הדרך לאומן מתחילה בישראל, בתורים הארוכים והבלתי נגמרים של חסידים בשדה, שכל רצונם ומהותם הוא להגיע ל"רבנו", כאשר "רבנו" הוא כינוי לרבי נחמן מברסלב ומשמש גם כציון לקברו; מקום תפילה ופורקן של דמעות וצעקות באומן שבאוקראינה, אבל לשם עוד נגיע בהמשך.
דיילת הקרקע מסתכלת עליי כשאני היחיד בתור הארוך לעמדת הכרטוס שלבוש בבגדים צבעוניים ולא בשחור-לבן, במבט של "לאן לכל הרוחות אתה נוסע?" ומתוך מבטה גם אני מנסה להבין – מה פשר הסיפור של אומן? ומה גורם לי ולהמונים לעזוב את משפחותיהם ולנסוע באמצע מלחמה עקובה מדם, להעביר את ראש השנה בעיירה שכוחת אל אבל עם רבי מיתולוגי, שמתחייב להעביר אותך את הדין ולייצג אותך נאמנה במשפט האמת המתקיים בימים הנוראים, אם רק תגיע אליו להתפלל...
אז הם עושים את זה, וחוזרים כל שנה מחדש למקום. 41 אלף איש היו השנה בפסטיבל יהודי, גברי, אולי הגדול בעולם. הכול נעשה מבחירה ומהשתוקקות לא מוסברת, כשהפעם הבחירה מאתגרת במיוחד: הנסיעה יקרה פי שלושה ונדרשים מעל 24 שעות לפחות כדי להגיע לאומן דרך מדינות סמוכות.
המטוס רועד בדרך
אנחנו על המטוס והוא רועד, ולא בגלל המנוע, אלא כי כמעט כל נוסעיו מקפצים, שרים ורוקדים. העיר אומן אומנם עוד רחוקה, אבל משהו בה כבר כאן, רגע לפני המראה. מטוס שלם שר את המילים: "מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה להיות אצלי על ראש השנה" ו"אומן ראש השנה שלי, עולה על הכול".
בשדה התעופה במולדובה מפרידים אותנו מיד משאר הנוסעים, שנסעו לכאן מסיבות רגילות. אנחנו מגיעים לאוהל המתנה ענקי, שבו מרימים לחיים, אוכלים סנדוויצ'ים, לוקחים בקבוקי מים ויוצאים לדרך באוטובוסים מאורגנים לעבר היעד – שמונה שעות של נסיעה. שעתיים לגבול של אוקראינה ומשם כשש שעות לאומן, או לפחות זה היה התכנון.
לא היינו מוכנים למה שיעבור עלינו. לאחר שעתיים חלקות והגעה לגבול, מצאנו את עצמנו מחכים עם עוד ועוד אוטובוסים, לסצנה שלקוחה מסרטים של פליטי מלחמות – חיילים פורקים אוטובוס אחר אוטובוס, את כל הציוד, ופותחים מזוודה אחר מזוודה באופן מתריס ומזלזל. למרות זאת, גם 14 שעות של המתנה מתישה לא הורידו את מפלס האנרגיה והדבקות במשימה של החסידים. האם יש משהו בעולם שעבורו הייתם נוסעים 26 שעות עם מעט אוכל וכמעט בלי מים?
"להגיע לאומן זה מסע", אמר לי חסיד שישב בספסל מאחוריי, "מסע של תיקון הנפש, ועדיף שהאוקראינים יפתחו לנו את התיקים בגבולות במקום שבראש השנה יפתחו לנו את התיקים של העוונות. רבי נחמן מחכה לנו".
תהליך מואץ של סדנת ריפוי
סוף-סוף הגענו לאומן. דברים רבים נכתבו ונאמרו על המקום, סרטים צולמו וספרים נכתבו, אבל הקסם עדיין לא באמת ברור לאדם שלא ביקר שם בימי ראש השנה. לי זה הזכיר את ימי הגיוס הצבאי: לא משנה כמה הכינו אותך, אתה עדיין בהלם.
משהו משקר באומן בלילה, היא נראית כמעט כמו עיירה רגילה, אבל בבוקר כבר בחמש וחצי היא מתעוררת לחיים ולתפילה. לראות בדרך למקווה אלפים מהלכים כאילו זה אמצע היום, זאת חוויה יוצאת דופן.
