה, הגברת יושבת לצייר. זה מה שיש לך בראש עכשיו?' אבל העניין הוא שהיא לא יכולה הייתה שלא לעשות את זה", מסבירה האוצרת. "זה היה משהו נדיר, וגם בשבילה זה היה יוצא דופן. ברגע שהיא השתחררה היא אספה את כל האיורים שלה, גלגלה אותם – חלקם היו במצב טוב, חלקם לא, והיו כתמים – אבל היא אספה את הכול והגיעה לתל אביב, לחברים הבוהמיינים שלה, וביקשה להעמיד תערוכה של הציורים האלה ב'הבימה'. היה לה חשוב שזה יהיה בתיאטרון הלאומי בתל אביב. המלחמה עדיין התנהלה, ארץ ישראל הייתה תחת המנדט הבריטי, והיא העמידה שם תערוכת רישומים שלה מהמלחמה. אנשים התרגשו מזה ורבים מאוד באו לצפות".
"היא הרגישה שגם בציור היא לוחמת"
ד"ר קטקו מזכירה שבימים כתיקונם ציירה תג'ר נופים, דמויות ארץ-ישראליות, חקלאות או שכונות וייצוגים אורבניים של תל אביב. היא התמקדה בארץ, בדמויות שבה, בצבעוניות התרבותית שבה. ציורי המלחמה היו היוצאים מן הכלל. "לראות איך ציונה תג'ר הידועה, הציירת פורצת הדרך, הבוהמיינית הזאת, שהתלבשה בצורה אופנתית והייתה שייכת לאסכולות אוונגרדיות, היא פתאום חיילת – זה לבד היה משהו מיוחד במינו", מסבירה האוצרת.
לדבריה, "היא הרגישה שגם בציור שלה היא לוחמת. היה לה הצורך לתעד את הרגעים האלה, היא הבינה שאלה רגעים היסטוריים". בניגוד למאות ציורים מעיזבונה של תג'ר שנמכרו לאספנים, לגלריות ולמוזיאונים בעולם, הרישומים המוצגים כעת בתערוכה נשמרו בידי משפחתה.
לציונה תג'ר היו עוד שלושה אחים שגם הם התנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. תמונה אחת שלה במדים נשמרה אצל אחיה, והועברה בהמשך לבנו. "בתום המלחמה היא נתנה לאחיה את הצילום הזה, וככה הוא הגיע לידי הבן שלו, דוד, האחיין שלה. זה צילום נדיר מ-1943 בערך, כשהיא באה לאפטר שנה לפני השחרור, והצטלמה עם הילד שלה בחוף בתל אביב. צילום מרגש", מציינת קטקו. "תתאר לך ילד, בן יחיד, שהיא עוזבת אותו ומתנדבת למלחמה במצרים. בשנות ה-40 זו לא הייתה התנהגות נורמלית של נשים. ילד שאמא שלו מתנדבת למלחמה והוא לא רואה אותה במשך תקופה, זה לא דבר מובן מאליו".
הבן, אברהם כ"ץ-עוז (שזכה לכינוי כצל'ה), היה לדמות ידועה בזכות עצמו. הוא נבחר לכנסת מטעם המערך והעבודה, ואף כיהן בתפקיד שר החקלאות. אברהם היה בין מייסדי נחל עוז, ועל שם הקיבוץ גם הוסיף לשם משפחתו את המילה עוז. ב-7 באוקטובר 2023 היה נחל עוז בין הקיבוצים שנפגעו בצורה קשה ממתקפת הטרור הרצחנית של חמאס.
אנחנו רואים את התפקיד המשמעותי שיש לנשים במלחמה שעוד מתחוללת עכשיו. לצד הטנקיסטיות ותפקידים שונים ומגוונים בצבא, עוד ועוד יחידות מיוחדות נפתחות לנשים. את חושבת אולי שזה עיתוי מתאים להעצים את התפקיד של נשים במלחמות לאורך השנים?
"תשמע, אין לך מושג מה קרה מאז 7 באוקטובר בהרצאות שלי על הנושא הזה, בעיקר בנושא של נשים במלחמת העולם השנייה", אומרת ד"ר קטקו. "פתאום זה נותן לי לגיטימציה לדבר על התגייסות הנשים והתנדבות הנשים במלחמת העולם השנייה, שהייתה בהיקף שאין לו אח ורע בשום מלחמה אחרת. פתאום אני יכולה להרשות לעצמי לדבר על זה ושגם יאמינו לי. עד 7 באוקטובר חשבו שאני מגזימה. פתאום אני אומרת: רגע, ומה קורה עכשיו, כשרואים לוחמות, פרמדיקיות ורופאות ברצועת עזה שמסתערות ורצות תחת אש ומצילות? אז זה אפשרי, ועוד איך אפשרי, והסיפורים פתאום מקבלים משמעות נוספת".
