המקורות היסודיים ביותר ביהדות העוסקים בשאלת סוף החיים, מבטאים את העובדה ששני עקרונות צריכים להנחות את האתיקה הכללית בסוגיה זו: ראשון שבהם הוא האיסור לקצר את חייו של אדם. השני שבהם הוא האיסור למנוע ממנו למות בשעה שנשמתו נפרדת מן העולם. מתיחת הגבול בין שני המצבים היא האתגר האתי המשמעותי ביותר הנמצא לפנינו מול טרגדיית משפחתה של אלטע פיקסלר הפעוטה, שנותקה אתמול (יום ב') ממכשירי ההנשמה לאחר מאבק ארוך ומר של הוריה, חרדים בריטים-ישראלים, ברשויות הבריטיות - עד לפסיקת בית המשפט העליון בממלכה המאוחדת, שקבע כי יש לסיים את חייה.
האיסור לקצר את חייו של האדם כתוב כבר בפרשת נח. התורה מנמקת אותו בציון מחדש של מעמדו של האדם בבריאה: "כי בצלם אלוהים עשה את האדם". היותו של האדם ברוא בצלם, מחייב יחס מיוחד לחייו, החורג משאלות פונקציונליות ומרמת התפקוד שלו. החיים שלו הם ייחודיים, כמעט במעמד של קדושה, ועל כן אסור לפגוע בהם.
אין אנו מודדים את החיים האלה בשום ערך חיצוני, כי אם כערך העומד בפני עצמו. אמנם הקביעה כי "החיים הם הערך העליון ביותר ביהדות", היא קביעה מוטעית, מכיוון שיש דברים החשובים גם מן החיים (מצוות שהן בגדר "ייהרג ואל יעבור"; מלחמה על שלומה של המדינה וכדומה), אך הם נמצאים ברמה הגבוהה ביותר של מערכת הערכים, והיחס אליהם נובע מעצם קיומם, ולא מהתועלת המופקת מהם.
פער תרבותי ואתי
האיסור להאריך את חייו של אדם כאשר נפשו מבקשת למות, נקבע אף הוא כחלק מעולם ההלכה. המקור המרכזי לכך הוא דברים שכתב על השולחן ערוך גדול פוסקי אשכנז – הרמ"א (המאה ה-16), ושבה קיבע להלכה את החובה הזו. גם עמדה זו יונקת משורשי האמונה, בדבר הכרה בכך שהחיים הם סופיים, ואסור לעשות פעולות חסרות תוחלת כאשר אדם נמצא במצב של גסיסה. ההגדרה ההלכתית היא "הסרת מונע", המותרת במצב זה.
פוסקי ההלכה התלבטו בשאלה האם קטיעת הנשמה היא פעולה אקטיבית או פאסיבית, ורובם המוחלט, ממש כמעט כולם, פסקו שהאיסור הוא איסור מוחלט. זהו הפער התרבותי האתי בין מה שנעשה בלונדון, בניתוק המכשירים וגרימת מותה של הילדה, שמוגדר על פי האתיקה היהודית כקרוב לרצח.
אילו חוברה מלכתחילה למכונת הנשמה עם קוצב זמן, ולא הייתה מחוברת שוב, או אילו היה מדובר באי-חידוש טיפול תומך הנשמה – אפשר שהדבר היה מותר, וכמובן הפסיקה המעשית תלויה בפרטים שאינם חשופים לכולנו. הדבר גם מלמד שיש יסודות אוניברסליים באתיקה, אך גם הבדלים תרבותיים, ויחסה העילאי והמיוחד של היהדות לחיים שונה בצורה משמעותית ומהווה מודל אחר שחובה להפיץ בעולם.
הרב יובל שרלוזוהי ההזדמנות להדגיש שוב ושוב: ישנם מצבים שבהם ההלכה מתירה (אם לא מחייבת) להרפות ולאפשר לאדם למות. אולם אסור לחצות את הגבול ולעשות פעולות אקטיביות כדי לקרב את מיתתו של אדם.
הכותב הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר, ראש מיזם "צהר עד מאה ועשרים", המעניק ייעוץ אתי-הלכתי לחולים הנוטים למות ובני משפחותיהם