זאת לא חופשה, את זה הספקתי להבין די מהר. אז מהו הכוח האנרגטי של המקום ושל הצדיק? ולמה התחושה שונה כל כך בימי החג מהאווירה בירושלים שהכרתי עד היום? האוקראינים כמעט ולא מורגשים, מלבד החיילים העומדים במחסומים והמוכרים בשווקים ובבאסטות. נראה שהם מנוסים לגבי המצב ומנסים להרוויח מקיומו ככל שניתן.
אני נזכר במשפט שאומרים רגע לפני תפילת כל נדרי של יום הכיפורים: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". בתור ילד דמיינתי בחור גדול ומקועקע שיצא בדיוק מהכלא מתיישב לידי בבית הכנסת, אבל אחרי אומן אני מבין שהאיש הזה הוא אני, העבריין הזה הוא בעצם קצת כולנו, ולכולם מגיע מקום בבית כנסת והזדמנות משותפת לתפילה
החג נכנס ואיתו האנרגיות והמסתורין, איסוף נשמות ופשטות אנושית המורגשת באווירת התפילה, "להיות טוב יותר, ולתקן את דרכך". האמונה הנאיבית בהבטחת רבי נחמן לתיקון, והכוח שלא ניתן לתיאור במקום, הופכים אותו לקוסמי במיוחד. עיירה שקמה לחיים בטריפ של קדושה ושיגעון, ונרדמת חזרה לשנה ביום שלאחר החג. עיירה שלמה המורכבת מגברים בגילים שונים ללא משפחות, משמשת כמעין תהליך מואץ של סדנת ריפוי שבה מתקיימת התבוננות משותפת.
בתפילה, במקווה, בסעודות, בריקודים ובצעקות ההתבודדות המגיעות מתוך היערות הסמוכים, נשמעות מכל עבר. כאן מותר לצעוק חופשי, והכול מתקבל.
שמחה פשוטה, חצי משוגעת
ראיתי באומן בחג את אחד הבחורים הפחות סימפטיים מהתיכון, בחור שרוב הזמן הלך מכות ולמיטב זיכרוני גם הסתבך בפלילים. פגשתי אותו ברחוב הראשי באמצע החג, כשטלית עוטפת אותו, עם זקן ארוך ועיניים טובות וכנות. הוא חייך אליי בזמן שהוא היה כנראה בתענית שתיקה או באמצע קריאת תהילים.
התחבקנו חיבוק כן ואני התמלאתי התרגשות. אני לא מתיימר לראות לבב, אבל קיבלתי תחושה לאחר המפגש האילם הזה שיש תשובה בעולם, שאפשר לתקן. כנראה עוד עשרות אלפים המגיעים לכאן בכל שנה הבינו זאת כבר מזמן. ישנו מקום, בתקופת זמן מוגדרת, שבו הרצון לתקן ולהיטיב עם דרכך נענית בחיבוק אמיתי מהסביבה – ולא פחות חשוב, נענית בחיוב גם ממך עצמך.
אני נזכר במשפט שאומרים רגע לפני תפילת כל נדרי של יום הכיפורים: "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". בתור ילד דמיינתי בחור גדול ומקועקע שיצא בדיוק מהכלא מתיישב לידי בבית הכנסת, אבל אחרי אומן אני מבין שהאיש הזה הוא אני, העבריין הזה הוא בעצם קצת כולנו, ולכולם מגיע מקום בבית כנסת והזדמנות משותפת לתפילה.
ואולי השמחה הפשוטה הזאת, החצי משוגעת, אולי המחשבה המעט ילדותית ותמימה על ישועה ופתרון ומזור לכל הבעיות שלנו, היא בעצם הדבר הכי אמיתי ועמוק שיש, כשכולם רוקדים ואוכלים יחד וכמהים לתיקון אמיתי. מה שבטוח הוא שהרעיון הזה עובד ובגדול, ומביא עוד ועוד יהודים בכל שנה שבוחרים להאמין בכוחו של הצדיק, ומאמינים בשינוי שההגעה אליו יכולה להביא.
ואולי אומן היא בעצם לא מקום, אלא רעיון. רעיון שבו לטוב יש סיכוי לא רע לנצח, רעיון שבו אנשים רוצים להשתפר ולהיטיב עם חבריהם, רעיון שבו הקדושה משכנעת אותנו לדבוק בה גם אם אנחנו בהמשך שוכחים. לרגע אחד באמת ובתמים האווירה מושכת אותך לחשוב על השנה שחלפה ולהשתתף בתפילה בכל כוחך וליבך.
רבנו אמר: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן". לפעמים, במסע של החיים, הנשמה צריכה לנסוע רחוק כדי להרגיש שוב תחושת שייכות.
